"דברים מוזרים" נגמרת, ואיתה גם חלק מנטפליקס

בעוד קצת יותר מחודש, כש"דברים מוזרים" (Stranger Things) תסתיים סופית, היא תהיה האחרונה לחתום את תור הזהב של סדרות המקור של נטפליקס. "בית הקלפים", "כתום זה השחור החדש", "בוג'ק הורסמן", "מומחה לכלום" ו"נרקוס" עלו כולן לפניה וכבר חלפו מן העולם. "הכתר", "אוזרק", "בית הנייר", "את", "משחק הדיונון" ואחרות הגיעו אחריה ונפחו אף הן את נשימותיהן האחרונות. כמעט עשור חלף מאז בכורת פצצת הנוסטלגיה של האחים דאפר, ובעוד מספר שבועות הסדרות המתוסרטות הכי עתיקות בנטפליקס יהיו אלה שפרצו בימי הקורונה. "ברידג'רטון", "אמילי בפריז", "וירג'ין ריבר", מותגים כל כך צעירים שמעכשיו יהוו עבור ענקית הסטרימינג את הוותיקים שבתכניה.

כל זה כדי להגיד - אירוע הסיום של "דברים מוזרים" לא סתם נמרח, שוב, על פני כמה פעימות. הוא אכן אירוע. אירוע הפרידה מנטפליקס של העשור שעבר, נטפליקס כפי שהעולם למד להכיר אותה. כמה סמלי שזה קורה דווקא עם הסדרה הזאת, שכל גיבוריה הצעירים נראים שונים בתכלית מהנערים שכיכבו על המסך בראשית ימיה. "דברים מוזרים" בראה ועוד בוראת קריירות הוליוודית, לימדה ועוד מלמדת על הפוטנציאל האדיר שטמון בנוסטלגיה. אימה ומדע בדיוני פגשו סיפורי התבגרות כמיטב המסורת האייטיזית, ועכשיו הילדה שגילמה את אילבן היא כבר אמא. אבל היה עוד מרכיב חשוב ב"דברים מוזרים", ותיקת מחזור הבכורה של נטפליקס: היא הוכיחה שכששירות הסטרימינג רוצה, הוא יודע להעמיד תמורה אמיתית לאגרה. אינטליגנטית, מושקעת, על רמה.

כפי שקרה בעונה הקודמת, שמפה לשם שודרה כבר לפני שלוש שנים וחצי, הסיבוב החמישי של "דברים מוזרים" פוצל לחלקים: ארבעה פרקים ראשונים עכשיו, שלושה נוספים עוד חודש, והגראנד פינאלה בערב השנה החדשה (למרות שמשיקולי שעות, בישראל הוא יעלה טכנית רק ב-1 בינואר). וכמובן שהגודל הזה מתבטא גם מבחינת אורך הפרקים עצמם, המשך ישיר לפיטום שהסדרה נטלה על עצמה מעונה לעונה - הפעימה הפותחת נחתמת עם פרק במשקל כבד של 83 דקות, פרק סיום הסדרה צפוי להימשך כשעתיים, ולא בפעם הראשונה. הוא אפילו יהיה הפרק הראשון בתולדות נטפליקס שמוקרן במקביל בבתי הקולנוע. קל לגלגל מול זה עיניים, מפתה לוותר מראש, אבל חוויית הצפייה שמוצעת כאן היא מהסוג שהעולם מקבל ממנו פחות ופחות.

קצרה היריעה מלהזכיר את כל מה שצריך לזכור לקראת עונת הסיום של "דברים מוזרים". צפו באחד מסרטוני ההשלמה הזמינים, או פשוט היצמדו לכמה נקודות מפתח: הנבל התורן הוא וקנה, אבי כל הרע שפקד את הוקינס, ומי שנחשף בהמשך בתור דמות מפתח מעברה של אילבן (מילי בובי בראון) - הידיד הרצחני הנרי קריל (ג'יימי קמפבל באוור); הוקינס עצמה נהרסה כמעט לחלוטין, והקריירה של קייט בוש קמה לתחייה אבל לא מצליחה להוציא מתרדמת את מקס (סיידי סינק). בעונה הזאת, שנפתחת 18 חודשים לאחר אירועי הקודמת, הוקינס הבדיונית היא כבר שטח צבאי סגור. את הקרע באדמה מכסים עם פלסטרים, אחד פיזי ממתכת והשני מטפורי.

במטרה להיפטר רשמית מווקנה, אנסמבל הגיבורים הבלתי נגמר של "דברים מוזרים" מסתנן מדי פעם לעולם ההפוך, ה"אפסייד דאון". הגיחות האלה תחומות בזמן ונועדו לשים סוף למי שאיים להשמיד את העיירה כולה. יש גם מנהרות תת-קרקעיות, וחוסר ודאות מסוים סביב השאלה אם האויב הזה עדיין קיים, אבל ההקבלה למצבה של מלחמה מסוימת במדינה מסוימת היא על אחריות הצופים בלבד. בדרך להסלמות המתבקשות הסדרה מספיקה להציג כמה דמויות חדשות - בולטים במיוחד הילד המתוק דרק ואגדת האייטיז לינדה המילטון - ואף קומבינציות חדשות של דמויות קיימות. בגזרה המוזיקלית, והחשובה לא פחות, הסיכוי הכי גבוה לשיר שיזכה לרנסאנס הוא בגזרת אבבא.

למרות הכוונונים הקלים האלה, עונת הסיום של "דברים מוזרים" - לפחות במחציתה הראשונה - לא שונה, עמוקה או מורכבת. היא מספקת בדיוק את חוויית סיפוק הקהל שמצופה היה לקבל מסדרה כזו בשלב כזה. ובכלל, אפוס הרטרו של נטפליקס נמצא כאן כל כך הרבה זמן, שהנוסטלגיה כבר פועלת עליו בשני אופנים: ישנה הנוסטלגיה המובנת מאליה, האייטיזית, וישנה הנוסטלגיה לימי הזוהר של הסדרה כשזו עוד הייתה בחיתוליה. לא מן הנמנע שבעוד כמה שנים מהיום, אנשים יסתכלו לאחור על "דברים מוזרים" ויתמלאו געגועים לתקופה שבה נטפליקס באמת השקיעה בטלוויזיה.