אפשר לומר שספטמבר האחרון היה מחודשי השיא בחייו של השחקן רועי ניק. הוא גרף את פרס אופיר הראשון שלו על תפקידו בסרט "בית", ובאותו השבוע קיבלו לעולם הוא ובת זוגו, השחקנית ליהי קורנובסקי, את בנם הבכור. "זה היה סיפתח חיובי מאוד לשנה הזו, ממש שיא ביחס לגיל ולחיים שלי", אומר ניק. ואז התחילה המלחמה. "נסענו להורים של ליהי, חזרנו הביתה, העסק שלי נסגר, אבל המשכנו להתמקד בהורות. אורי היה רק בן חודש, אז ניסינו להבין מה קורה איתנו ומה זו הורות בכלל".
ומה זו הורות בכלל?
"זהו, ממש למדתי מה זה להיות אבא, מה זה אומר שיש תינוק שהוא שלך. רציתי ילד, זה מדהים שזה קרה לנו. זה הוציא אותי מהמחשבות השליליות שעסקתי בהן סביב השעון, ובמקום מסוים התינוק הציל אותי. הייתה סיבה לקום בבוקר".
הציל אותך? איך?
"אני מרגיש שזה נתן לי משמעות אמיתית וסינן רעשי רקע. זה הדבר הכי טוב בעולם, זה פשוט, באמת, מדהים. רצינו את זה ממש אחרי החתונה, זה לא משהו שפשוט קרה, גרמנו לזה לקרות כי רצינו והיה לנו את המזל. אנחנו אנשים מתוכננים מאוד, אנחנו מדברים עשור קדימה, 'לא, אבל רגע, בגיל 55 נגור פה ופה', דברים כאלה. ליהי פשוט מדהימה. היא חרוצה והיא חמה והיא אוהבת. היא עושה את הכל בשיא הטבעיות. כמובן יש הרבה קשיים, אבל הקשיים הם למידה כי זה דבר נורא חדש".
מה למשל אתם לומדים?
"חלק מהטיפול הראשוני בתינוק הוא נורא טבעי, וחלק הפוך מההיגיון. אתה חייב לשמוע עשר גרסאות מאנשים שונים וכל הזמן להתייעץ, ולחץ, וכאלה. אתה חושב להרים אותו בצורה מסוימת, אבל אסור. פתאום גיליתי שאסור לתת מים עד גיל חצי שנה, לא ידעתי. גזים, שלושה חודשים של גזים, זה סיוט. הילד כל הזמן נאנח. קפיצות גדילה זה מטורף, כל דקה קפיצת גדילה. אתה נקרע בין תחושת ביטחון ואינטואיציה בריאה של הורה, ומצד שני אתה לא יודע מה אתה עושה, או עסוק בלהתגונן מפני סבתות. 'לא, לא, לא. הוא בסדר. אני מכיר את הבן שלי קצת יותר טוב ממך'. סבתות זה דבר מדהים, וזה ה'אויב' הכי גדול".
עצם המועמדות מספיקה
ניק בן ה-32 התחיל חזק, ולאט-לאט הגביר. את הקריירה שלו התחיל בסדרת הדרמה "חיים אחרים" בעודו בן 17 בלבד, ומאז עלה על הגל: עם תפקידים מרכזיים ב"סרוגים", "החולמים", "אופוריה", "כיפת ברזל" ו"נורמלי" (שזמינה היום לצפייה בנטפליקס) הפך ניק לאחת הפנים המוכרות על המסך הישראלי, הרבה יותר מהר משציפה. "תמיד שאפתי לעשות את הדברים לאט", הוא אומר. "הרגשתי שאני צריך להתבשל, ולכן הלכתי ללמוד משחק. הייתי צריך לפתח את הביטחון שלי כדי להיות איתו בקו אחד, ולא להיות מונע מאינטואיציות או אישורים חיצוניים".
ההחלטה הזו השתלמה. כשהיה בן 27, עשור בדיוק אחרי שהתחיל לשחק, שינן ניק את נאום הזכייה המתוכנן שלו לטקס פרסי האמי הבין-לאומי כמועמד לפרס השחקן הטוב ביותר על תפקידו בסדרה "נורמלי". הבשורה על המועמדות הפתיעה אותו מאוד. "בתקופה הזאת הייתי מתוסכל מאוד, ואמרתי לעצמי שאני לא הולך לאודישנים ולא משחק יותר. הסוכנת שלי התקשרה ואמרה שאני מועמד לאמי, ואני כזה 'מה? מה הקשר?'".
חתיכת בוסט לאגו.
"כן, אבל גם הרבה חרדות. נסענו במשלחת ואני הייתי הצעיר שבא עם אבא שלו, כמו ילד שנוסע לאולימפיאדה. כל הזמן הרגשתי לא בנוח, שאני קפוץ, סגור ולא משוחרר. מצד אחד המעמד הלחיץ אותי, מצד שני רציתי את זה מאוד. הרגשתי שיהיה מדהים אם אזכה, אבל גם הייתי בחרדה מהנאום. בסופו של דבר לא זכיתי, ובדיעבד יכול להיות שזה לא היה הזמן. יכול להיות שהנפילה שהייתה באה אחרי זה הייתה כואבת יותר, או שלא הייתי צריך להגיע לשיא בגיל הזה, אבל התחושה מסביב הספיקה לי. התמיכה והאהבה שקיבלתי על התפקיד נתנו לי מספיק אישורים ומקום, שאולי לא הייתי צריך את הזכייה עצמה".
זמן לא רב אחרי אי-הזכייה המפוארת קיבל ניק את התסריט לסרט "בית", שעליו זכה לאחרונה בפרס אופיר. אבל מה שנראה מבחוץ כמו רצף של הישגים והצלחות לא התקבל באותו האופן אצל ניק עצמו. "כשיש עבודה ודברים קורים זה יופי, אבל בין 'בית' לפרס אופיר עברו שלוש שנים ובהן לא בדיוק ידעתי מה יהיה", הוא משתף בכנות. "עכשיו אני אומר שהיה שווה להמתין, אבל לאורך הזמן הזה הייתי מאוד בחיפוש, תסכול, מרמור ואגו, וזה משהו שאני כל הזמן מתמודד איתו. אפילו כשאני שם חזות של צניעות, וכשאני כאילו חמוד ומוריד את הראש ומתבייש, אני חוזר הבית ובראש שלי מתגלגלים דברים הפוכים מאוד".
אילו דברים למשל?
"לפעמים אני ממש מרגיש שמנסים לדפוק אותי, ושלא מגיע לי. ניסן נתיב באמת עזר לי מאוד לקבל כלים ותפקידים טובים, אבל היה גם הרבה 'אין עבודה' בדרך, וזה הקושי. הרצון הכי בסיסי שלי הוא שיראו ויעריכו אותי, שייתנו לי את הבמה לממש את הפוטנציאל שלי. הרגשתי לא מוערך, הייתי מתוסכל מהעובדה שכשיש עבודה אני בורר את הדברים, אבל כשאין עבודה ואני רוצה אז לא רואים את זה. אתה כל הזמן חושב שהכל סובב סביבך, אבל זה לא תמיד ככה".
הרגע שבו התחלתי לאהוב את הסרט
ב"בית", שמוקרן בימים אלה בקולנוע, משחק ניק את דמותו של יאיר, חרדי משכונת גאולה בירושלים, שמחליט לפתוח חנות אלקטרוניקה בלב הקהילה הסגורה והמסוגרת. החנות תופסת תאוצה, ובמהרה מסתכסך יאיר עם מנהיגי הקהילה – סכסוך שמוביל לעימותים אלימים, מעצרים, צווי הרחקה ואפילו אשפוז בבית החולים. הסיפור כולו מבוסס על סיפורו של בני פרדמן, הבמאי. "בשורה הראשונה של התסריט נתפסתי", אומר ניק. "זה הדליק אותי. ראיתי את הסיפור בכותרות באותו זמן, זה היה בוער, וזו הייתה דמות קיצונית שעניינה אותי. דמות שהיא טיפוס, שזה משהו שאני אוהב".
ממקום של הזדהות?
"להפך. אני הכי לא כזה, ולשחק דמות שהיא כל כך ראש בקיר הגניב אותי. זו דמות שהיא מתנה לשחקן, אבל האמת היא שבצפייה הראשונה בסרט משהו לא בא לי בטוב. הרגשתי שזה ארוך מדי, שאני לא יכול לשמוע את עצמי, משהו לא הסתדר לי. התקשרתי לבני ואמרתי לו, 'תקצר את זה, כמה אפשר לשמוע אותי', ומה שמדהים בו זה שהוא לא התרגש יותר מדי אלא הקשיב לי ואמר, 'תן לי לחשוב על זה'. הפעם השנייה שצפיתי בסרט הייתה בהקרנות של האקדמיה. הייתי כמה דקות ותכננתי ישר לצאת. פתאום בתחילת האקספוזיציה שמעתי את הקהל מגיב וצוחק. הקצב נראה לי נכון, והרגשתי שזה לא כזה רע. הלכתי לשבת בבר בחוץ וחיכיתי שההקרנה תיגמר, ואז קיבלתי מבול של הודעות. פתאום אמרתי, 'או-קיי, אולי אני מגזים? אולי אין לי פרספקטיבה נכונה?'. אז הלכתי לעוד צפייה, והתחלתי לאהוב אותו".
לאהוב אותו – ולצפות לפרס אופיר?
"לא חשבתי שזה יכול לקרות, אבל אחרי כמה הקרנות ואחרי שראיתי את התגובות על הסרט, התחלתי להאמין, ואז כבר רציתי מאוד. מרגע שהרגשתי שיש לי סיכוי ושאני מרגיש בטוח עם הדבר התחלתי לרצות, ולא התנצלתי על זה. הרגע של הזכייה היה... הרגשתי שדברים יושבים במקום. בגלל הגיל שלי, האופי של התפקיד והמקום שאני נמצא בו מבחינת הקריירה, הרגשתי שהכל מסתדר בצורה הגיונית יחסית. לא הרגשתי שאני צעיר מדי ושזה יבלבל אותי, או מין כזה 'הו, סוף-סוף מתסכלים עליי'. היו בזה דיוק ואיזון, והרגשתי בר מזל. לא הרגשתי על ענן, לא הרגשתי שאני מתפוצץ או תיאורים דומים של אדם שמגיע לשיא. הרגשתי שדברים פשוט מתיישבים במקום הנכון, שאני מקבל ביטחון במנה שהייתי זקוק לה, ושאני יכול להמשיך הלאה עם הידיעה שמה שאני עושה הוא טוב. מין אישור שגרם לי לאשר את עצמי".
ולנוח על זרי הדפנה, או להמשיך בכל הכוח?
"גם וגם. גם רצון לקחת את הכל יותר בפרופורציה, וגם ההבנה שכנראה אצלי זו לא הכמות, אלא האיכות. חשבתי שלעשות פרויקטים אחד אחרי השני זו אינדיקציה להצלחה, אבל אז הבנתי שאולי דווקא לעשות מעט פרויקטים, בצורה סבלנית שמראה את התמונה ממקום אחר, זו הדרך שלי. אני מכיר טוב מאוד את מפת התעשייה, אני מכיר שחקנים סביבי ואת הפרויקטים שהם עשו, אני מכיר סוגי קריירות, וכשאני שם את עצמי ביחס אליהם אני מרגיש בוגר. אז אני מתרווח לי לאחור, אבל עם מוטיבציה לחכות בסבלנות לדברים, או לעשות דברים בעצמי, בביטחון ובלי להתנצל".
מחרדי אחד לחרדי אחר
"בית" הוא לא הסרט היחיד שמוקרן עכשיו ושניק משתתף בו: "דניאל אויערבאך", בבימויו של דוד וולך, מגולל אף הוא את סיפורו האישי של הבמאי ועוסק גם הוא בעולם החרדי. ניק משחק בסרט את אויערבאך בשנות ה-20 לחייו, כשהוא מתחיל לצאת בשאלה מהדת. "העולם של החרדיות מדבר אליי מאוד, והשתתפתי בהרבה סדרות בתור חרדי. יש תבנית כללית דומה, וברגע שאתה מכיר אותה התפקידים נעשים קלים יותר. אתה מכיר את השבת, את שמירת הנגיעה, את הברכות, אתה יודע דברים שהם בייסיק, וזו נקודת מוצא נוחה להתחיל את עבודת הדמות בכל תפקיד. זה כבר נהיה די נורמה, רוב התפקידים קשורים בדתיים. הנושא השני החזק זה צבא, ויש גם חרדים וצבא ביחד".
נושאים חמים. הם מעסיקים אותך גם במובן הפוליטי?
"אני פחות מתעסק בזה בצורה רחבה. כשאני מקבל תפקיד אני בודק אם אני רואה בו את עצמי או לא. השתתפתי גם ב'כיפת ברזל', שהתעסקה בדיוק בקונפליקט שיש בין צבא לחרדים. מצד אחד אנחנו רוצים שהם יגויסו וייתנו את חלקם, מצד שני קשה מאוד לשנות אנשים. פלוגה של חרדים עושה דברים אחרים מפלוגה קרבית רגילה, אבל החרדים גם יכולים לתרום, כמו שראינו עכשיו במלחמה, עם הרבה התנדבות, עשייה ושירות לאומי, שזה דבר מדהים שקרה. יש בהכל פלוסים ומינוסים, וקשה לי להיות מי שמכריע. קטונתי".
מה הייתה החוויה ב"דניאל אויערבאך"?
"דוד הוא חרדי לשעבר, והוא גם מגלם את עצמו בסרט, אז זו סוג של אוטוביוגרפיה. הוא התקשר אליי יום אחד ואמר לי, 'ראיתי אותך ואת ליהי יושבים בבר בתל אביב, וזה מה שאני צריך בסרט'. בהתחלה הייתי הססן, כי הרגשתי שיש בסרט דברים מורכבים מדי ל-IQ שלי, הרגשתי שיש הרבה דברים שאני לא מבין. הטקסטים מורכבים, דוד מכיר טוב את השפה, וכדי להגיע אליו צריך לשבת איתו שעות ולשמוע הסברים, וזה עוד יותר קשה. אני מגלם אותו בגיל האמצעי שלו, ובסיפור שלי יש התאהבות בבחורה חילונית כשאני מבית חרדי".
את הבחורה החילונית מגלמת ליהי. איך היה לשחק יחד?
"הכרנו על הסט של 'קיבוצניקים', הזירה הטבעית שלנו הייתה להיות יחד מול המצלמות. בסרט שיחקנו זוג וזה היה כל כך טבעי שלא היינו צריכים לעשות הרבה. באנו יחד, חזרנו יחד, היינו כל הזמן יחד. אהבנו את הפרויקט ואת איך שהוא כתוב, וכשצפינו בו בפסטיבל ירושלים הוא נראה לנו סופר-מיוחד. זה סרט ארטיסטי מאוד, זה לא מיינסטרים".
עסק שצריך להשקיע בו את החיים
באפריל יעלה ניק עם ההצגה שכתב, "גפרור צ'לו", בפסטיבל תיאטרונטו בתיאטרון יפו, ובמקביל הוא ממשיך לתחזק את העסק שלו – קולנוע יפו, שהיה סגור בתחילת המלחמה. "למזלי זה עסק מאוד גרעיני, משפחתי ושכונתי, אז כולם קיבלו את זה בהבנה גדולה מאוד", מספר ניק. "עשינו המון פרויקטים של תרומה: נתנו לסטודנטים של מכללת ספיר את האולם כדי שיקרינו את העבודות שלהם ויזמינו את המשפחה ואת החברים; עשינו הקרנה של 'הילד', הסרט של יהב וינר, שנרצח בכפר עזה, ותרמנו את כל ההכנסות למשפחה. מה שהכי עזר לליהי, לי ולעובדים של הקולנוע לצאת מתוך הבלבול והטלטלה היה לנסות לעזור, להתקיים ולחיות".
אותו רצון להתקיים ולחיות הוא גם מה שגרם לניק בשיא קריירת המשחק שלו לפנות לעולם ה"עסקים" ולפתוח את קולנוע יפו. "משחק זה לא מקצוע יציב, והרגשתי שכדי ליצור יציבות אני צריך משהו שהוא הבסיס, היום-יום, הלחם והחמאה. כבר שנים שיש לי רעיון מופרך לפתוח בית קולנוע, ובקורונה זה פתאום קיבל בהירות ואיכשהו נראה הגיוני. לאורך הדרך הבנתי שזה לא משחק. זה עסק שצריך להשקיע בו את כל החיים, ובאמת השקעתי בו את כל החיים מהבוקר ועד הלילה: למדתי מה זה להיות בעל עסק – עם כל ההשלכות של עובדים, סחורה, זכויות יוצרים, מפיצים, חברות הפקה, יוצרות ויוצרים – ועכשיו אני במקום הרבה יותר בוגר מהמקום שבו התחלתי".
אתה מצליח להעריך את ההצלחה שלך היום?
"זה עובר דרך. לא הכל בא בקלות. ההגשמה של הדברים נובעת מתוך רצון גדול מאוד לצד הרבה שאיפות ותסכולים, אז כשזה מגיע, כן. אני מעריך".
מה התוכניות הלאה?
"אנחנו רוצים מאוד להרחיב את המשפחה ולמצוא בית מתאים, עם חדרים לשלושה ילדים. הייתי רוצה שקולנוע יפו יהיה ביג – יגדל, יפרח, יצליח. אני רוצה להמשיך לשחק, אבל גם ליצור פרויקטים משלי, להפיק, לא רק להיות פרילנסר".
מה הכי?
"פרויקט גדול אחד, משמעותי, שאני חלק ממנו, שהפקתי או יצרתי. זה עוד יקרה".
צילום: מאיר כהן | סטיילינג: קורין סוויד | איפור ושיער: ליטל מיג'אן | הפקה: טל פוליטי | ע. סטיילינג: יסמין טוחן | לוקיישן: קולנוע יפו