"ספרטקוס" חזר מהמתים - עבור עירום וסצנות סקס

יש לא מעט פיגורות סקסיות ומעניינות מהעת העתיקה, וספרטקוס הוא לחלוטין אחת מהן. לצד אלכסנדר מוקדון ויוליוס קיסר, גם למנהיג מרד העבדים הגדול כנגד האימפריה הרומאית יש סקס אפיל שמושך יוצרים שונים לספר את סיפורו האפי. היצירה המפורסמת ביותר היא הסרט "ספרטקוס" (1960), בכיכובו של קירק דאגלס ובבימויו של סטנלי קובריק. 50 שנה מאוחר יותר, עלתה לאוויר יצירה טלוויזיונית חדשה על אודותיו של התראקי המורד, הפעם מבית מדרשם של סם ריימי ורוברט טאפרט, ששימשו כמפיקים בפועל. שלוש עונות, לצד מיני סדרת פריקוול ברשת STARZ, העניקו לחובבי ז'אנר הגלדיאטורים בלבוש מינימלי את מנת הדם, הידע והאורגיות שהם כל כך אוהבים.

עכשיו, 12 שנה לאחר סיומה של "ספרטקוס: מלחמת המקוללים", הסיפור הזה חוזר בהפוכה, והפעם בדמותה של "ספרטקוס: בית אשר", ששלושת פרקיה הראשונים עלו ב-yes ונשלחו מראש לביקורת. הצופים הוותיקים זוכרים שספרטקוס כבר אינו בין החיים, ולכן יוצר הסדרה סטיבן ס. דינייט זנח כל ניסיון להיצמד לאזכור היסטורי ממשי ויצר מציאות מקבילה בתוך היקום הספרטקוסי-הטלוויזיוני.

בעלילת "ספרטקוס: בית אשר" אנחנו פוגשים שוב את אשור הסורי (ניק טאראבי), גלדיאטור ונבל כריזמטי שמצא את מותו בגלגול הקודם של הסדרה. אז אם הוא מת, איך הוא חזר? פשוט מאוד - האלים החליטו לתת לו הזדמנות שנייה. הפעם הוא חוזר לא כנבל המניפולטיבי שהיה, אלא בתור זה שהרג את ספרטקוס בעצמו וכדומינוס - בעל מחנה אימונים לגלדיאטורים. המטרה של אשור היא להפוך לשחקן מרכזי בליגה של הגדולים. וכרגיל בסדרות מהזן ההיסטורי הזה, גם כאן, לצד אורגיות למכביר, עירום פרונטלי ושפע של דם, הדמויות לא בוחלות במזימות, תככים ובגידות כדי להשיג את מבוקשן.

מבחינה עלילתית, אין באמת הצדקה לחזרתה של "ספרטקוס" מודל 2025 למסך. "מלחמת המקוללים" חתמה את הסיפור כראוי, כך שאף אחד לא ממש חיכה לחזרתו של ספרטקוס מהמתים. במקום זאת, מעריצי הסדרה קיבלו את אשור - אבל לא בטוח שזה הטיפוס שיצליח לספק את הסחורה. יצירת טיימליין אלטרנטיבי, ובפרט כזה שנשען (בקטנה) על אירועים היסטוריים שהתרחשו בפועל, פוגמת במהות ובאותנטיות, ואפילו מטשטשת את הגבולות הברורים בין בדיה למציאות. וזה לא ששלוש עונותיה של "ספרטקוס" היו נאמנות אחד לאחד למה שאירע ברומא העתיקה, אבל אותו קמצוץ של ריאליזם הוא שהפך אותה לסוחפת כפי שהייתה. "בית אשר" היא לא יותר מספין-אוף מארוולי לאירועים היסטוריים מכוננים בתולדות האנושות.

התסריט של "בית אשר" שופע, משום מה, אזכורים חוזרים של איבר המין הגברי על כל צורותיו המילוליות. כל דמות כאן מרגישה צורך עז לומר את המילה Fuck בצורות שונות של פעלים, כך שאין תחושה שמישהו השקיע בכתיבה, מעבר לניסיון לייצר מיני-פרובוקציה שלא ממש עובדת. וזה נוגע גם לרמת הוויז'ואל: עירום פרונטלי, אורגיות וסצנות סקס תלושות שלא תורמות דבר לעלילה. לטענות האלה יש אולי ניחוח שמרני ואפשר תמיד לתרץ שהכל נעשה ברוח התקופה, אבל כל מה שצוין כאן הופך את הסדרה - שגם כך נוצרה באופן מעוות וחסר היגיון - למטופשת עוד יותר.

ועדיין, חובבי קרבות גלדיאטורים, אלימות גרפית, הילוכים איטיים, סצנות מין ופאתוס מנופח יחבבו כנראה את "בית אשר". הבחירות האומנותיות בה שואבות השראה ברורה מהסטייל המדכא והאלים של זאק סניידר, והסטיילינג והצילום דווקא מעניקים תחושה שלמישהו בכל זאת היה אכפת. אבל באוברול הכללי, "ספרטקוס: בית אשר" היא לא סדרה מרשימה, ובטח שלא מוצר טלוויזיוני שמעורר פומו או דחף לסיים אותו בבינג' היסטרי וחסר מעצורים.

עבור לא מעט צופים, "ספרטקוס" נחשבת לסדרה אייקונית ויש מצב שאפילו בלתי נשכחת. אבל חזרתו של אשור לתמונה בדרך לא דרך לא מרגישה כמו בחירה אמנותית נקייה מאינטרסים כלכליים - אלא יותר כרצון מיותר לשחזר את הצלחת העבר, כיאה לתקופה הנוכחית. אין רעיונות? קל. בואו נשלוף משהו ישן מהמדף, נחיה דמות שמתה והופ - יש לנו מוצר חדש, פרש מהניילונים. זה אקט שהוא לא יותר מהחלפת תאריך על מוצר שפג תוקפו. במילים אחרות, "בית אשר" היא תוצר לוואי אופייני של תקופה עצלנית מבחינה אמנותית, שמספק אך ורק את היצר האלים הברוטלי הבסיסי - בלי שום ערך מוסף.