"בדרך כלל ההורים או החברה במרכז, והאחים נדחקים", אומר אשכול נבו על אלה שאיבדו את יקיריהם במלחמות ישראל. "יש כאן סיפור שלא מסופר כל כך". בשבוע האחרון לקח הסופר הישראלי חלק בסדנאות כתיבה לאחיות ואחים שכולים תחת המיזם "אות לאחי" מטעם עמותת "האחים שלנו". לצד נבו השתתפו גם עמיר לב, שהרה בלאו, דנה ברגר, רועי עידן ויוצרים נוספים, שערכו את מפגשי הכתיבה ברחבי הארץ. ממכלול הטקסטים שנוצרו במרחבים אלה, העמותה תיצור מאגר של קטעי זיכרון שישמיע את קולם. 

זו השנה השלישית שבה מנחה נבו סדנה בפרויקט. "זאת חוויה מאוד מיוחדת. לנושא של אחים שכולים התחברתי כשכתבתי את 'ארבעה בתים וגעגוע'. יש בספר דמות בשם יותם, שמאבד את אחיו בתחילת הספר. כדי לכתוב את הסיפור שלו נפגשתי עם אחים שכולים, כדי שאוכל לנסות להבין את החוויה, להכיר את עומקיה. מאז, לאורך השנים, היה לי קשר עם ארגונים שעוסקים בנושא. הלב שלי נפתח לנושא". 

לפני שלוש שנים נולד המיזם "אות לאחי". "הרעיון הוא שאנשים יוכלו לספר את הסיפור", מספר נבו. "זו סדנה חד פעמית וזו משימה להצליח ליצור אינטימיות ואמון בתוך חדר של אנשים שלא מכירים אחד את השני. אני לוקח אותם לתרגילים מאוד עדינים. זה צער עמוק ולעיתים טרי, אני מנסה לעזור להם לגעת בו בעדינות. לא ישיר, לא מיידי, אלא בכל מיני דרכים עוקפות, כדי לא להגיע להצפה. זה קו עדין שמנסים ללכת עליו". 

"כתיבה היא לא נחלתם של סופרים", קובע הסופר ומוסיף כי מדובר בכלי שמאפשר לאנשים למצוא את הקול שלהם. "כתיבה עוזרת לבטא את הרגשות ולספר סיפור שחשוב להם לספר. בשביל זה לא צריך להיות סופר או בעל השכלה בכתיבה. זה כלי פשוט שצריך עבורו עט ונייר או מקלדת ולכן גם סדנה כזו היא לא שיפוטית". 

מה אתה לומד על החוויה מהסדנאות? 

"קשה להכליל, זה מאוד אישי. אני חושב שזה הכוח של הכתיבה. משהו שחוזר הרבה הוא זה שהכאב לא מרפה. אחים שכולים לחללים מיום כיפור מגיעים וכותבים על כאב חד וברור, כאילו שזה קרה אתמול". 

"הרגשתי שאנשים זקוקים למילים"

בתחילת המלחמה, ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר, לקח נבו חלק במיזם של "סדנאות הבית", שהקים יחד עם אורית גידלי. "אני זוכר בעיקר את החיוורון", הוא מתאר על המפגשים שנערכו תחילה בזום. "אני זוכר את החיוורון של הקורונה. זה היה משהו אחר. הלם וטראומה. זה דרש הרבה זהירות. מצד אחד אתה רוצה לאפשר לאנשים לכתוב מה שהם מרגישים, אבל מצד שני אתה לא רוצה לטרגר ולהוסיף כאב על כאב".

"אחד התרגילים שעשיתי הוא לחשוב על רגע של חסד בתוך הכאוס. רגע של חמלה, של יחד - מישהו מחבק את הילד שלו, אישה מושיטה את בקבוק המים שלה לאישה שצריכה. החלל התחיל להתמלא ברגעים כאלה. בהמשך התחלנו גם לדמיין את העתיד. הכוח שלנו כבני אדם היא היכולת להיזכר והיכולת להסתכל קדימה. הצעתי לדמיין את האביב, למשל. אני חושב שהתרגיל הנטלי שלוקח אותנו מההווה אל עבר העתיד, מעבר להפוגה, מאפשר ופותח מרחב פנימי". 

מה בעיניך התפקיד של סופר במלחמה?

"הרגשתי שאנשים זקוקים למילים. מילים נותנות תחושה של שליטה על חייך. זו תקופה שאנשים בה מאוד מבולבלים וזקוקים לסיפורים. מצאתי את עצמי הרבה מאוד בחודשים האחרונים מקריא סיפורים. גם במילואים בצפון. בחור בשם אליעזר כתב לי: 'למה שלא תבוא להקריא לנו סיפור?'. אמרתי לו 'סבבה אחי, רק תאספו אותי מהרכבת בנהריה'. פתאום מצאתי את עצמי נאסף מתחנת הרכבת ומובא להקריא סיפור". 

מה הקראת ללוחמים?

"סיפור בשם 'החומר של דנדן' מתוך 'לב רעב'. זה סיפור שמתרחש בקיבוץ מלכיה, שיש שם בית של המשפחה שלי ואני מאוד מתגעגע אליו. אני כותב ועורך שם לפחות פעם בחודש ועכשיו כבר חצי שנה שלא. אנשים רוצים שיקריאו להם סיפור כי זה גם מנחם אותם וגם מזכיר את החיים שלפני המלחמה. גם בבית לוינשטיין הייתי, אלה אנשים שחווים כאב פיזי בזמן שאני מקריא להם. אני מקווה שהצלחתי לתת להם איזושהי הפוגה, לחשוב על משהו אחר גם אם לכמה דקות". 

כשהם מנותקים מהטלפונים הניידים, הלוחמים בתוך עזה גיבשו רשימה של ספרים שהם מעוניינים לקרוא. בין הספרים המבוקשים הוא "משאלה אחת ימינה". "אנשים יוצרים איתי קשר, גם חיילים, גם אמהות של חיילים. יש לי ארון חשמל שבו אני משאיר ספרים עם הקדשה. 'משאלה אחת ימינה, יצא ב-2007 וזה שאנשים כל כך מתחברים אליו היום, זה מדהים". 

"היו גם שני מקרים מאוד עצובים", אומר נבו, "יפתח יעבץ ז"ל נפל ב-7 באוקטובר ו'משאלה אחת ימינה' היה הספר האהוב עליו. הייתי בקשר עם המשפחה ועם החברים. יש את עומרי שוורץ ז"ל, שבציוד האישי שלו שחזר מעזה, היה עמוד מ'ארבעה בתים וגעגוע'. אבא שלו יצר איתי קשר.אנחנו הולכים עם המון עצב בלב בחודשים האלה. יש משמעות לסיפורים ולאומנות בתקופה הזאת".  

עומרי שוורץ ז"ל
עומרי שוורץ ז"ל


סרן יפתח יעבץ זל (צילום: באדיבות המשפחה)
יפתח יעבץ ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

יש בך אופטימיות לגביי עתיד המדינה? 

"יש לי תקווה שנצא מהמשבר הזה. המשבר כל כך עמוק, זה נכון גם פנימה, ממנו ייכתב הסיפור החדש - וגם החוצה - מול האזור שאנחנו חיים בו. רק מתוך משבר כל כך גדול יכול לבוא שינוי". 

עיגול לטובת “האחים שלנו”