הו, כמה נחת יש בלראות אנשים מאוהבים, איזו התרוממות של הנפש. באחת הסצנות הכי מתוקות של העונה (ואולי גם של כל העונות), עינב ורז מזכירים לנו כמה יפה היא אהבה, ובמקרה הנוכחי - אהבה מתקתקה וגמלונית של מי שכבר חצו את גיל 30 אבל עדיין מתנהלים כמו זוג תיכוניסטים שהרגע סיימו בגרות באזרחות. בסופ"ש האחרון שלהם יחד במסגרת התוכנית, עינב ורז נוסעים לעין גדי ומבלים ערב נעים ומנוזל מול המדורה; משחק קלפים מעודד אותם לגלות את שעל ליבם, ורז חושף בפני עינב שהוא אוהב אותה. גם עינב מצטרפת לחגיגה, וממלמלת שהיא מעולם לא אמרה את זה לאף אחד, ומיד מודה בפני רז שגם היא אוהבת אותו. הם מתנשקים ומתחבקים חיבוק ארוך, מאושר, כזה שגרם לי להיאנח בהנאה ולהיזכר למה בעצם אני כל כך אוהבת את חתונמי, אחרי שכבר כמעט שכחתי. בעולם מלא בשנירים, כיף להיזכר מדי פעם שיש גם עינב ורז.
זו לא בדיוק אהבה ראשונה במקרה של רז, אבל אצל עינב זה בדיוק המצב; היא הייתה במערכות יחסים, אבל הן מעולם לא הבשילו לכדי אהבה – עד עכשיו. אני מאושרת בשביל רז ועינב שהם חווים אותה זה עם זה, אני חושבת שהם זוג נהדר: הם קשובים, הם חברים טובים, הם משתמשים בהומור, הם מכבדים אחד את השני. זו התאמה נהדרת. אבל דווקא ברגע הזה שווה לדבר בכלל על זוג אחר: על תומר ויואנה.
כי בעצם, בפרק הזה למדנו דבר חשוב על עינב; למדנו שהיא, כמו תומר, מעולם לא הרגישה אהבה במלוא עוצמתה (או לפחות לא הגיעה למצב שבו היא מספרת על כך לבן הזוג, אבל נדמה לי שהכוונה שלה הייתה שהיא מעולם לא אהבה אף אחד בצורה עמוקה שכזו לפני רז). בזמן שתומר הפך את ההיסטוריה הרומנטית החסרה שלו לכרטיס הביקור שלו, ומספר בכל הזדמנות שהוא לא התאהב מעולם ולא בטוח שהוא מסוגל להתאהב, עינב לא הסיקה שמה שהיה הוא מה שיהיה. תומר הכניס לעצמו לראש שהוא לא יודע לאהוב, ויצר מעין אפקט פיגמליון – נבואה המגשימה את עצמה. עכשיו הוא מפקפק בכל מה שהוא מרגיש, ותוהה האם הוא מסוגל בכלל לאהוב. בניגוד אליו, עינב לא עשתה מההיסטוריה האישית שלה כזה עניין - וראו זה פלא, אש האהבה אכן ניצתה. ועכשיו עינב קיבלה, לדבריה, את כל מה שהיא אי פעם דמיינה. אני לא דומעת! אתם דומעים.
לא אם, כש
חתיכת פרק עבר עלינו. לא רק שרז ועינב הביעו את אהבתם פעם ראשונה, גם יוסי וחן המשיכו להעמיק את הקשר והעזו לפנטז על העתיד המשותף. הנושא שעל הפרק הפעם היא השאלה האם זה לגיטימי לרצות זמן בנפרד מבן הזוג ולשמוח על כך; יוסי מרוצה מהפרידה הקצרה מיקירתו ולא מתנצל על כך, חן קצת נעלבת אבל כדרכה, לא לוקחת יותר מדי קשה, בעיקר כי הנימוק שלו משכנע: הוא רוצה להתרגש לראות אותה כשהם ייפגשו.
בכלל, בפרק הזה ניכר שחן מחפשת את הקִרבה של בן זוגה. כשהיא לא מסבירה לו איך לאכול היא מבקשת ממנו רומנטיקה ואינטימיות, ויוסי נותן-לא נותן, לרוב נשאר בפוזיציית המצחיקול אבל לרגעים מפליג בהבעת אהבה מילולית. נכון, קשה ליוסי להיות רציני למשך יותר משתי שניות, אבל כשהוא מצליח בכך – מדובר באחד מהדברנים המוצלחים יותר, שיודע להביע את האהבה שלו בצורה יוצאת דופן. הוא רק משחק אותה קצת אהבל. למרות הוויכוח באשר לימי הצום מהקשר, השורה התחתונה נשארת ברורה מאליה: כמובן שהם יגידו כן בסוף התהליך, ויתחילו את חייהם המשותפים.
נעים לראות את החברות העמוקה בין חן ליוסי, שרק מתחזקת עם כל יום שעובר, ואיתה מתגברים גם הדיבורים על "היום שאחרי". אך בזמן שרוב חבריהם לתוכנית שבזוגיות יציבה מצליחים לדבר רק על היום שאחרי התוכנית, ליטרלי, ואולי גם עוד תקופת זמן בלתי מוגדרת אחריו – יוסי וחן כבר לגמרי טיפסו חלק ניכר מהמגדל הזה שנקרא בניית מערכת יחסים. עכשיו הם כבר עומדים על אחת המרפסות, שערם מתבדר ברוח, משקיפים אל האופק ביחד. יוסי מבטיח שהוא יילחם עד הסוף כדי שחן תישאר איתו תמיד, ואפילו מזכיר לרגע את המילה "כשנתחתן". לא "אם נתחתן", אלא "כש". ו-וואלה, אני מאמינה לו שהוא באמת יעשה הכל. כלומר, הכל חוץ מאשר כביסה. גם לו יש קווים אדומים.
שוב אותו ריב נושן
גם אצל רותם ורונן יש התקדמות, אל תראו אותם ככה. לא רק עינב ורז זכו לסופ"ש מפנק לכבוד סיום התוכנית – גם רותם ורונן מוצאים את עצמם נופשים, ונדמה שהחופשה המשותפת עוברת עליהם בנעימים בסך הכל.
כשהחבר של רונן שואל על היום שאחרי, ומביא אותם לדבר על הנושא הטעון הזה שהם פחדו מדי להעלות בינם לבין עצמם. אבל רותם לא באה לשחק – והיא מודיעה בבירור, קבל עם ומסעדה, שהיא מעוניינת להמשיך את הזוגיות עם רונן. אני מתה על הישירות שלה. נכון, זה קצת פחות רומנטי כשזה נאמר מול החברים של רונן, אבל זו הסיטואציה. דווקא רונן המבולבל שומר על שתיקה ולא חושף בדיוק איפה הוא עומד בנוגע לסוגיית "ההחלטות", אבל רותם עושה את העבודה עבורו ואומרת בלי לחשוב פעמיים ש"גם אתה רוצה", כי על מי הוא עובד. אישה שהיא השראה.
אבל האידיליה מתנפצת בדרך חזרה מסוף השבוע הרומנטי. רותם הנהגת מתעקשת לקבוע את אופיו של הפלייליסט וגם מבקשת מרונן שלא לפתוח את החלון במהלך הנסיעה, כי קר לה. לא אהבתי את דרך ההתמודדות של רותם עם אירוע הפלייליסט, אבל בכנות, גם לא אהבתי את זו של רונן. עם התפשרות קלה משני הצדדים היה אפשר להגיע לעמק השווה, למצוא פתרון שלא יגרום לאף אחד להרגיש כמו קורבן ולאף אחד להרגיש כמו מקרבן. הבעיה שלהם, וסליחה על הקלישאה, היא בעיית תקשורת קלאסית - הרי הריב על המוזיקה היה יכול להיפתר בקלילות אם רונן היה מתעל את היוסי עזרא הפנימי שלו ועונה לרותם בפשטות ובהומור, מסביר לה בחיוך שנכון, היא הנהגת, אבל היא צריכה להתחיל לחשוב בשניים.
במקום להקליל את הסיטואציה, רונן מתקשה להתמודד עם התגובה של רותם. הוא חוטף באג במערכת ונתקע בלופ עם עצמו. הסיטואציה המתוחה מתפוצצת כשרותם מבקשת שוב ושוב לשמוע מה מתרחש בשיחת הווטסאפ של קבוצת משתתפי חתונמי, ורונן מסרב להשיב על שאלתה – לא בדיוק מתוך רצון לשמור על פרטיותם של חבריו, אלא בגלל עומס גדול מדי על המערכת, הוא לא מסוגל לעשות שני דברים בו זמנית. דעתי על כך בוודאי לא תהיה פופולרית – אבל עם כל הכבוד, לנהוג בנסיעה ארוכה כשבן הזוג שלך תקוע בטלפון, מתכתב, צוחק עם עצמו ולא משתף אותך במה שקורה זה מכעיס. רותם יכולה הייתה להעיר לרונן עם קצת יותר אורך רוח והרבה יותר בסטייל, אבל בשורה התחתונה, הצדק איתה.
הריב מתקדם ורותם מזכירה שוב את הטענה שלה מהפרק הקודם: בזמן שהיא עשתה שינוי דרמטי, רונן לא מצליח לעשות ריסטארט, והוא רואה את הדברים שהיא אומרת עם עדשות של תחילת הקשר. היא מתעקשת שהוא חוזר לאותם ריבים של לפני שלושה שבועות, ורונן, מנגד, מתעקש שזה דווקא הריב של עכשיו. גם בתחום הזה אני נוטה להסכים עם רותם; רונן הוא זה שמשתמש במילים כמו "כלא", הוא זה שאומר לה "תודה באמת שלא יצאת עליי היום", הוא זה שמעלה מהאוב את אותו ריב נושן.
בדירה, כשהאגרסיות נרגעות, רותם מגיעה אל רונן להתפייס. הם יושבים ושותים יין, בשיחה שכמעט מרגישה כמו שיחת סיכום. רונן מספר לרותם שהוא מרגיש אליה מלא דברים – אני מניחה שזה לטוב ולרע – והיא עונה ב"גם אני". ואיכשהו, דווקא ברגעים האלה, האופטימיות קצת מתערערת לי. רותם ענתה בנחרצות שגם רונן ירצה להמשיך ליום ה-43, אבל אני מתחילה לחשוד שהוא עוד מתלבט.
כרוניקה של מוות ידוע מראש
לא הרבה יודעים, אבל הסופר גבריאל גרסיה מארקס ביסס את ספרו "כרוניקה של מוות ידוע מראש" על זוג הייטקיסטים תלאביבים שנפגשו מתחת לחופה. הוא לא נמשך, היא התאמצה מדי, הכתובת הייתה על הקיר. סקי, כביסה, אלכוהול וכמה זימונים בגוגל קאלנדר מאוחר יותר, והנה אנחנו היום; השיחות של היום ה-42 נקשו על הדלת מוקדם מהצפוי.
אני תוהה מה היה הקש ששבר את גב הגמל. הרי שניר דיבר מהרגע הראשון על כך שהוא לא רואה הרבה עתיד לקשר הזה. את הפרק הקודם סיימנו כשהוא ומור מבלים בהופעה של אביב גפן (והתעויוט), כשנדמה שמור חזרה לגור איתו בדירה, שגרה מדכדכת. אבל את הפרק אמש שניר פותח אחרת: הוא מסביר פעם נוספת שהוא מושקע רגשית אבל לא מושקע רומנטית, אבל פתאום – לראשונה – הוא מכיר בכך שהסיכוי שזה ישתנה מזערי עד לא קיים. הוא מגיע לגלעד ומספר לו על הסיבות שבגינן הוא נשאר בתוך הקשר הזה; בעיקר כדי לא לפגוע במור, עוד קצת כדי למצות את התהליך (איך לא, טיפול פסיכולוגי בחינם זה מפתה), רק עשירית מהמוטיבציה מגיעה מאמונה בכך שעדיין יש סיכוי לייצר כאן זוגיות. סליחה, לא הכנסתי מספיק הסתייגויות: יש אולי עוד טיפה סיכוי קטנטן לנסות להתחיל לייצר משהו רומנטי. אבל אל תבנו על זה.
הפגישה הזו של שניר עם גלעד היא סצנה שצריכה להיכלל במסגרת לימודי ליבה, לא פחות. שניר מסביר שטוב לו, גלעד מסביר שזה מקרה קלאסי של "לא רע לי מספיק כדי לעשות עם זה משהו". במקום לעטוף אותו בחיבוק מטפורי ולאשר לו שהוא פעל נכון כשניסה, כל עוד נפשו בו, ליצור זוגיות מהכלום הזה - גלעד מתרעם על שניר. תסביר לי למה אתה פה, הוא דורש.
שניר מסביר, בצורה שיכולה אפילו להישמע הגיונית, שהוא נשאר בגלל שמור מעוניינת שכך הדברים יקרו. הוא טוען שהיא בוחרת בכך בעיניים פקוחות, למרות שהיא יודעת שהוא לא נמשך אליה. אבל גלעד לא קונה את ההסבר של שניר, ובצדק - הרי מור לא באמת יודעת את כל הפרטים. אגב, זו הזדמנות טובה לפנות גם לצופים שלא מבינים איך מור עדיין לא ברחה משם: היא לא יודעת הרבה דברים שאנחנו כצופים כן יודעים. היא חושבת שיש צ'אנס כי שניר אומר לה שיש צ'אנס, אין לה מושג עד כמה הוא באמת סובל. היא לא יודעת איך הוא מרגיש כשהם הולכים לישון מחובקים בלילה, היא לא שמעה את השיחה הקשה ההיא עם רונן בסופ"ש הזוגות.
שניר מגלגל את הכדור למגרש של מור. הכי קל זה לזרוק את האחריות על האדם בצד השני, זה שרוצה יותר ממך. הרי מור היא אדם אוטונומי ויכולה לעשות את הבחירות הנכונות עבורה. אבל גלעד עומד על כך ששניר צריך לסיים את הקשר בעצמו, ויפה שעה אחת קודם. היינו מצפים ששניר יבין את זה בעצמו, אבל שניר, ככל הנראה, יודע מה הדבר הנכון לעשות רק כשמדובר בענייני כביסה. ויותר מאשר שזה היה חשוב ששניר ישמע את הדברים של גלעד, חשוב שהדברים שלו יישמעו בטלוויזיה; אין חיה כזאת כזה להישאר בקשר רק כדי לא לפגוע, זו פחדנות. ההישארות הזו פוגעת הרבה, אבל הרבה יותר. אפילו מור, האישה שהיא ההגדרה המילונית לקוליות, כבר עושה סימנים של מצוקה. על ספת הפסיכולוג היא תוקעת את מבטה ברצפה, כנראה מייחלת שהאדמה תבלע אותה.
ושניר מנסה לנחם אותה. עוד לפני שהוא סיים להיות בן הזוג שלה, הוא קופץ ראש לתוך עמדת החבר הטוב שמציע לה לא להיות לבד, בורח לדבר על ירקות ועל מרק. הוא כנראה עוד לא הפנים את מה שגלעד אמר לו רק רגע אחד לפני כן, שהדבר הנכון לעשות הוא לשחרר אותה, וזה בשום אופן לא אומר להזמין אותה לדייט על מינסטרונה. לכל הרוחות, שניר, תרגיש רע לרגע ותסיים את זה, הפלסטר הזה היה אמור להיתלש כבר מזמן. אבל אתם יודעים איך אומרים, "אמור" זה שם של דג.
ועוד כמה נקודות:
*לא הבנתי, בוטלה מסורת הסופ"ש הזוגי האחרון בבית מלון? רק שני זוגות זכו לתענוג הזה?
*כמו כן, איפה הסצנה הקבועה והמשעממת שבה הזוגות מסתכלים על אלבום החתונה שלהם?
*איכשהו, כשיוסי עושה מטלות בבית זה לא מצולם. איזה צירוף מקרים!
*רונן אומר שקשה לרצות את רותם בתחום המלונאות. חכו שהוא יכיר כמו שצריך את שניר
*גם אני, כמו רותם, מאוד רוצה לדעת מה נכתב בשיחה הזאת בוואטסאפ
*שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה שבו רותם, שהייתה ביקורתית כלפי המוזיקה של רונן, החליטה לשים שלמה ארצי