"אני מרגישה פתאום אושר אמיתי שכבר הספקתי לשכוח"

ימים שרדה אמילי דמארי בשבי החמאס, עד העסקה הגורלית שהשיבה אותה למדינת ישראל. מאותו רגע והלאה, הפכה לסמל וגיבורה לאומית בעל כורחה, אך בהצדקה מוחלטת. דמארי אמנם התראיינה בעבר לתקשורת, אך הערב (ראשון) התיישבה בפעם הראשונה מול קבוצת המראיינים של "ריאיון מיוחד", שלא עשו לה הנחות ושאלו על כל תחום בחייה. החל מרגעי החטיפה, השהות בשבי והקשר עם המחבלים – עד הזוגיות המתוקשרת עם משפיענית הרשת המפורסמת דניאל עמית והקשר המשפחתי לזמרת האגדית שושנה דמארי.

רק כשהשתחררה מהשבי, התחילו לצוף השמועות על נטייתה המינית של דמארי שהוסתרה על מנת לשמור על ביטחונה האישי. אך מתברר שהנושא היה האחד הסודות הגדולים של חייה עוד לפני שנחטפה: "שמרתי בסוד הרבה זמן את זה שאני אוהבת נשים, זה היה הסוד הכי גדול בחיים שלי, רק בגיל 21 שיתפתי אותו", סיפרה.

באיזה שלב הבנת שאת לא אוהבת גברים?
"בדיעבד מאוד מוקדם. בתכלס אני חושבת שבגיל 17 הבנתי בפעם הראשונה שמה שקורה לי בסיטואציה הנוכחית נורא נוח לי, לעומת בן זוג. אני בן אדם מאוד ישיר, הבנתי את זה מאוד מהר אז לא שיחקתי יותר מידי".

את מרגישה שהיה לך יותר קל בשבי כאישה לסבית כי אתן קשוחות יותר?
"אני לא חושבת שכל הלסביות קשוחות יותר, אבל זה לא נבע משם. זה בא מהרקע שבאתי ממנו, הלוחמה והאינטראקציה עם פלסטינאים. לא מהנטייה או ההעדפה המינית שלי".

הסתרת בשבי שאת לסבית. האם אי פעם חשדו בך?
"הם כל פעם שאלו למה אני רווקה בגיל 27. אמרתי להם שיש לי שלושה אחים, שאני מפחדת מהם ולא עושה שום דבר עם גברים עד שאני מתחתנת".

למה הסתרת, מה הרגשת שיקרה אם הם ידעו?
"שיותר מסוכן שאני אגיד שאני לסבית, מאשר שאספר שאני במשמר הגבול לצורך העניין. גם דיברתי על זה עם המחבלים בשבי, אם אח שלו היה הומו מה הוא היה עושה? לא נעים להסביר כמה מהר הוא היה שוחט אותו. אז מה מונע ממנו לרצוח את היהודייה שיושבת פה? לסבית זה בל יעבור. אגב, זה להיות פשוט הכי טיפש בעולם להפגין למען אנשים שהיו רוצחים אותך בלי להסס בכלל. זה הזוי".

בשבת השחורה של שבעה באוקטובר, דמארי שהתה בדירה שלה בשכונת הצעירים של כפר עזה: "זה התחיל מאזעקות שזה דבר רגיל, אבל מהר מאוד הבנו בקיבוץ שמשהו חריג קורה. לצערי הגוף שלי בגד בי, כולי רעדתי ושלחתי את הסרטון לגלי ולאחים שלי. חשבתי שאני הולכת למות, לא חשבתי שאיחטף. ברגע שהוציאו אותנו, פנה אליי מחבל ואמר שייקח אותי לבית חולים, אבל הבנתי שלאיכילוב או תל השומר הוא לא הולך לקחת אותי".

הבנתם איך הם החליטו את מי לרצוח או לחטוף?
"אנחנו אומרים אצלנו שזו הייתה רולטה רוסית. אין חוקיות".

הייתה לך את הכלבה צ'וצ'ה שנרצחה מול העיניים שלך. את זוכרת את הרגע?
"כן, זה קרה בין הידיים שלי. זה היה כל כך קרוב שהכדור שירו בה פגע לי ברגל. לא היה לי כל כך זמן לעכל את הסיטואציה, הייתי צריכה פשוט להשלים איתה ולקחו אותי. כואב לי בלב. לא הייתי קוראת לה כלבה, אלא ילדה והיא הייתה מאוד מזכירה אותי. שתינו אוהבות בשר מאוד".

מה הייתה שגרת היומיום בשבי?
"את קמה בבוקר, מצחצחת שיניים לא עם ברז אלא כוס ששמה טיפה בפה. יושבת עם הפרטנרית הכי ארוכה שלי בשבי שזו רומי גונן. מספרות סיפורים, משחקות קלפים. עשינו בינינו התערבות שביום שיש עסקה, מי שמנצחת מקבלת אלף שקל מהשנייה".

כמה פעמים הרגשת סכנת מוות ממשית עבורך?
"כל יום. הרבה בומים ובסוף יושבים לידי אנשים חמושים ומבחינתי בשיחת טלפון אחת הכל יכול להיגמר".

מה החזיק אותך ברגעים שהיית על סף ייאוש?
"רומי. היא הייתה האור שלי ואמרנו שכשנגיע לארץ נעשה קעקוע של מגדלור".

לדעתך את ורומי תישארו חברות לנצח?
"לנצח נצחים".

הייתן יחד כל יום במשך תקופה ארוכה. יצא לכן לריב בשבי?
"אני מאוד תחרותית. פעם אחת שיחקנו משחק קלפים ואני ממש נעלבתי מרומי כי היא אמרה שבגלל התגובות שלי היא לא רוצה לשחק איתי יותר".

למה את ורומי לא הפכתן לזוג?
"שאלה טובה. קודם כל רומי אוהבת בנים ויש לי הרבה חברות בלי קשר לרומי ואני לא בת זוג של כולן. זו הסיבה".

את חולת ניקיון על גבול הOCD-, איך הצלחת להכיל את זה בשבי?
"כשהתצפיתניות יראו את זה, חלקן יצחקו. הייתי מכריחה אותן בבוקר לקפל את הסדין הזה שהיה לנו כמו שצריך ולשים על המזרון. כדי לשמור על השפיות של כולנו וגם כי זה היה באמת מפריע לי בעין. יש לי OCD והפסיכולוגית שלי אומרת שזה החמיר מאז שחזרתי".

כשהשתחררה מהשבי, התחילו לצאת לא מעט סיפורים על רגעי גבורה קטנים של דמארי והתמודדות מול המחבלים שהחזיקו בהם. "יום אחד היה איזה סיפור עם מכבי תל אביב שטסו לראות משחק באמסטרדם. האוהדים לצערי בגלל אנטישמיות חטפו מכות וראינו את זה בטלוויזיה במקרה. השובים שלנו מאחורי הגב, דיברו על זה שמרביצים ליהודים כמו חמורים ונפגענו מהדבר מאוד. הלכנו לחדר ושבתנו רעב, במקום לאכול פיתה לא אכלנו בכלל. משם הסיטואציה התלקחה והוא דחף את אחת החברות הטובות שלי, אז אני דחפתי אותו בחזרה. הוא המשיך לדחוף אותי ואני אותו, עד שהפרידו בינינו. לא פחדתי שיעשו משהו כי באותו זמן בשבי הבנתי שאני נכס כדי שיחזירו את החברים המחבלים שלהם", שיתפה את המראיינים.

הכרת את המחבלים?
"את השמות שלהם הם אף פעם לא אמרו, אבל גולשים איתם לשיחות כאלה ואחרות".

סיפרת שהם קראו לך בכינוי: "ג'ון סינה". למה?
"כי הם ראו אותי עושים הרבה כפיפות בטן ויום אחד אמרו לי בערבית: 'את חזקה, ג'ון סינה', וזה פשוט נתפס".

איך לא איבדת את האמונה בשבי?
"זה לא אמונה שיהיה טוב, כמו האמונה ביני לבין הקדוש ברוך הוא. הגעתי למצב שממש הרגשתי אותו, ברמה שביקשתי סימנים והוא היה שולח לי אותם. לצורך העניין לא ידעתי שאמא שלי בחיים ופחדתי מאוד מהיום הולדת שלה. התפללתי שייתן לי סימן לפני וממש כמה ימים לפני ראיתי אותה בחדשות משום מקום, בשעה שתיים וחצי בלילה. הייתי ברעידות, אני, רומי ונעמה פרצנו בבכי, הן ידעו שאם אמא שלי לא בחיים אין לי למה לצאת מהשבי. זה היה היום הכי מאושר בחיים שלי, זה והיום שיצאתי מעזה".

איך ידעתן שאתן משתחררות, היה סימן מקדים או בהפתעה?
"הייתי מאוד פסימית לגבי כל עסקה שיש על השולחן ורומי הייתה הצד האופטימי. שבועיים לפני הבנו שיש דיבורים אבל לא נתנו לנו לראות יותר מידי חדשות. אמרתי לה: 'זהו רומי, אנחנו הולכות הביתה'. היא אמרה לי: 'אל תתני לי לפתח ציפיות, אחר כך אני אתאכזב'. אמרתי לה שאני מורידה שיערות ברגליים, כי אני לא מגיעה לבית חולים ככה, ואם היא רוצה אני אעשה לה עם חוט שפם וגבות, או שהיא תצא עם שיערות על כל הפנים. יום למחרת הודיעו לנו שאנחנו יוצאות".

האם השתחררת מהשבי נפשית?
"לא חושבת שאי פעם אשתחרר מהשבי, זו ההתמודדות שלי וזה ילווה אותי כל הזמן. עכשיו אני מרגישה יותר טוב כי החברים שלי חזרו".

את חושבת שיש משהו בתוכך שנשבר ואף פעם לא יתוקן כבר?
"בוודאי. הייתי גרה בקיבוץ כפר עזה ונרצחו לנו שם 64 חברים וזה חלק שלעולם לא יתאחה".

האם קיבלת התנצלות על מה שקרה מראש הממשלה או מישהו אחר מהממשלה?
"אני לא מתעסקת בכעס, רק בזה שאני פה. מעדיפה לא להגיע ללחיצות ידיים, תודות או סליחות. אני בשלי עם המשפחה שלי".

איך ההרגשה לאבד שתי אצבעות?
"כנראה שאם לא הייתי נחטפת, היה לי יותר קשה לעכל את זה. מכורח הנסיבות, פשוט השלמתי עם הסיטואציה ואני חושבת שאני מתמודדת עם השלוש אצבעות האלה בגבורה רבה. מרימה שקיות, פותחת בקבוקים ואם יש משהו שאני מתקשה איתו, לא מתביישת לבקש עזרה".

מה הדברים שהכי קשה לך לעשות בלי האצבעות?
"אני ממש רוצה לרכב על אופנוע קצת יותר כבד, אבל זה מצריך להחליף הילוכים עם היד".

יש לך חלומות מאז שהשתחררת מהשבי?
"חולמת מעט. סיוטים גם יש, אני קמה, נבהלת, מדליקה את המזגן ומנגבת את הזיעה. מה יש לעשות?".

צחקת עם הנוחבות שם?
"הם צחקו ממני לפעמים. זה היה המגן האנושי הכי טוב שהיה לי שם, ההומור. שעשעתי אותם הרבה".

זמן קצר אחרי השחרור מהשבי, הכירה דמארי את דניאל עמית משפיענית הרשת המפורסמת, אותה העריצה והשתיים התאהבו: "היא ראתה אותי ולא הצליחה לעמוד בפני הדבר. קודם כל אני בדרך כלל לא יוצאת עם לסביות, אני אוהבת סטרייטיות. אוהבת אתגרים", שיתפה דמארי על תהליך ההיכרות.

דניאל לא אוהבת בנים?
"היא מתה על בנים, חשבה עליהם כל החיים ואיזה בעל היא תביא, אבל אז הגעתי והכל התהפך לטובה. פגשתי אותה אחרי כמה פעמים שדיברנו באינסטגרם ואז היא הזמינה אותי לאכול פסטה. לא הפסקנו לדבר כל הערב והיא אמרה לי שהיא יוצאת יום למחרת למסעדת בשרים ששמעתי עליה. היא שלחה לי יום למחרת תמונה של סטייק ואמרה לי שהיא חושבת עליי, הרימה לי להנחתה וזהו – משם היא נפלה ברשת".

איפה הייתה הנשיקה הראשונה שלכם?
"דניאל בדיוק חזרה מתאילנד ודיברנו המון שעות כשהיא הייתה שם. ידעתי שביום שהיא תנחת אני אעשה את המהלך. נכנסתי אחריה לחדר ונישקתי אותה, אחרי שיצאתי התנגשתי במשהו בבית, כמעט נשבר שם פסל. היה מצחיק".

140 שקלים לעוגת שוקולד פשוטה. נראה לך הגיוני?
"בטח. קודם כל מעבר לזה שהיא יפה, היא טעימה ממש, אז בעיניי כן. בעיניי היא מעולה ממש ואני לא חובבת מתוקים, אבל כל פעם שהעוגה מגיעה, אני מגיעה יחד איתה".

הפכת קצת לסלב, זה כיף?
"אני לא סלב, אני אדם פשוט וחשוב לי מאוד להישאר עם רגליים על הקרקע. משתדלת מאוד לא להשתמש בזה".

את רוצה ילדים?
"בטח. אני רוצה שדניאל תביא את שלושתם".

אתן חושבות על זה ברצינות?
"אנחנו לא בנות 24 עכשיו, זה משהו שמטבע הדברים מדברים עליו, בקרוב אמן".

איך תביאו ילדים אם אתן שתי בנות?
"יש שיטות, יש תרומות זרע. האמת שזה ברוך, מביאים לך ספר וצריך לבחור".

איפה היית רוצה לגדל אותם?
"בכפר עזה. כשבן אדם גודל בסביבה כל כך טובה וחמה, זה לא מפריע שעזה נמצאת מעבר לגדר. היה כל כך טוב לגדול שם, שזה מה שאני מאחלת לילדים שלי".

איזה חוויות היו לך מהבית בכפר עזה?
"מגיל אפס עד גיל 27, כל יום ביומו היה חוויה לגור שם. זה המקום הכי טוב בעולם לגור בו. בכל פעם אני מגיעה לשם וזה טוען אותי, אני מרגישה בבית אפילו שהכל הרוס ונראה מזעזע".

חוץ מההיכרות עם בת הזוג המפתיעה שעשתה לא מעט רעש, דמארי חזרה אל חיק המשפחה והחברים הטובים שלה, שנלחמו לילות כימים להשבתה. במשך 267 ימים נוספים אחרי שחזרה מהשבי, היא נלחמה למען חזרתם של שניים מחבריה הטובים – גלי וזיו ברמן ושאר החטופים. "גלי וזיוי משתקמים ושלומם יחסית בסדר גמור. התחברנו ברגע שהם עברו לשכונה של הדור הצעיר. משם זה כבר היה דבק, כל יום אוכלים, שותים ומבלים יחד. חיים אחד את השני ברמה שביום של 7 באוקטובר סימסתי לגלי לבוא, אותו רציתי איתי".

מי יותר חתיך לדעתך מבין שניהם?
"זיוי יותר חתיך".

הם מבינים שהם סנסציה בתחום הזה?
"לאט לאט הם יבינו".

ראיתי שפרסמת בסטורי שהם רווקים.
"נכון ואני חושבת שעשיתי טעות. פנו אליהן הרבה בנות אבל הם כרגע שומרים מרחק מהכל".

את ילדה יותר של אמא או אבא?
"בגלל שאבא שלי חולה כבר 12 שנה באלצהיימר, אני יותר ילדה של אמא. אבל תמיד הייתי הבייבי של אבא, הוא היה מחפה עליי. לפני השביעי הייתי מבקרת אותו המון ולצערי המצב שלו מאוד החמיר כשנחטפתי".

בשבי היו לך מחשבות עליו? הוא ידע שנחטפת?
"כן אבל כמעט לא דיברתי עליו, לא רציתי לבכות ולהישבר. אני לא יודעת לענות על זה, אבל כשהגעתי עליו הוא חייך, בכה וצחק, אז אני רוצה להאמין שהוא הבין".

האם את קרובת משפחה של שושנה דמארי?
"נכון מאוד. היא אחות של סבא שלי".

איך השהות בשבי שינתה את הדרך שבה את רואה את הדברים הקטנים בחיים?
"זה שינה הכל. לא מובן לשתות כוס מים, בטח לא קרים. לא מובן מאליו לאהוב, לחבק את אמא, להרים את הטלפון ולהתקשר לחבר. אני מרגישה פתאום אושר אמיתי שכבר הספקתי לשכוח".

מה התוכניות שלך לעתיד?
"אני משתדלת לחשוב כרגע על זה שאני אהיה אמא טובה לילדים שלי ובת זוג טובה לבת הזוג שלי".