"הייתה לנו מתאמת אינטימיות, מוזר לי שהייתי רק בת 16"

"הייתי בצ'יל", אומרת היאלי יוסף זדה, שהייתה רק בת 16 כשהצטלמה לסצנת המקלחת האינטימית בסרט "בנות כמונו" עם שחקן שמבוגר ממנה בשנים רבות. מאז שעברה את האודישנים והצטלמה לסרט שבמרכזו התאהבות בין שתי נשים צעירות, היא הספיקה כבר להתגייס ולהשתחרר מהצבא - ולצבור חוויות קשות ב-7 באוקטובר. "התחבאנו בחדר קירור בשרים", היא מספרת על מה שעבר עליה בבסיס צאלים בבוקר המתקפה. "זה היה השקט הכי רועם ששמעתי בחיים שלי".

אבל היום כשהיא בת 21 החוויות המטלטלות מהצבא כבר מאחוריה, ובפסטיבל חיפה האחרון היא זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט, שיצא בשבוע שעבר לאקרנים. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שיחקה על המסך הגדול - אבל בפסטיבל הקולנוע כבר סימנו אותה כדבר הבא.

"בנות כמונו", שכתבה בת-אל מוסרי וביימה לי גילת, מגולל את סיפורה של נערה בסיכון בשם שחר, שאותה מגלמת יוסף זדה. שחר היא בת לאם דיכאונית (שאותה מגלמת מוסרי) ואב המאושפז בבית חולים פסיכיאטרי (יעקב זדה דניאל). כשפרי (הדר דרור), מורה חיילת חדשה מגיעה לבית הספר, מתפתח ביניהן קשר חברי שהופך להתאהבות לא מוכרת.

"נלחמתי על התפקיד בשיניים"

"משהו באודישן הזה היה שונה משאר האודישנים", מספרת היאלי בריאיון ל-N12. "אני זוכרת שכתבתי לאימא שלי הודעה שאני חייבת לשחק בסרט הזה. הייתה לי הרגשה. משהו בתסריט משך אותי ברמות. לא היה לי אכפת בתור מה, רק להיות חלק מהדבר המטורף הזה".

כשנה לאחר מכן, באחד מהאודישנים המתקדמים, התבקשה יוסף זדה ללמוד בזריזות תפקיד אחר מזה שנבחנה אליו תחילה. "למדתי את הטקסט מהר מאוד. משם המשכתי לעוד אודישן ועוד אחד ועוד אחד - עד שקיבלתי את התפקיד. נלחמתי על זה בשיניים. לא הצלחתי להירדם בלילות", היא משחזרת.

"אחרי שהתבשרתי שהתפקיד שלי, בת-אל מוסרי הבהירה לי שהעבודה הקשה עוד לא התחילה", ממשיכה היאלי לתאר. "הרגשתי אחריות, שאנשים מאמינים בי ואני מפחדת לאכזב אותם. היו לי כמה ימים קשים של נפילת מתח, אבל אז נכנסתי לזה. יאללה, עם ראבק בעיניים. זה דרש ממני המון, להחזיק את עצמי, לא ליפול לרגע. רציתי במקביל גם להיות תלמידה מצטיינת בבית ספר - לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הייתי רק בת 16. אני מרגישה שעשינו את זה בצורה הכי טובה".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"פתאום הופיעו שני שוטרים"

באחת החזרות עם יעקב זדה-דניאל לקראת הצילומים, הגיעה משטרה. "יעקב הוא מדהים והכי כיף לעבוד איתו. הוא מקצועי בטירוף. עבדנו יום אחד על הסצנה שהוא משתגע ומתפרע ואני צריכה לתפוס אותו. היינו בסטודיו באמצע תל אביב והוא פשוט צרח. אני זוכרת אנשים שהסתכלו עלינו מהחלונות למעלה. פתאום הופיעו מולנו שני שוטרים. הוא אמר 'חבר'ה, אני שחקן, הכול טוב'", היא נזכרת וצוחקת. "כל כך הערכתי את הרגע הזה. הוא כל כך טוב במה שהוא עושה, שהוא הצליח לשכנע אנשים שזו סיטואציה אמיתית".

"בכלל, לאורך כל החזרות שהיו לנו, עבדנו על להיות צוות, חבורה. החיבור שלנו היה מיידי", מספרת היאלי. "כל מה שרואים בסרט, כשאנחנו רוקדות, שרות, הכול הרגיש מאוד טבעי". "אני מעריצה את שתי הנשים האלה", היא אומרת על לי גילת הבמאית ובת-אל מוסרי התסריטאית. אני זוכרת שהייתי מסתכלת על לי ונפעמת מאיך שהיא מצליחה לנצח על התזמורת הרעשנית הזאת. בת-אל היא הנפש התאומה שלי. שתיהן חולמות רחוק ומצליחות לכבוש. אני מאחלת לעצמי להמשיך לעבוד עם שתיהן. זאת זכות ענקית".

מאיזה מקום התחברת לדמות של שחר?

"תמיד אמרתי שיש בהיאלי הרבה משחר ובשחר יש הרבה מהיאלי. אם זה האיכויות האימהיות והמשפחתיות. אני מאוד רואה את עצמי. יש בי את האימהות הזאת. אחריות שאני לוקחת מגיל קטן. שחר היא שדה. היא נלחמת על המשפחה שלה. אין דבר יותר חשוב מזה. אם אני אשמע שמישהו אומר משהו לאח שלי - אני אעמוד על הרגליים האחוריות. בכלל, כל תהליך הכניסה לדמות שלה היה לי מאוד מעניין. הייתי הולכת בתוך בית הספר ומדמיינת איך שחר הייתה הולכת, איך היא הייתה מגיבה לסיטואציות. ממש התהלכתי ברחובות כפר סבא בדמותה".

מה הדבר שהיה לך הכי קשה במהלך הצילומים?

"בהתחלה, בגיל 16, הכי קשה היה לי להחזיק סיגריה. זה נשמע כל כך פשוט, אבל באתי מבית שחינכו אותי ממש נגד זה. סבא שלי ז"ל, לא היה מסכים לנו אפילו להחזיק את המקל של הסוכריה כמו סיגריה, בעקבות טראומה משפחתית".

יש בסרט סצנות אינטימיות מאוד שלא בהכרח קל לצלם, בטח לא כשאת בת 16 וזה התפקיד הראשון שלך על המסך. איך הרגשת בתוכן?

"אני לא זוכרת את עצמי דואגת כל כך. רציתי שייצא הכי טוב. הרגשתי עטופה. לא נתנו לי ליפול למחשבות. בסצנה שבה אני מקלחת את יעקב, אני זוכרת שהצוות היה מאוד לחוץ ודואג. אני הייתי בצ'יל. כיוונו אותי לאן להסתכל, לאן לא ומתי להתחיל - ומפה תרוצי. לא הרגשתי לרגע שדוחפים אותי מעבר לקווים האדומים שלי. זאת באמת הזדמנות להגיד תודה לצוות, אני מסתכלת עכשיו על ילדות בנות 16 ומוזר לחשוב שהייתי בגיל הזה כשהסרט צולם.

"בסצנות האינטימיות עם הדר, הייתה לנו מתאמת אינטימיות. נפגשנו שלושתנו, הפכנו את זה למעין ריקוד. חפרנו וחפרנו כדי להבין איך יהיה הכי מדויק לשתינו, כדי שבאמת נוכל להצליח להרגיש טוב בסיטואציה הזאת".

"הגיע מפקד שנתן לי כאפה, איפס אותי"

ב-7 באוקטובר שירתה היאלי, שגויסה לתפקיד מפעילת האמר קרבי, כמ"כית צעירה בבסיס צאלים. "הייתי חדשה. עשיתי יחד עם חיילת שלי שמירות בבונקרים של צאלים. מולנו שטח עצום של חולות. שעה לפני מתקפת הטילים ביצענו מרדף אחרי חוליית גנבים. התחלנו לעשות סריקה ופתאום הסתובבנו וראינו זיקוקים בשמיים. בהתחלה הייתי צ'יל, אנחנו בישראל, זה קורה. אבל ככל שהזמן עבר קלטתי שמערכת ההגנה לא מצליחה ליירט. היינו בשטחים פתוחים, נפלו לידנו רקטות".

"אני זוכרת שהרמתי טלפון למפקדים והתחננתי שלא ישכחו אותנו. הזמן עבר ועבר… ביקשו ממני להגיע לש.ג לפתוח את השער. הגיע מפקד שנתן לי כאפה, איפס אותי. הייתי שוקיסטית בשלב הזה. הוא אמר לי שיהיה בסדר. הוא השאיר אותי ועוד שתי חיילות להיות אחראיות על השטח. הוא אמר שייתכן ויגיעו מחבלים. עברתי טירונות 03, החיילת שהייתה איתי נכנסה להתקף חרדה. התחבאנו בחדר קירור בשרים. היה את השקט הכי רועם ששמעתי בחיים שלי. הייתי דרוכה בטירוף. אני זוכרת שהיה לי פיפי. היינו ערות מ-3 בלילה.

"כמה שעות אחר כך הגיעו לוחמים להחליף אותנו. מבחינתי תם ונשלם האירוע - הלוחמים הגיעו, הם יפתרו את הסיטואציה. חזרתי לבסיס. ראיתי בתוכו מלא אנשים חצי לבושים שסיפרו שהם ברחו ממסיבה. הייתה אזעקה. רצנו למיגונית ומולי עומד צעיר בן 21, בוכה שהוא לא יודע איפה החברים שלו. לא הצלחתי להבין את הסיטואציה. ישבתי בתוך המיגונית הקטנה עם הניצולים מהנובה. בהמשך התקרבו שני מחבלים לבסיס, אבל הצליחו לנטרל אותם".

"אחרי שהשתחררתי נהיו לי חרדות. הרגשתי ערומה בלי מדים. המדים שייכו אותי למקום מסוים, הייתי חלק ממשהו, ידעו להתייחס אליי בצורה כזו או אחרת ופתאום הרגשתי שמשהו חסר לי. משהו לא פתור עדיין. חברים שלי עדיין היו בצבא. הרגשתי זרמים, אנרגיה שמחייבת אותי לעשות משהו", היא מתארת.

"היה לי קשה לראות חדשות, הלילות הפכו למלאי מחשבות", ממשיכה היאלי לספר. "אני זוכרת שראיתי כתבה על קיבוץ בארי ונכנסתי להתקף חרדה, לא הפסקתי לבכות. חטפתי את השוק הזה. הרגשתי את הלב שלי מכווץ".

לאחר השחרור מהצבא היא הגיעה לפרויקט "משק נשק" בקיבוץ עלומים. במסגרת הפרויקט מילואמניקים עושים שמירות ביישובי העוטף ועובדים במשקים. "המקום הזה הפך לבית שלי", היא מספרת על תהליך ההחלמה שעברה. "יצרתי קשר עם אנשים שקרה להם הנורא מכול, ובשילוב עם חוויה של קומונה ומשפחה וחברים, זה ממש עזר לי, הרגשתי שלמה יותר".