"אולי אני לא משדר יפה הבלורית והתואר, אבל כן מחזיק בגבריות שיכולה לעבוד"

ההפקה הגדולה הראשונה שהעלה תיאטרון בית ליסין בתל אביב עם סיומה של המלחמה ברצועת עזה היא "סיפור הפרברים" - הקלאסיקה המשותפת של לאונרד ברנשטיין (מוזיקה), ג'רום רובינס (רעיון וכוריאוגרפיה), ארתור לורנס (מחזה) וסטיבן סונדהיים (פזמונים), שהייתה ללהיט גדול בברודוויי וזכתה בהמשך לשני עיבודים קולנועיים, אפילו של ספילברג. המחזמר מגולל מאבק בין שתי כנופיות בסאן חואן היל, האפר ווסט סייד במנהטן של ימינו, שהייתה שכונת מצוקה בשנות ה-50 והמלחמה הפנימית שבה הטרידה את כל הרובע הניו-יורקי.

ההצגה ממשיכה את הרצתה על הבמות גם 70 שנה אחרי שנכתבה. מצד אחד, כמה עוד אפשר לדבר על מתחים בין שתי קבוצות אתניות, "השד העדתי" כפי שזה מכונה היום, ולהשקיע בגרסאות מחודשות מאותם החומרים? מצד שני, בעולם שברירי וארעי שבו המלחמה החיצונית רק הנמיכה באופן זמני את גובה הלהבות של חזית המאבק הפנימי, שחוזרות בימים אלה לבעור, אולי כדאי ללמוד מהחבורות היריבות איך לא לנהוג לפני שדם יישפך ברחובות. "ההצגה מתקשרת מאוד עם המצב שלנו היום, עם האלימות והסכסוך הפנימי שאנחנו נמצאים בתוכו", אומר רותם קינן, שמגלם בהצגה את המפקח שרנק לצידם של רביב כנר, מגי אזרזר, דור הררי, לינוי כהן והראל ליסמן.

"בעיניי לא סיימנו שום דבר אלא רק התחלנו", ממשיך קינן, "הפחד מהזר והשונה, שלא ייקח לי את המקום, מאוד מתקשר לי לפחות עם מה שעבר עלינו בשנתיים האחרונות - גם בתוכנו וגם מול חמאס. אלימות היא ממכרת, משלהבת ומפתה מאוד, ואנחנו גם רואים את זה בהצגה. הכל היה יכול להימנע אם הם היו לוקחים אוויר רגע, סופרים עד עשר ומבינים שבסך הכל מדובר על בחור צעיר שהתאהב באישה ולהפך. אבל בגלל שיש אסקלציה, ובגלל שכבר יש ריח של דם, אז זה רק הולך ומחמיר. שרנק דואג להפרד ומשול ולסכסך בין שתי חבורות הרחוב האלה. הוא טיפוס מחוספס, חשוך מאוד בדעותיו וגזען בהרבה רמות, אבל בסופו של דבר הוא רוצה להגיע הביתה בשלום".

"היום קל יותר ללבות אלימות מלהשקיט קונפליקט", אומר קינן. "בכל חדר שאנחנו נכנסים אליו אפשר מיד להצית איזשהו עניין. יש משפט שאני אוהב, שאומר שאם כל אחד ינקה את הכניסה לבית שלו, אז העולם יהיה יותר נקי. אני מסתכל על עצמי ועל מה שאני יכול לעשות. בלי קלישאה, אני קצת מסתכל על זה כאילו אנחנו משפחה. וכמו בכל משפחה, ההוא לא מסתדר עם ההוא, וזה לא סובל את זה. לפעמים יש ויכוחים ופיצוצים מאוד חזקים, אבל בסופו של דבר אנחנו תא משפחתי שבו גם הקונפליקט מזין אותנו במידה מסוימת. אנחנו נשארים חדים כשכל אחד מצדיק את עמדותיו ואני בעצמי ניזון מדעות שונות. זה מעשיר. הלוואי שהיינו קצת יותר מקשיבים אחד לשני, ולכן מהבחינה הזאת יש משהו בקונפליקט בינינו לבין עצמנו שלא יעלם לחלוטין לדעתי. זה רק יחמיר או יירגע, בדרך כזאת או אחרת".

ובסכסוך עם שכנינו, אתה אופטימי יותר?

"אין לי מושג כרגע. כאילו, למי אנחנו מתקשרים בהנחה שאנחנו רוצים? יש אבק שצריך לשקוע, ואז לראות בכלל איך, כמה ולמה. פניי תמיד לשלום, אבל כרגע אני לא יודע עם מי".

אי אז באמצע ספטמבר, עוד לפני שטראמפ הציג את תוכנית 21 הנקודות לסיום המלחמה בעזה, זו שמתיימרת להביא שלום למזרח התיכון כולו, עלתה העונה השנייה של "בלאדי מורי" ב-yes אחרי היעדרות של שלוש שנים מהמסך הקטן. את הדרמה הקומית, שעוסקת ברווקות מאוחרת, מובילות רותם סלע ונעמי לבוב בדמויותיהן של דנה ומורי. קינן מגלם בה את חנוך, מבקר קולנוע וידיד אמת של מורי, שהגיח לשני פרקים בעונה הקודמת ובזו האחרונה קיבל תפקיד מרכזי בעלילה. זהירות, ספוילרים.

לקראת סוף העונה החדשה כמעט מתהפכות היוצרות. מחבר ותיק, לעיתים שקוף, שמפרגן למורי בטרמפים, מזמין אותה להצטרף לריאיון עם סקורסזה הגדול ומציע לה לבוא איתו לפסטיבל סרטים איראניים (ומורי אשכרה זורמת) - רגע לפני סוף העונה הופך חנוך לגבר הנחשק בעיני מורי ואפילו מספיק לשבור לה את הלב. "הכתיבה של יוצרת הסדרה, סתיו אידיסיס, בונה את זה כל כך אורגני ונכון, שפשוט צריך ללכת לפי העקבות שהיא משאירה והסיפור יעבוד. ככה גם לגבי ההתפתחות של חנוך כדמות, שבעונה הקודמת היה שולי ובעונה הזו אתה מגלה את האדם".

"כל הזמן שאלתי את עצמי אם הוא נהיה יותר שרמנטי, גברי או וואטאבר ככל שהסדרה מתקדמת, או שהוא מלכתחילה היה כזה ופשוט לוקח זמן לראות את זה? במנעד הזה שיחקתי. אני חצי טורקי וחצי רומני, אפרופו סכסוך. אני תמיד גם וגם. אז גם פה הבאתי. אני יודע שאני אולי לא משדר יפה הבלורית והתואר, אבל מצד שני אני כן יודע שאני מחזיק גבריות מסוימת שבמקום הנכון ובזמן הנכון יכולה לעבוד. המשחק עם נעמי לבוב המופלאה היה כל הזמן על הציר הזה של החבר, הידיד, הא-מיני, לבין הסצנה ההיא בפסטיבל. הלילה ההוא במלון שינה הרבה דברים. היה נורא כיף לצלם את זה ואני זוכר את יום הצילום הזה כמו איזו מדיטציה של נעמי, שלי ושל סתיו. בלי לשתות, היינו במקום שאני לא יודע איך הגענו אליו - אבל הוא היה כיפי מאוד".

נעמי נשמעת כמו פרטנרית מושלמת.

"נוראית! סתם, סתם. חס וחלילה. את נעמי אני מכיר הרבה שנים וזו פשוט מתנה לעבוד איתה. אם דיברנו על הקשבה, אז היא כל הזמן מקשיבה ומתוך מה שאתה נותן לה, היא מגיבה לחלק שלה בסיפור. היא מצחיקה, מהממת ויצירתית עם רעיונות חדשים. בלתי נסבל היה לעבוד איתה".

ועוד עניין שאי אפשר להתעלם ממנו בעונה הזאת היא מי שמגלמת את בת זוגך. אדוה דדון, עמיתתנו בחדשות 12, שמשחקת בתפקיד עצמה.

"עד שאדוה דדון לא הגיעה לסט, אני לא האמנתי. אמרתי לסתיו, 'את מטרילה אותי. ברור שזו לא תהיה היא. בסוף זו תהיה מישהי שקוראים לה אדוה דבון או משהו'. ואז מגיעה המקסימה הזאת, שאני מעריץ אותה ואת הדרך שלה להציג סיפורים, והיא זרמה באופן בלתי רגיל, שאלה מלא שאלות ומיד משתנה בהתאם לצורך. המון חוסר ביטחון חינני שבא לומר: 'אני הולכת איתכם, מה שאתם רוצים - אני פה'. כולם על הסט נזהרו לא לעשות שום דבר, שהסיגריות ייזרקו בפח והכל יהיה מסודר (צוחק). היא הייתה פשוט נפלאה".

"אני לא שחקן טיפוסי במובן של למשוך תשומת לב"

קינן בן ה-46 הוא שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון שרץ למרחקים ארוכים בתעשיית הבידור הישראלית. בין תפקידיו הבולטים, הוא גילם בסרט "ההתחלפות" (2012) של ערן קולירין אדם שהשגרה המשעממת הופכת לפתע לזרה עבורו. אצל גיא נתיב, ולצידה של הלן מירן, הוא שיחק את ראש המוסד צבי זמיר בסרט "גולדה" המדובר. ראוי גם לציין את "מי מפחד מהזאב הרע" של אהרון קשלס ונבות פפושדו שבו כיכב. רק השבוע שיבץ אותו טרנטינו, מהבמאים החשובים ופורצי הדרך בעולם, במקום ה-12 ברשימת הסרטים הכי טובים של המאה (ועברנו רק רבע ממנה).

כשהוא נשאל על תפקיד חלומות, ואם קיים בכלל אחד כזה, הוא נותן כדוגמה את הדמות יוצאת הדופן של אלכס, רואה חשבון בעל חרדה חברתית שגילם בדרמה הקומית "שישה אפסים" של כאן 11. לפני כשנה וחצי פורסם כי הסדרה חודשה לעונה שנייה, אך גם בשלב זה קינן עצמו לא יודע אם דמותו תשוב למסך. "זה היה תפקיד חלומות, אבל בדיעבד", הוא מסביר, "לא הייתי יכול לדעת מראש שאני אקבל כזה תסריט וכזה תפקיד. לא יכולתי לזמן ולומר שאני רוצה לשחק בסדרה שכתובה מצוין ולגלם דמות שהיא רחוקה ממני אבל גם קרובה אליי. אחרי שזה קרה הבנתי שזה תפקיד חלום שמגיע פעם בהרבה זמן, וככה אתה הרבה יותר מעריך אותו כי הדרך אליו הייתה עם קצת יותר משישה אפסים. אם אתה מציע לי עוד אחד כזה, אני לוקח".

"אני מודה שאין לי 'תפקיד חלומות' ספציפי, אני אוהב כל כך הרבה. מה שמעניין אותי באמת זה לעבוד עם אנשים. למשל עכשיו ב'סיפור הפרברים', זו הפעם הראשונה שעבדתי עם הבמאי אלדר גוהר גרויסמן וזו פשוט הרגשה של חו"ל. עונג טהור. לא משנה בכלל איזה תפקיד הייתי עושה, היה כיף להיות בחזרות. פרטנרים זה מה שמעניין אותי בדרך כלל, ולכן גם אם תציע לי את המלט אבל הקאסט יהיה בינוני והבמאי יהיה בינוני, זה לא ממש יעשה לי את זה".

אמרת שהדמות שלך ב"שישה אפסים" רחוקה ממך אבל גם קרובה אליך. תסביר.

"אני לא שחקן טיפוסי במובן של למשוך תשומת לב. אני חרד לחלוטין, אני ביישן, אני נבוך, אני מופנם, אני בקושי מוציא מילה. אני מכיר את המקום הזה ולכן זה לא כזה רחוק ממני. אבל מן הסתם התרחקתי מזה, אז הייתי צריך פשוט לחזור לזה במסגרת הדמות. אני חושב שבכל תפקיד שכתוב טוב, אתה מגלה משהו על עצמך. זה קיים בך. ב'שבאבניקים', לדוגמה, שיחקתי את הרב שפיצר. אני לא קשור לעולם הזה בכלל, אבל אני יודע שקיים בתוכי מקום כזה. חזק, אמוני, עיוור. מה שהמקצוע מאפשר זה להשתכשך בזה. לא להיות בזה כל הזמן. לתקופה מסוימת אני נוגע ברגש מסוים, בעצב פנימי מסוים, ויוצא משהו שהוא אני אבל לא אני ביום-יום".

אולי אתה לא טאלנט שמוכר בכל בית, אבל היית מעורב ברשימה ארוכה של פרויקטים בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון. הפרסום והכוכבות מעסיקים אותך? שחקנים נוטים לפלרטט עם זה.

"התשובה המיידית היא לא. אני לא שם. לשמחתי אני עובד ומתקדם, ומי שמכיר מכיר ומי שלא - לא. זה ממש בסדר מבחינתי. אבל אני כן חייב להגיד במלוא הכנות שהעולם השתנה ואני לא יכול להתעלם מזה. יש רצון מבחינתי להבין את הפלטפורמות השונות ולדעת איך להיות שם מבלי להרגיש נבוך נורא. ואם אני בוחר שלא להיות שם - אז יש לזה מחיר. ראיתי את זה כמה וכמה פעמים, ואולי בצדק. אז רשתות ועוקבים זה דבר שמעסיק אותי במידה מסוימת, לא אכחיש, אבל במידה שאני עדיין יכול לנהל. כל פעם לפי הדחף אני מתקדם לכיוון מסוים - יותר חברתי או פחות חברתי".

קינן למד בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, ולימים גם הפך למאמן שחקנים בעצמו והוציא את הספר "המדריך להצלחה באודישנים". בעשור האחרון נדמה שאת מקומם של השחקנים עם הדיפלומה החלו לתפוס במידה מסוימת כוכבי רשת ומשפיענים, שמביאים את העוקבים והופכים אותם לצופים. קינן לא חושב בהכרח שזו בעיה: "קודם כל, כולם שחקנים. זה שאני למדתי משחק שלוש שנים אולי הופך אותי למיומן יותר, אבל לא בהכרח לשחקן טוב יותר. לכן יש מקום לכולם. הברירה הטבעית מוכיחה לאורך זמן מי נשאר ומי חולף, וזה בסדר. חוץ מזה, צריך לזכור שאנחנו מדברים על ביזנס. אנשים שמזמינים אותי לשחק, שמים אשכרה כסף. בתוך זה יש דברים שאתה מוכן להמר עליהם יותר ופחות".

את ציפורלה, קבוצת התיאטרון הוותיקה, הקמת והפעלת עם כיתת הבוגרים של בית הספר למשחק עד לפרישתך מהאנסמבל ב-2012. אתה שלם עם העזיבה?

"כן, לגמרי. הייתי שלם איתה מהרגע הראשון. יש המון אהבה ביני לבין ציפורלה והאנשים שמפעילים אותה. ז'אנר ההומור השטותי הכי דיבר אליי ואני מתגעגע אליו, לא היו לנו חילוקי דעות אומנותיים. פשוט מיציתי את מקומי והרגשתי שאני יותר מדי נון-קונפורמיסט בשביל להיות יותר מדי זמן בקבוצה. בדיעבד, אני חושב שעשיתי מהלך שהיה נכון לי".

באותה שנה כיכבת ב"ההתחלפות". הצלחת להבין את העלילה?

"(צוחק) קודם כל, כן. יש פה עלילה קצת יותר דקה, נקרא לזה ככה, אבל היא קיימת מאוד. עשיתי כמה וכמה דברים בקריירה שלי, וחלק מהם אתה מסיים וממשיך הלאה. הסרט של ערן קולירין נשאר צרוב בי גם כהלך מחשבה. אז כן, הבנתי את העלילה, אבל אני גם מבין שהיא לא העניין. היא אמצעי להתבוננות פנימית".

מתברר שקולירין גם עבד על סרט המשך, "ההתחלפות 2", שלא זכה לאותה תשומת לב. "2020, קורונה", משחזר קינן. "יום אחד אני מקבל הודעה מערן: 'מה המייל שלך?'. הוא שלח לי קובץ ואז התגלה לי שהוא ערך מחדש את כל הסרט. הכניס סצנות שהוריד, הוסיף מוזיקה, קיצר אותו במשהו כמו 40 דקות, ועשה סרט אחר לגמרי. פסיכי. זה יצא רק להקרנות בוטיק בגלל הקורונה, אבל הסרט קיים".

אנחנו משוחחים עוד לפני שטרנטינו הכניס את "מי מפחד מהזאב הרע" בכיכובו של קינן לרשימת הסרטים הטובים של המאה ה-21, אך מעריציו של הבמאי זוכרים היטב כי הוא כבר החמיא למותחן הפסיכולוגי הישראלי כשהכריז עליו כסרט הגדול של שנת 2013. קינן מגלם בו בתפקיד ראשי את דרור, מורה לתנ"ך החשוד כרוצח סדרתי של ילדות רבות. "זה לונה פארק וצרחתי כמו ילד מרוב שמחה", אומר רותם. "אנחנו חיים בעולם קטן בסופו של דבר, ועדיין זה מאוד מרגש שטרנטינו ראה אותי, רותם מפתח תקווה, משחק. רק זה, אפילו ללא קשר לשאלה אם הוא נהנה".

"זה איזשהו סימון וי, אבל מיד אחר כך מגיע - מה, זהו? אז טרנטינו צפה בי ואמר שזה הסרט הכי טוב של השנה. התרגשתי. מה הלאה? ככה אתה מתחיל לתפור את המקצוע בצורה בריאה. מצד אחד, לא מתבשם יותר מדי או נח על זרי הדפנה, ומצד שני גם לא חושב שאתה כישלון. יש דרך אמצע. היום טרנטינו אמר ככה, ומחר אני אנסה לעבור אודישן ויזרקו אותי מכל המדרגות".

יכול להיות מקצוע מאוד אכזרי.

"אבל מתגמל. לא מתכוון מבחינה כספית, אלא אני מדבר על זה שהניצחון לא מתוק בלי הפסד. הניצחונות מתוקים למרות שיש הרבה יותר הפסדים. היו לי חוויות שליליות, וגם כאן אני יוצא עם חצי הכוס המלאה ואומר לעצמי - 'אוקיי, אני לא אעשה את זה יותר אף פעם. למדתי מזה משהו'. אבל גם ליפול לפעמים על הפרצוף זה בסדר גמור. אתה מקבל כמו קריאת מציאות".

ועוד קצת מאבק הכוכבים, איך הייתה העבודה על "גולדה" עם הלן מירן?

"וואו, הלן מירן, איזה אדם. עזוב הכל. אנחנו מצלמים סצנה. בנו סט של משרדי ממשלה בסגנון שנות ה-70 עד רמת המזוזה. הייתה לנו סצנה במסדרון שבה שנינו מדברים, ברקע עוברים ניצבים, ורגע לפני האקשן הלן עצרה ופנתה לניצבת מבוגרת ושאלה אותה: "Are you okay darling?". הניצבת ענתה לה 'כן', ואז הלן אמרה לה: 'כשהאיש הזה אומר אקשן, אני רוצה שתלכי ותחשבי על מישהו שאת אוהבת. אני אסתכל עלייך'. יכולת לראות את הניצבת הזאת מתרוממת 20 ס"מ באוויר. זו נדיבות ויש לי צמרמורת רק מלספר את זה. היא בן אדם מדהים, ואם אני משווה את זה לכדורגל אז זה כמו לשחק עם הגדולים ביותר וגם להבין למה הם גדולים".