"המפגש בסרט היה לי טבעי, במיוחד בצילומים האינטימיים"

"הכול התחיל כשקפץ לי באינסטגרם בוק היריון, וזה נורא הצחיק אותי והקסים אותי בו-זמנית. החגיגה הזאת של הגוף ההריוני עם השמלות האלה, זה שעשע אותי", מספרת הבמאית והתסריטאית בר כהן על מה שהצית בה את הרעיון לסרטה החדש "עדשה", המגולל מפגש טעון ויצרי בין אישה בהיריון לצלמת טרנסית שמצלמת אותה.

נקודת המוצא של כהן לא הייתה מקרית. כבר ביצירותיה העצמאיות הקודמות היא נתנה מקום לזהות הטרנסית ולסיפורה האישי, כמי שנולדה בבני ברק למשפחה דתית ועברה הליך להתאמה מגדרית אחרי השירות הצבאי. גם אם העלילה והדמויות אינן עומדות בהלימה מוחלטת למציאות, ההתמודדויות של כהן כאישה טרנסית ניבטות מהמסך בכל סרטיה. בימים אלה היא גם מפתחת סדרה חדשה ל-yes על החוויה הסטודנטיאלית הטרנסית. "עדשה", שהוצג לראשונה בפסטיבל הסרטים ה-41 של חיפה וזכה בתחרות הסרטים הקצרים בפרס לסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר, עוסק בשלב מתקדם ובוגר יותר של חייה – כשעולה המחשבה להיות אימא.

"לפני כמה שנים הייתה לי בוסית בהיריון", היא פותחת את השיחה. "הקרבה לאישה הריונית באופן אינטנסיבי גרמה לי להבין שיש נקודות השקה בין גוף טרנסי לאישה בהיריון. היה לי מאוד מעניין מבחינה רגשית ומחשבתית לחקור את הגוף והזהות שמשתנים. גם אישה טרנסג'נדרית וגם אישה שהופכת לאימא הן דמויות שהזהות שלהן משתנה, והעניין הזה נראה לי כמו נקודה טובה לסרט".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"המפגש בין שי-לי לליעוז ריגש אותי"

"עדשה", סרטה הקצר הרביעי של כהן בת ה-30, מגולל את סיפורה של שירי (שי-לי עטרי), אישה בורגנית ושמרנית, המתכננת את בוק ההיריון המושלם שלה. מי שמגיעה לצלם אותה היא לידור (ליעוז לוי), טרנסית ליברלית בת גילה. כשבעלה של שירי (תומר מחלוף) נאלץ לעזוב את הצילומים בפתאומיות, המפגש האינטימי בין השתיים שובר סטיגמות, מצמצם ומדגיש פערים בו-זמנית, ומעלה שאלות על גופן וזהותן בעולם שיפוטי, כשהשתיים משילות מעליהן את בגדיהן ולומדות יחד עם המצלמה את הגוף – על השינויים, הצלקות והיופי הטמונים בו.

"כתבתי את התסריט ממש בתוך כמה ימים", משחזרת כהן. "זה קרה אחרי שיצא קול קורא לפיצ'ינג של הפסטיבל לקולנוע גאה בתל אביב לפני 7 באוקטובר. שלחתי אותו בלי לחשוב יותר מדי, זה פשוט יצא ממני, וזכיתי במקום הראשון, ומשם גם הגיע התקציב לסרט. כשניגשתי להפיק את הסרט, משהו בדמות של לידור התיישב לי מאוד בליעוז, ששיחקה בסרטים הקודמים שלי. לגבי שירי, היה לי חשוב שזו תהיה אישה בהיריון בחיים האמיתיים, ובאותו זמן בדיוק שי-לי הייתה בהיריון של שייה. היא הצטרפה אליי בהתחלה רק בתור המלהקת של הסרט. אחר כך עלה לי הרעיון שאולי היא גם תשחק את הדמות הראשית בסרט".

"שי-לי וליעוז הן חברות מאוד טובות שלי, והמפגש ביניהן ריגש אותי. כשהדבר קרם עור וגידים, הבנתי שיכול להיות כאן משהו בלתי נשכח בשילוב ובאומץ שלהן לגלם את התפקידים. יצאנו לדרך, חקרנו, נפגשנו, עשינו חזרות, ומשם נולד הסרט כמו שהוא היום".

"מצלמים את הסצנה האינטימית רק ביום האחרון"

בלי ספוילרים – הסרט בן 25 הדקות מספיק לגלם בתוכו את השוני והקונפליקט בין שתי הדמויות, שמסיימות לבסוף כמעט כאותו אדם. "הגבולות ביניהן מיטשטשים לחלוטין", מסבירה כהן. "הרעיון היה שהן מאוד שונות, אבל גם מאוד דומות. כלומר, שירי מהצד שלה מוצאת קסם וחופש בלידור שאין בחיים שלה, ולידור מוצאת בשירי סוג של השתקפות החלום שלה – או של מה שהייתה רוצה להיות".

לשם כך, במרכז הסרט גם עומדת סצנת עירום ארוטית שמבטאת בעדינות וברגישות את המפגש החשוף בין שתי הזהויות האלה. אבל איך יוצרים בכלל אינטימיות נדירה כזאת בין השחקניות מבעד לעדשת המצלמה? "זורקים אותן באותו בית למשך שבוע עם פיג'מות ומצלמים את הסצנה האינטימית רק ביום האחרון", משתלבת שי-לי בשיחה, שבאותם ימים של צילומים כבר כמעט נכנסה לחודש התשיעי להיריון. "אחרי זה כבר הייתי בשמירת היריון, זה היה ממש בשלושת-ארבעת השבועות האחרונים", היא אומרת.

הימים – קיץ 2023. שלושתן נזכרות בעיקר כמה חם היה בצילומים, על רקע ההתחממות הכללית במערכת הפוליטית בעקבות בליץ החקיקה של המהפכה המשפטית, שהגיע לשיאו בתקופה ההיא. כל זה לא השתווה בכלל לאסון שפקד את המדינה ואת החברה הישראלית חודשים בודדים לאחר מכן, ב-7 באוקטובר, שלו מלאו לאחרונה שנתיים. בעלה של שי-לי, הקולנוען והשחקן יהב וינר, נרצח באותה שבת בביתם כפר עזה, מציל את חייהן של אשתו ובתם שייה, רק בת חודש וחצי.

"בשלב מסוים היה רעיון שיהב יגלם את הבעל בסרט"

"יהב היה יחסית בסדר עם זה", מספרת שי-לי על השבוע שבו יצאה מהבית בשלב מתקדם מאוד בהיריון לטובת הצילומים. "באופן כללי, לא כל אישה שנמצאת 13 שנים עם בעלה הולכת לישון אצל חברה בתל אביב לפחות פעם בשבוע או שבועיים. הוא דווקא מאוד פרגן. בעיניי ככה צריכה להיראות זוגיות, והוא היה כזה תמיד". בר מספרת כי בשלב מסוים "היה רעיון שיהב יגלם את הבעל בסרט, אבל אז הבנו שזה פחות מתאים לדמות".

שי-לי, איך הרגשת לצלם סצנות עם חשיפה פיזית בעירום מלא?
"במקור הייתי אמורה רק ללהק לסרט, ואז חשבנו 'אולי זאת' ו'אולי זאת', ולאט-לאט בר העלתה את הרעיון שהדמות הראשית תהיה אני. יש משהו בחוויית ההיריון שבו בפעם הראשונה אישה יכולה פתאום להרגיש כמעט שהגוף שלה לא שלה. החזה פתאום נהפך להיות בעצם מזון, או סוג של כלי. בתוך ההיריון יש צורך לשחרר מכל אידיאל היופי שהכרת עד היום. כדי לקבל את הגוף שלך יש צורך להרפות מהשליטה בו דווקא. אני חושבת שהמפגש הזה שקורה בתוך הסרט היה לי מאוד טבעי, ובמיוחד בצילומים האינטימיים. הרגשתי מאוד בנוח בצילומים האלה".

"לפעמים אני מרגישה שהחוויה של אישה בהיריון היא לא אם יצלמו אותי בזווית מסוימת או לא, אם הבטן יפה או לא. כל החוויה ההריונית היא כזאת שצריכה לשחרר ולהיכנס לטבע של הגוף שלנו. למשהו קצת יותר חייתי, שבא לידי ביטוי בסרט בעיניי. בצפייה בו לא התמקדתי באופן שבו הגוף שלי נראה, ובאיזשהו שלב אפילו שכחתי שזו אני. לגבי סצנות אינטימיות באופן כללי, כבמאית אני אומרת שאם יש קטע כזה שמצדיק את הסיפור, אני בכלל לא רואה בו משהו מביך – וככה גם הרגשתי על הסט. זה מבט של בר על הגוף שלה, אבל גם מבט שלי על הגוף ההריוני שלי לא כעל הדבר הכי יפה בעולם, אלא כעל הדבר הכי טבעי בעולם בחוסר שלמותו. לי זה עשה טוב, ואמרתי לבר בצילומים שאני מרגישה סקסית".

"זה היה המפגש כואב עם החיים שלפני 7.10"

שלא במכוון, הצפייה בסרט אחרי טבח 7 באוקטובר טבולה גם ברגעים צורמים של סביבה בטוחה ומוגנת. למשל, כשבעלה של שירי חוזר הביתה ולא יכול להיכנס משום שהדלת נעולה גם בחלקה העליון, כי "ככה יותר בטוח". אפילו השלט הזוגי המטרגר "כאן גרים" בכניסה לבית עשוי לשלוח את הצופים לסיפורה הטרגי האישי של שי-לי.

"לי היה הכי קשה השוט הראשון, כשראיתי את הבת שלי זזה בבטן", משתפת עטרי. "בשבילי זה היה המפגש הכי כואב עם החיים של לפני 7 באוקטובר". כמו מסמכים קולנועיים אחרים, גם בר מבינה כי הסרט שלה נצבע בצבע אחר לגמרי. "הרגשנו שנכון לחכות איתו עד עכשיו", היא אומרת. "בנוסף, אי אפשר להתעלם מהחרם התרבותי שמתרחש וחשבנו שיירגע – אבל הוא רק הלך והחמיר. בסופו של דבר הרגשנו שצריך להוציא את הסרט. לפסטיבלים בין-לאומיים עוד לא התקבלנו, ואני גם בספק אם כן. החרם כבר ממש לא סמוי אלא גלוי מאוד. אבל הסרט כבר היה צריך לצאת לעולם, והוא ימצא את הקהל שלו ואת מקומו".

אפרופו חרם תרבותי, טענה מרכזית שמשמיעים תומכי ה-BDS למיניהם נגד ישראל נוגעת לפינקוושינג – שימוש במצבה החיובי לכאורה של קהילת הלהט"ב במדינה מסוימת כמו ישראל, כדי להלבין את מה שהם מכנים כפשעיה נגד הפלסטינים. בעיני רבים מתומכי החרם על ישראל, סרט ליברלי מתוצרת ישראלית שמעמיד במרכזו דמות טרנסית הוא דוגמה ל"הלבנה" כזאת.

"אני לא רואה את עצמי כאימא או בהורות כלשהי"

ליעוז לוי בת ה-40, שמשחקת את לידור, הצלמת הטרנסג'נדרית ב"עדשה", עברה תהליך להתאמה מגדרית בגיל 17. ב-2018 היא לוהקה לתפקיד של אישה טרנסית בסדרה "המדובב" של yes והפכה לאחת השחקניות הטרנסג'נדריות הראשונות בישראל שגם מגלמות דמות כזאת. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל הנטייה הייתה ועודנה לבחור בשחקנים סיסג'נדרים, כלומר אנשים שזהותם המגדרית תואמת לזהותם הביולוגית, שיגלמו דמויות טרנסג'נדריות.

ליעוז, מה היה לך חשוב להביא בדמות של לידור בסרט?
"קודם כול אני חושבת שזו הייתה הזדמנות להראות שהחוויה הטרנסית היא לא בהכרח חוויה שבאה להתחקות אחרי נקביות ביולוגית. 'אין אישה דומה לרעותה', זאת אומרת, לכל אחת יש הנשיות שלה וכל אחת מוצאת את הביטוי שלה. זו הפעם השלישית שבר ואני עובדות יחד, ותמיד זו הזדמנות ליצור דמות יש מאין. היא תמיד מזהה אצלי איזה דפוס ורוצה לקחת אותו לאקסטרים".

"עוד הרבה לפני הסרט האחרון שוחחנו בר ואני על היריון, על ילדים, על נישואים, על כל המוסד הזה. יש לנו תפיסות קצת שונות, אני לא רואה את עצמי כאימא או בהורות כלשהי", היא אומרת. "עם בר אני תמיד חוקרת דמות טרנסית שהיא לאו דווקא זונה, בכלא או מתה. היא לא כותבת דמויות טרנסיות שהן קורבנות בגלל איזושהי ראייה גברית מסוימת. זו דמות בפני עצמה, והמטרה שלה היא למצוא את עצמה ואת הסיפור שלה – ולאו דווקא קו רומנטי עם גבר. זה שינוי מבחינתי, כי הדמויות האחרות שנקרות בדרכי הן כמעט תמיד כאלה שמתעסקות בניתוחים, באיברי מין, בשאלה אם רואים עליי או לא, ואם אמצא אי-פעם זוגיות.

"בסרט הזה ההתחלה אחרת לגמרי – הדמות שלי לא רוצה ילדים, היא לסבית בכלל. זה ניפוץ של פרות קדושות, כי הרבה פעמים חושבים שאישה טרנסית עשתה את השינוי כדי למשוך אליה גברים, ואם לא גברים, אז למה לעבור בכלל התאמה מגדרית?

"מבחינת העלילה אני חושבת שהסיפור מצוין – לא קריקטוריסטי, לא פומפוזי, לא מתיימר להיות שום דבר חוץ מאנושי ואמיתי. העירום הוא סוג של קישוט, הוא מאוד טבעי כמו ששי-לי אומרת. לא הייתה הרגשה שזה כמו סרט פורנוגרפי או משהו כזה".

לוי, בכובע האקטיביסטית שלה, עונה ברשת בעוקצנות לכל אותם גברים ונשים שמתקשים להבין אותה או את חברותיה לקהילה. לתפיסתם, היא צריכה "לחשוף" את זהותה האמיתית ולא "להתחזות" או "להטעות" גברים. בסרטון אחד מני רבים שבהם היא סופגת יותר מדי תגובות שנאה וסלידה, היא תוקפת את ההייטרים: "כשכותבים לך שזה שאת טרנסית זה בניגוד לטבע – אבל גם דורשים מנשים להסיר שיער מהגוף".

"היום זה כבר על סטרואידים בעולם, אני מרגישה שהולכים לדחוף את זה חזק", היא מוסיפה. והינה כמה ימים אחרי שיחתנו, הסופרת הבריטית ג'יי-קיי רולינג סירבה לחזור בה מהמסרים הטרנספוביים, והמיליארדר אילון מאסק קרא לעוקביו לבטל את המינוי שלהם לנטפליקס בשל "קידום אג'נדה טרנסג'נדרית" בסדרות ילדים. זה אותו מאסק שמתכחש לבתו הבכורה, ויוויאן ווילסון, רק בשל היותה טרנסית.

"כמות ההייט שאני מקבלת לא סבירה"

"אני חושבת שהמגמה הזו כבר הגיעה לארץ", אומרת בר, "עם כל תיאוריית הלהט"ביסטאן של ערוץ 14 ומה שהם משדרים. כשאני יוצרת סרט, אני אף פעם לא באה בגישה שאני יוצרת סרט חשוב או שאני הולכת לגעת בנושא חשוב. אני מספרת לרוב סיפורים אישיים שקרובים אליי ומפעילים אותי מבחינה רגשית ואינטלקטואלית. במובן מסוים השיח הציבורי אולי הולך אחורה, אבל האומנות ממשיכה להתקדם מעבר לזה. הסרט כמעט לא עוסק בשאלה אם שירי תקבל את לידור או לא. מלכתחילה, שירי מוצאת קסם בלידור ונוצר ביניהן חיבור אנושי – דווקא כשהשיח ברחוב מלא בפילוג והסתה".

"אחרי שדחיתי את הקץ, התחלתי להעלות לפני חודש כמה סרטונים שעוסקים בטרנסיות שלי", אומרת ליעוז. "אני עדיין לא מרגישה בנוח כל כך לדבר על זה מול מצלמה, אבל אחד הסרטונים הפך לוויראלי מאוד, כמעט מיליון צפיות – וכמות ההייט שאני מקבלת לא סבירה. זה משהו שבהרגשה שלי לא היה קיים לפני שלוש שנים. זאת אומרת, תמיד היה המשפט הקלסי 'את לא אישה, את גבר'".

בר: "אנחנו בעידן הפוסט-פוליטיקלי-קורקט".

ליעוז: "זה בדיוק ההפך מפוליטיקלי קורקט, תנו לנו את הרישיון להיות בריונים. בשם 'חופש הביטוי' אל תגזלו מאיתנו את האפשרות להיות הומופובים וטרנספובים".

ליעוז, עד כה גילמת דמויות טרנסיות בעיקר. זה אומר שעדיין את מתמודדת עם תקרת זכוכית בתעשייה?
"אני מנסה לרחף בעולם הזה כאילו הטרנסיות שלי היא לא בעיה, קלולס לחלוטין. אבל אז אני נתקלת באמת בתקרה ואומרת – אה, וואללה. המלהקת הזאת אמרה שהיא הייתה לוקחת אותי לתפקיד, 'אבל את טרנסית וזה בעייתי'. עשיתי אודישנים לתפקידים שאינם טרנסיים, ובשנתיים האחרונות נאמר לי פעמיים שזה בעייתי. אני גם בגיל ביניים, זה לא רק בגלל הטרנסיות. לא ייתנו לי כרגע לגלם אימא, למשל. באופן כללי אני מתמודדת על תפקידים עם עוד המון נשים. זה שדה עמוס. באופן אישי, תפקיד טרנסי או לא – זה לא הנושא מבחינתי כל עוד התפקיד מעניין ולא שבלוני.

"זה לא קורה הרבה לאחרונה. כמו שאמרתי, רוב התפקידים הם קלישאתיים ועוסקים באופן שבו החברה רואה אותנו, לא באופן שבו אנחנו רואות את עצמנו. אני מקבלת תסריט ואומרת לעצמי, 'אה, שוב זונה. שוב מדברים על הניתוח. שוב פונים בזכר. שוב קוראים לו בשם הקודם'. תמיד אותם מוטיבים, וזה קצת מעצבן".

בר: "תמיד אומרים ששחקן הוא שחקן והוא יכול לשחק כל תפקיד, אבל המשפט הזה תקף תמיד רק כלפי גברים שמגלמים דמויות טרנסיות. אם פותחים הכול, אז גם ליעוז יכולה לשחק תפקידים של נשים סיסג'נדריות. בפועל זה לא קורה, וכשמדובר בדמויות טרנסיות קל ללהק גברים. זה מנציח את התפיסה שאישה טרנסית היא 'גבר בשמלה'. אנחנו בעידן שצריך לתת עוד מקום לנשים טרנסיות על המסך, ואז באמת אפשר לשבור את המחיצות".

"יש בי געגוע מטורף"

מאז צולם הסרט השמיים נפלו והחיים התהפכו כמה וכמה פעמים. השיחה עם שלושתן מתנהלת בזום סמוך לציון השנתיים ל-7 באוקטובר, כששי-לי בפריז לטובת קידום פרויקטים שנעצרו. "לקח לי שנתיים לחזור אליהם", היא אומרת. "יהב ואני היינו פה לא מעט, הסרט שלי 'נעורים' התקבל לפסטיבל קאן ב-2020, ואז התחלנו לבנות כאן בסיס. קולנוע זה מקצוע גלובלי, ולכן הייתי הרבה על הקו. עכשיו כמובן לא, הקו די סגור בפני ישראלים".

תחושת הזמן מאז שפרצה המלחמה פשוט השתבשה. את מציינת שנתיים ל-7 באוקטובר?
"תפיסת הזמן מאוד קשה לי. הטיפול השיקומי שמלווה אותנו, הקהילה הפצועה של כפר עזה ומעגל האלמנות, הם דווקא תפיסה שמעודדת אותנו להתרכז יום ביומו. כמו בכל תהליך שיקומי, מלמדים אותך לטפוח לעצמך על השכם על הישגים קטנים. אני יודעת מה המשימות שלי להיום, למחר. שטפתי בקבוקים לשייה – יופי. הייתה לי פגישה – כל הכבוד. האזכורים שקשורים לזמן, לשנתיים, לאזכרה, הם הקשים. יש לי יום הולדת עוד כמה ימים, ומאז 7 באוקטובר זה התאריך הכי קשה לי. הרי עם מי אתה חוגג? עם אהבת חייך. לא אקבל את הברכה שלו יותר. אני מנסה שלא להרגיש זמן ותאריכים, לא לחלום רחוק ולא לשקוע בעבר – כי הוא גם ככה צף מבלי שאת רוצה. להיות כמה שיותר ברגע הזה עכשיו.

"יש דברים שרק אחרי שנה התחילו לצוף לי יותר. מראות, רעשים, הרגע שהמחבלים נכנסו מהחלון והבריחה מהבית. בהתחלה יש אובדן רק של המעגל הקרוב, אבל מה עם עוד 64 אנשים שנרצחו בקיבוץ? איבדת עוד אנשים, איבדת את המקום, ומה קרה לך? לא יכולתי להתרכז בכול, כי גם הייתי צריכה ללמוד להיות אימא. עם זאת, טווח הזמן הוא זה שעוזר לך להבין שאתה חייב להתמודד עם עוד יום הולדת ועוד תאריך. שייה הייתה בת שנתיים. ואני אומרת לעצמי שאעשה לה יום הולדת שמח, כי מגיע לה.

"יש משפט שאומר 'החיים חזקים מהכול', ולפעמים קלישאה היא לא סתם. כנראה יש בה משהו שעובד. החיים חזקים, הם שואבים אותך פנימה, ויצר האדם המסתגל קיים בי. אני לא אותה שי-לי, אבל בכל פעם שאני מצליחה לאהוב את ה'כאן ועכשיו' ואת החיים הנוכחיים שלי עוד קצת, אני יודעת שיהב גאה בי עוד יותר. יש בי געגוע מטורף.

"הזמן לא מרפא, אבל אתה מתחיל לחיות לצד הכאב הזה, שלא מרפה. תוך כדי השיחה שלנו היה צלצול בכנסייה שלידי ואמרתי שזה יהב שמאותת לי. הוא כל הזמן איתי וחלק מחיי, רק בצורה שונה. בנקודת הזמן הזו אנחנו עדיין בתוך האירוע, ויש לנו שני חברים חטופים", היא אומרת על זיוי וגלי ברמן, שמאז הריאיון הספיקו להשתחרר מהשבי. "גם קהילת כפר עזה שלנו עוד לא חזרה, ויש לי לפחות עוד שנה להתגורר בבניין מפונים בשכונת הארגזים בתל אביב. אני לא חושבת הרבה על הזמן. אני רק חושבת איך לשרוד את היום ולעשות אותו כמה שיותר בסדר, בשבילי ובשביל הילדה שלי.

"ההקרנה של 'עדשה' בפסטיבל חיפה נקבעה ל-8 באוקטובר. אמרתי לבר שאין מקום שאני רוצה להיות בו יותר משם, בגלל הקשר המטורף שהיה לי, לה וליהב. אני יודעת שהוא יהיה איתנו באולם ושהוא שמח שאנחנו ממשיכות את החברות והדרך היצירתית שלנו גם אחריו. הוא בטוח יהיה מבסוט לראות את שייה זזה בבטן על המסך. אבל מי שבתחילת הסרט רואה את האלמנה מ-7 באוקטובר, בתוך חצי דקה שוכח שזאת אני".

"הסרט עצמו מוקדש ליהב", מסכמת בר. "יש משהו כמעט קוסמי בזה שצילמנו את הסרט שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר, מין קפסולת זמן אחרת, והוא מוקרן בדיוק שנתיים אחר כך. החיים, המוות והכאוס, הכול ביחד".

אולי כדי לסכם את השיחה בנימה אופטימית, הן מספרות על הג'וק שטיפס על ליעוז במהלך צילומי סצנת העירום. "הייתי עירומה על הרצפה, והוא פשוט עלה עליי. זה אפילו מתועד בסלואו מושן של הסצנה. מתחת לפני השטח הייתה בבית ההוא קהילה של ג'וקים", היא אומרת. וכשבר משיבה לה, "אנחנו מקבלות את כל הקהילות, לכולן יש מקום", נדמה שליעוז עלתה על ההבדל המהותי: "ג'וקים זו אולי קהילה מוחלשת, אבל היא תשרוד אחרי כולנו".

הסרט "עדשה" יוקרן ב-26 באוקטובר בפסטיבל הבין-לאומי לקולנוע גאה בתל אביב וב-29 באוקטובר בפסטיבל הבין-לאומי לסרטי נשים בירושלים