"משמר האלמוות 2" לא עומד בשום סטנדרט. לזה חיכינו 5 שנים?

יצירה נטפליקסית שיש לגבי איכותה קונצנזוס רחב בין המבקרים לצופים? יש חיה כזו וקוראים לה "משמר האלמוות", הסרט משנת 2020, בכיכובה של שרליז ת'רון על מעלליה וקרבותיה של חבורת שכירי חרב שאינם מתים לעולם (בערך). נתוני הצפייה היו גבוהים ומפתיעים, אבל ללא קשר, "משמר האלמוות", שמבוסס על נובלה גרפית באותו השם, היה סרט גיבורי על שונה, קצת אפל ויותר מהורהר, שהצליח לשחק ברמה בסיסית על הגבול שבין אקשן טלוויזיוני גנרי לבין דרמה כבדה על החיים ועל המוות. בואו, זה לא ש"משמר האלמוות" הוא להיט העשור ובטח לא סרט הקומיקס המוביל בקטגוריה, אבל באופן יחסי הוא היה מרענן והביא זווית שונה על האלמותיים והמשקולת הרגשית שהם סוחבים על הגב. וואלה, היה סבבה. עד שבסוף השבוע האחרון הגיע סרט ההמשך ומכאן זה רק מתדרדר.

חודשיים אחרי אירועי הסרט הקודם, אנחנו שוב פוגשים את אנדי (שרליז ת'רון), מנהיגת חבורת שכירי החרב האלמותיים, כולל נייל (קיקי לייני), התוספת החדשה והצעירה. במקביל, אחרי 500 שנה שבהם שהתה בתוך כלוב מתכת בלב הים, קווין (ורניקה נגו), שותפתה לשעבר של אנדי, יוצאת לחופשי. ולא במקרה. מי שמובילה את מבצע ההצלה מלא האינטרסים שלה היא דיסקורד (אומה תורמן), בת האלמוות הראשונה בהיסטוריה. המצב הפיזי של דיסקורד מניע אותה למעשים שפלים, בראשם ללכוד את אנדי ואנשיה כדי להחזיר לעצמה את כוח האלמוות שאבד לה.

אם לטקסט היה קול, אז הייתה נשמע פה אנחת ייאוש ענקית. חמש שנים עברו וזה התוצר שנטפליקס הצליחה לייצר? במקום לקבל שדרוג משמעותי, במיוחד בעידן שבו סרטי גיבורי על נשפכים על הקהל כמו מי ספונג'ה של שישי בכל שני וחמישי, "משמר האלמוות 2" לוקח את הז'אנר יותר מדי צעדים לאחור. והאלמנט המרכזי שנשאר על רצפת חדר התסריטאים הוא הרגש. בסרט הראשון כל דמות קיבלה את המקום שלה להתבטא ולדבר, וכך באופן טבעי הצופים נקשרו בקשר ישיר איתה. בסרט הנ"ל זה לא קיים. במקום, יש חיץ קפוא בין המסך לצופה, והרגש מנותק ושבור, ואין יכולת, או רצון לדעת מה יקרה עם הדמויות האלה בהמשך.

והנוכחות החיוורת של שרליז ת'רון גם לא עוזרת כאן. במקום להתפתח לכיוונים מפתיעים, אנדי של "משמר האלמוות 2" היא פשוט אותו הדבר ובכל זאת מרגישה כמו שנמוך עצוב. בפינה השנייה זו אומה תורמן. מין ביץ' היסטורית והיסטרית לגבי מצבה הפיזי, עד כדי כך שהיא מוכנה להרוג את בני מינה. ובכן, זו לא ביאטריקס הכלה של "להרוג את ביל". תורמן נותנת כאן את אחת מהתצוגות הגרועות בקריירה שלה בתור נבלית סתמית להפליא, לא מעניינת, עם מניע שהיה יכול להיות נקודת מוצא טובה, אם רק היו משיטים את הקו העלילתי הזה לחוף מבטחים, בעל רובד אנושי יותר. אבל לא. תורמן פשוט מגיחה פה ושם ודופקת משפט גנרי או קלישאת נבלים חרושה עם אותו הפרצוף בכל פעם. ובכן, ככה לא בונים נבל.

והאקשן מה איתו? זה המינימום שאפשר לבקש. בהשוואה לקודמו, "משמר האלמוות 2" הוא סרט פעולה רזה מאוד, עם שתי סצנות אקשן בלחץ. האחת מגיעה כבר בהתחלה, והיא דווקא אחלה. כדי לצפות בשנייה, צריך לחכות לעשרים הדקות האחרונות והלא מתגמלות של הסרט. וביניהן - עיר רפאים. יותר מדי בלבולי שכל, לרלורים ופלברות, קטעים מתישים ומנות יתר של גנריות משוועת ושבלונית. בקיצור, יש כאן סרט שטס על טייס אוטומטי, עם תסריט דלוח ורפטטיבי, שלא מצליח ללכוד את הקשב של הצופה ומפספס בענק.

"משמר האלמוות 2" הוא הסרט האחרון שז'אנר גיבורי העל צריך עכשיו. או בכלל. הוא לא עומד בשום סטנדרט: לא של קודמו ובטח שלא בסטנדרט שהצופים הורגלו אליו בבתי הקולנוע. דל באקשן, נטול כל רגש או התפתחות אמיתית, "משמר האלמוות 2" מחזיר את נטפליקס מליון צעדים אחורה, במקום לנצל את המומנטום ואת החיבה לסרט הקודם ולהמציא זכיון גיבורי על טלוויזיוני חדש (על פי סוף הסרט, זה הכיוון).