עבור אלעד אברהם, אירועים הם דבר שבשגרה – וכך גם היה אמור להיות פסטיבל "נובה" בקיבוץ רעים. אברהם היה מופקד על מערך האבטחה, היה בקשר עם המשטרה ודאג שהאירוע יעבור בצורה טובה ובטוחה – אבל לא היה לו מושג שהוא ניצב מול גיהינום, כשבבוקר של יום שבת הפכה החגיגה האוטופית של אלפי מבלים לסיוט שעדיין לא נגמר. בראיון ל-mako הוא לוקח אותנו רגע אחר רגע – מהטילים הראשונים עד החיפוש אחרי חברים, בליינים ואנשי צוות והפקה – חלקם שבו בשלום, חלקם נרצחו בדם קר על ידי מחבלי חמאס, חלקם חטופים וחלקם נעדרים.
"היינו צוות אבטחה מאוד גדול, עם שוטרים בשכר וארבעה אבטחים חמושים בלבד מתוך ה-80. לא ביקשו משהו יותר המשטרה או הגורם הצבאי, שנתן אישור לאירוע וסיפק כ-30 שוטרים", מספר אברהם, ומדגיש שהם פעלו לפי דרישות האבטחה שהציבה המשטרה. "הכל הלך רגיל ונעים עד השעה 06:00 בבוקר, כשהתחילו הרקטות. כיפת ברזל נתנה מענה, הייתה היסטריה אבל לא כאוס. התחלנו לפנות אנשים בצורה מסודרת, נסגרה המסיבה ושמרנו על קור רוח שהכול יהיה רגוע. פינינו את החוגגים לציר הראשי של אחרי החנייה".
בשלב זה מבין אברהם שהתמונה מורכבת יותר: "תוך כדי הפינוי אנחנו מקבלים מאחד השוטרים דיווח שיש חדירה של מחבלים", הוא מספר: "בשלב הזה אנחנו אמורים לעצמנו 'בסדר, חדירה, יש צבא, ייקח זמן'". לא חשבנו שתוך 3 דקות יגיעו שלושה ג'יפים מלאים מחבלים, לפחות 20 מחבלים חמושים ברובים, קלצ'ניקובים, רימונים ו-RPG".
מיד פתחו אברהם והנוכחים בקרב יריות עם המחבלים. "היו עשרה שוטרים ו-3 מאבטחים, זה לא היה כוחות", הוא מסביר. "גם מתקפת פתע וגם יותר אנשים. ארבעה שוטרים מתו לנו מול העיניים, ניסינו לקחת את הנשקים שלהם ולהגיב, והגענו למצב שאם אנחנו לא נמלטים לשטח הפתוח אנחנו נמות. ברחנו לשטח הפתוח. כל הזמן הזה יש כאוס מוחלט, אין סוף גופות, אנשים בורחים, וזה אחרי שניסינו לעכב אותם".
מתוך ארבעה אנשים נוספים שהיו לצידו, הוא מספר, "אחד חטוף, אחד מת, ואחד לא יודעים מה איתו. אני ושותף שלי היחידים שיצאנו מזה. עלינו לרכב ונסענו לכיוון קיבוץ רעים, אספנו 4 אנשים איתנו ובדרך אנחנו לא מפסיקים לקבל שיחות בלייב מאנשים בפסטיבל שמתחננים לעזרה. אחת מצוות האירוע, לירון ברדה, ממש דיברה איתנו בשניות האחרונה שלה והתחננה שנבוא, שמענו צרורות של יריות והבנו שהיא לא איתנו. כל זה תוך כדי שאנחנו מורידים אנשים בקיבוץ רעים וחזרנו מיד לאירוע. בדרך ראינו גופות של מחבלים, התחמשנו וחזרנו".
כשחזרו, חטפו מטח יריות - אבל הספיקו לברוח. "ראינו כוח צבאי כשחזרנו, הסברנו להם מי אנחנו כי הם חשדו שבהתחלה אנחנו מחבלים. הסברנו להם שאנחנו בקשר עם אנשים מהשטח שיכולים לכוון אותנו ולעזור לנו. נכנסו עם כוח מצדה, הם חימשו אותנו ברובים ופשוט נכנסו איתם לקרב עם המחבלים שהשתלטו על השטח. אנחנו נלחמים להשתלט מחדש על השטח כשאנחנו רואים גופות של חברים שלנו על הרצפה. הקרב נמשך לפחות שעה וחצי, היינו בערך 8 אנשים מול בערך 30 מחבלים. למזלנו נכנסנו בצורה מסודרת. הפעם לא היו לנו נופלים והצלחנו לנקות את השטח כמו שצריך".
התמונות שאברהם מתאר הן זוועתיות, ורבים מאיתנו ראו אותן בסרטונים שהופצו בימים האחרונים – ובכל זאת אין דרך לעכל אותן: "אנשים קברו את עצמם באדמה, התחבאו מתחת לגופות, בתור צינורות. אין דרך להסביר את זה. אני בעצמי לא ממש מעכל מה שראיתי, אלא חושב על מצב מלחמה. לא הייתה לנו ברירה אלא לגלות תושייה. אני שמח שהצלחנו להציל לא מעט אנשים שהיו יכולים להירצח או להיחטף".
בשעות אחרי המתקפה המחרידה, ניסו אברהם וחבריו לעזור ככל יכולתם בפינוי הגופות ובאיתור אנשים. "ניסינו לאתר, לזהות גופות, לחפש נעדרים ולראות שהשטח באמת נקי ושאין מחבלים. בשעה 17:00 בשבת התחלנו לאסוף את הגופות, כמות אדירה. אני לא יודע לתאר איך בכלל זה להרים גופות של אנשי הפקה שלנו, יחצנים, ברמנים ובליינים. בשני בלילה חזרנו הביתה, מותשים אחרי יומיים עבודה והזוועות שעברו ואחרי מנוחה של כמה שעות, הלכו לשטח לחפש שוב – גם מחר חוזרים לשם".
איך אפשר לעזור?
"אפשר לעזור בלפרסם נעדרים ברשתות, בסטורי וכאלה. יש אינסטגרם עדכני עם רשימת הנעדרים".
זה אומנם רחוק, אבל אפשר בכלל לחשוב על לחזור לעשות מסיבות?
"אי אפשר לחשוב על זה כרגע. אנחנו לא הספקנו לשבת לעכל ולעשות חשבון נפש עם עצמנו כי אנחנו במלחמה. נלחמנו במחבלים בידיים חשופות והיינו מופקרים שעות ארוכות ואם לא היינו מגלים אומץ בעצמנו המספרים היו גבוהים אפילו יותר. ראינו את המוות בעיניים. כל הגוף שלי חתכים ומכות יבשות, 2 אצבעות שלי לא עובדות כרגע. נפגענו נפשית בצורה שאנחנו בכלל לא יודעים לעכל עוד ואנחנו מתכננים לתבוע את המדינה על מה ההפקרות הזו, החיים שלנו נהרסו".