כילדה, ליא קניג חוותה על בשרה כמה אכזרי יכול העולם להיות. היא עברה את מלחמת העולם השנייה, נדדה בין מדינות, עלתה לישראל - והפכה לאחת השחקניות המצליחות. בגיל 94, גם היא לא האמינה כשהתעוררה לבוקר 7 באוקטובר, לרגע בו החיים בישראל השתנו.
בשיחה כנה ומרגשת, כזו שמבקשת לשאוב אופטימיות למרות הכל, ב"גלית ואילנית", הגברת הראשונה של התיאטרון שיתפה בקמפיין להעלאת המודעות לעדויות מהתופת בו השתתפה, בזיכרונות ובקושי להיות שמחה בימים אלה. "אני לא רוצה להתלונן, אבל עצוב לי", הודתה. "את רוצה להיות שמחה, קורה משהו משמח - ומיד נזכרת איפה את ומה קורה מסביבך".
עברת את מלחמת העולם השנייה, סבלתם וברחתם. חשבת אי פעם שתראי את המראות האלה כאן בארץ ישראל?
"לא. את האמת שלא. אבל לא רק זה, לא האמנתי שזה קורה לי. אמרתי: 'זה לא יכול להיות שפה, במקום הזה איפה שהיה לי ביטחון סוף סוף שיקרה דבר כזה'. לא האמנתי שאעבור את הפוגרום הזה".
זה החזיר זיכרונות?
"זה מחזיר אותי. אמרתי: 'זה לא יכול להיות, אני חולמת חלום רע'. לא יכול להיות שקרה לי שאני צריכה לשמוע עוד פעם דבר כזה. שוב התמונות האלו עם הבתים, ההרס והאדם שיוצא שוב מהבית בלי כלום. זה מזכיר עוד פעם. הייתי ילדה אבל אני לא יכולה לשכוח את זה, קשה לשכוח את זה".
בגיל צעיר מאוד חווית אנטישמיות גדולה, את יודעת איך זה נראה. יש עכשיו גל בעולם של פחד של יהודים וישראלים.
"לא יכול להיות שבמקום שלי, בארץ שלי. הייתי חשופה לגמרי, השאירו אותי חשופה ולא האמנתי".
הופתעת מהשנאה שקיבלנו בעולם?
"זה הורג אותי עד היום. אני שואלת את עצמי מאיפה השנאה הזו. הרי, האנשים האלה לא מכירים אותנו, יש כאלה שיוצאים להפגנות ולא יודעים איפה אנחנו. מאיפה השנאה הזו? אגיד את האמת, בפולין כבר אין יהודים, ברומניה אין, באירופה יש פה ושם - מאיפה השנאה הזו?".
השתתפת בקמפיין הסברה של מטה ההסברה האזרחי. מה ביקשו ממך?
"ביקשו שאעשה עדות קטנה במספר שפות, ועשיתי זאת בשמחה. אם זה הועיל והשפיע, אהיה שמחה. העדות כאילו קרתה לי במלחמת העולם השנייה, אבל לאחר מכן אני אומרת שזה לא אני. זה לא הסיפור שלי, זה סיפור גרוע יותר משלי האישי".
ב-7 באוקטובר נסגר גם מפעל חייה של קניג: התיאטרון. זו אינה הפעם הראשונה בשנים האחרונות שעולם התרבות נעצר, כשרק לפני מספר שנים התמודד עם הקורונה. למרות זאת, השחקנית שואבת דווקא נחמה ואופטימיות. "אנחנו עם מסוים, באמת נבחר. אחרי כל הדבר הזה, פתחו את התיאטרון והקהל בא ואמר: 'אנחנו לא נכנעים, אנחנו באים לתיאטרון'", אמרה.
קחי אותנו למאחורי הקלעים, מה התחושות מול כל הכאוס שבחוץ?
"זה הכישרון שלנו, אנחנו עולים על הבמה גם באבל. שואלים איך, אבל אנחנו עולים על הבמה".
היה חשש איך הקהל יגיב?
"לא האמנתי שהקהל יבוא. אתה בא, עולה לבמה ורואה אולם מלא. חשבתי: 'הם באמת באו לראות אותנו הערב? הם יחייכו? יהנו?'. אנחנו חזקים, מחייכים, מוחאים כפיים, הולכים להפגנות ונכנסים לתיאטרון. אני לא חושבת שיש עוד עם כזה".
ויש גם הצגה חדשה: "מרציפנים". על מה זה?
"הצגה מתוקה שקצת מדברת על חיי השחקנים, שתמיד מרכלים עליהם. אבל, זה לא מה שקורה רק ב'מרציפנים', אלא גם בבתים ולא רק אצל שחקנים. הסיפור עוסק באישה שהייתה נשואה במשך שנים לשחקן גדול, ורוצה לעשות לכבודו ערב גדול. אין לה כסף, אבל למי יש? למאהבת שלו מזה 30 שנה. זאת אומרת, היא חיה כל השנים עם ילדה ובצל, או שלא, המאהבת. המפגש עם המאהבת מאוד נחמד כי המאהבת רוצה לתרום לה כסף, אבל הבעל לא מוכן. בסופו של דבר, שתיהן מסתדרות טוב מאוד".