קצת קשה שלא לבוא ברע אל "המופע של וינס סטייפלס" ("The Vince Staples Show") בנטפליקס. אומנם מדובר בראפר שכבר ביסס תדמית כיפית למדי, גם במוזיקה (המעט נישתית) שלו וגם עם תפקיד בסדרת הלהיט (ועדיין, המעט נישתית) "בית הספר היסודי אבוט", אבל גלגול העיניים בלתי נמנע: אחרי השיחוק המבריק של ליל דיקי עם "דייב" והפלופ המביך של פיט דיווידסון עם "באפקיס", מי בדיוק חשב שמה שאנחנו צריכים זו עוד סדרה פסודו-אוטוביוגרפית שבה הגיבור המפורסם מגלם את עצמו מנווט באזורים האפורים של התהילה? האם סדרה על חייך היא בהכרח סמל סטטוס עכשיו, ולמה לא להסתפק בעוד קמפיין למותג סניקרס?
אז באנו קצת ברע, והאמת היא שהפרק הראשון לא ממש שיפר את המצב. הוא בעיקר מאשר את החשד המיידי: בעוד ההשוואה המתבקשת היא כאמור ל"דייב" - סדרה על ראפר שמככב כעצמו - ההשפעה הברורה והעיקרית על "המופע של וינס סטייפלס" היא כמובן "אטלנטה". כמו בסדרה פורצת הדרך של דונלד גלובר, גם סטייפלס ממקם את ההתרחשות בעיר ושכונת הולדתו, במקרה הזה לונג ביץ' קליפורניה, ומעצב טון קומי-אבסורדי שנובע מנונשלנטיות מוחלטת מול אירועים קיצוניים אך שגרתיים של מצוקה ואלימות בקהילה השחורה. הבנאליות של הפשע, אם תרצו.
הפרק הראשון, למשל, מלווה את סטייפלס לאורך לילה בכלא, ומבהיר שמבחינתו מדובר בהתרחשות לגמרי בלתי חריגה. הפרק השני עושה את אותו הדבר בדיוק, רק עם היקלעות לשוד בנק. למרבה המזל, הוא כבר הרבה יותר טוב. למעשה, הוא הטוב (ובעיקר המצחיק) ביותר בסדרה, שכוללת בסך הכל חמישה פרקים באורך כ-20 דקות.
אז ל"המופע של וינס סטייפלס" יש אווירה של תוכנית מערכונים, ועם זמן צפייה כולל של פחות משעתיים - היא בהחלט מהווה קליק הגיוני להעברת הערב. אבל ההשראה של "אטלנטה" ממשיכה לנוח עליה, לעיתים בכבדות לא אלגנטית, והיא לא מעניינת או מצחיקה מספיק בשביל להיות גם לא מקורית. מצד שני, אולי בהסתכלות רחבה יותר אפשר לראות בה התפתחות מבורכת: אם גלובר ניסח שפה טלוויזיונית חדשה, סטייפלס דובר אותה עכשיו. הוא רק צריך לייצב קצת את הקול שלו, ואם נטפליקס ימשיכו להאמין בו, עוד יהיה לנו כאן נשנוש טלוויזיוני חמוץ-חריף שכיף לזלול על הספה.