"הנרטיב הישראלי מאבד עניין בעולם. כבר נהיה מאוד לא פופולרי להראות את הצד הזה"

הצלם זיו קורן רק נחת אתמול (ראשון) בארץ וכבר ירד לכפר עזה כדי להשתתף בטקס הקבורה מחדש של נדב וים גולדשטיין-אלמוג, האב ובתו שנרצחו ב-7 באוקטובר. הפעם נכחו בטקס האם חן ושלושת ילדיה אגם, גל וטל, שנחטפו ושוחררו מהשבי בנובמבר 2023. "העבירו את הקברים שלהם משפיים לכפר עזה. חן והילדים לא היו בהלוויה הקודמת, ועבורם זו ההלוויה הראשונה. אני בקשר טוב עם המשפחה ושאלו אותי אם אוכל להגיע, אז הקדמתי את הטיסה. אתמול בארבע לפנות בוקר עוד נהגתי 300 ק"מ מסיינה לרומא כדי להספיק לטיסה. נחתי בנתב"ג, תליתי את הטרולי על האופנוע ואני נוסע לצלם שם", הוא סיפר בשיחה עם N12.

קורן זכה בפרס ובציון לשבח בתחרות סיינה הבין-לאומית לצילום, הנערכת מאז 2014 באיטליה. את הפרס בקטגוריית פוטו ג'ורנליזם קיבל בארץ המגף על מסע התיעוד של אליי, אריאל ויעל גולן, שנכוו קשות מבלוני גז שהשליכו מחבלי חמאס לתוך ביתם שבכפר עזה במתקפת 7 באוקטובר. ההורים הגנו בגופם על יעל התינוקת ונמלטו דרך חלון הממ"ד, ושלושתם נדרשו לשיקום ארוך. את הציון לשבח קיבל הצלם על סדרה מיוחדת שבה התלווה לכוחות צה"ל בלחימה ברצועת עזה. זהו הפרס הבין-לאומי החמישי שמוענק לקורן רק בשנה האחרונה, אחרי שזכה בפרס אינפיניטי היוקרתי של המרכז הבין-לאומי לצילום בניו יורק (ICP) על "תיעוד אמיץ ובלתי מתפשר".

"זה שצלם ישראלי זוכה בפרס היום זה בגדר נס", אומר קורן, מראשוני הצלמים שדהרו לעוטף בשבת ההיא, שתכף ימלאו לה שנתיים. "הייתי מועמד ללא מעט פרסים, ובסופו של דבר באופן מפתיע קיבלתי חמישה עד כה. אני מגויס לטובת המטרה ועובד 24/7 בשביל לעשות כל מה שביכולתי, עם כל הכלים העומדים לרשותי, בשביל להדהד את מאורעות 7 באוקטובר ונושא החטופים. שלא נעצור לרגע ונפעל להחזיר אותם בכל דרך אפשרית. סביב שני העוגנים האלה אני מנסה בכוחותיי הדלים לעשות את הכי טוב שאני יכול למען ההסברה".

"במצב כמעט אבסורדי, חצי מהעולם לא זוכר את 7 באוקטובר והחצי השני לא מאמין שזה קרה", מספר קורן, שגם זכה בשנה האחרונה בקטגוריית סדרת השנה בתערוכת "עדות מקומית" על צילומי משפחת גולן. "אני בכלל שם לרגע בצד את היותי ישראלי. עצם העובדה שיש עכשיו בסיינה תערוכה שמציגה תמונות מ-7 באוקטובר, ודווקא באיטליה בתקופה הזו, שאנשים יבואו ויראו את משפחת חוגג גולן שנשרפה בממ"ד בכפר עזה. אני לא מזלזל בשום סיפור, אבל שלא יהיה רק את הנרטיב הפלסטיני. יש חוסר".

אתה עוסק במימד אומנותי חזותי, ועדיין יש מי שבוחרים לשתוק אם לא להתכחש למציאות.

"אני רואה את זה גם בסיפורים שאני אוסף, גם במגזינים בעולם יורדת המוטיבציה לעורכים להציג את הצד הישראלי כי לא רוצים לעצבן את הקוראים שלהם. עובדתית זה המצב. מתחילת המלחמה פתחתי תערוכות ב-60 מדינות בעולם. עכשיו אני כבר קולט שמפחדים או שלא רוצים להציג. בספטמבר אשתקד הייתי מועמד לפרס גדול בצרפת. הייתי אמור לפתוח תערוכה לצד תערוכה של צלם עזתי, ואז נאמר לי שהם חוששים מוונדליזם ולא מתכוונים להציג את התערוכה".

"בקיץ האחרון עמדתי בקשר עם מוזיאון בניו יורק כדי להציג בתערוכה, ואז שמתי לב שהם מתחילים להתקרר ולחפש תירוצים למה לא. בסוף, נאמר לי במרומז שהם לא רוצים לקחת את הסיכון שהמוזיאון ייפגע. כלומר עם הזמן, אתה קולט איך הנרטיב הישראלי מאבד עניין ורצון בעולם. כבר נהיה מאוד לא פופולרי להראות את הצד הזה".

ואי אפשר שלא להיזכר בפרס שהוענק לעלי מחמוד, צלם סוכנות הידיעות AP, שתיעד את חטיפת גופתה של שני לוק ב-7 באוקטובר.

"נכון. כשאתה רואה גופה של צעירה ישראלית שיצאה לרקוד במסיבה - ואתה גם רואה את המפלצות שנוסעים איתה על הטנדר - זו תמונה איומה, ולא הגיע לו לזכות בפרס. לפחות אני חושב שהיא משרתת את ההסברה הישראלית שלא קיימת. לפחות שמישהו יראה ויאמין למה שעשו לנו".

צלם העיתונות הוותיק לכד בעדשתו אין-ספור סיפורים ורגעים מהארץ ומרחבי הגלובוס. ממעצרים בכפרים פלסטיניים, ועד להרפתקאות יוצאות דופן באפריקה כדי לתעד את האזור מוכה האיידס הצפוף ביותר בעולם או את עלייתה של משפחה אתיופית לישראל. "כשליוויתי את מייה שם שהוחזרה משבי חמאס בעסקה בנובמבר 2023, היו המון עיתונים בעולם שרצו לפרסם את הסיפור בתקשורת הזרה. אני חייב להודות שכאשר ליוויתי את רומי גונן ואמילי דמארי שחזרו מהשבי אחרי 471 יום, פשוט לא 'קפצו' על זה. כאילו בשלב הזה כבר אמרו - אנחנו לא משוכנעים שאנחנו רוצים לפרסם את הסבל של החטופים. הנרטיב הזה כמעט נשחק לחלוטין. בסוף, במעט כלים שעומדים לרשותנו, אנחנו עדיין צריכים להצליח להשמיע את האמת והסיפור".

שאלת הפופולריות לא רלוונטית מבעד לעדשת המצלמה של קורן. "לצערי, נדמה שגם בישראל אנשים כבר עייפים מלשמוע על המלחמה והחטופים. ולכן, יש שני סיפורים משמעותיים מאוד שאני הולך לפרסם ביום השנה ל-7 באוקטובר בשביל להחזיר את תשומת הלב. זו המשימה אולי הכי חשובה שעשיתי בחיי".

אתה מרגיש בנוח לקבל פרסים על נושאים כאלה?

"כשאני עולה על הבמה באיטליה עם סיכת החטופים אני חש תחושת שליחות להמשיך לספר את הסיפור של 7 באוקטובר, למרות שהעולם שכח מזמן".