המצב הפוליטי בישראל גרוע כל כך שהנחמה היחידה היא שגם בשאר העולם הוא לא מזהיר. בעוד אנו חרדים מעלייתן של הדת והלאומנות בארצנו, אי אפשר לצפות לאותו אפקט מקריאה על מצב מקביל במדינה אחרת. "הלבבות האבודים שלנו", ספרה החדש של סלסט אינג (מחברת "שריפות קטנות בכל מקום"), מתרחש באמריקה בה עבר חוק המכונה PACT: החוק לשימור ערכי התרבות והמסורת האמריקאיים. החוק, עקרונית, נועד לעודד פטריוטיות - והלשנה אזרחית על אזרחים שלא מגלים אותה; בפועל, הוא גורם לרדיפה של בני מיעוטים, ובעיקר אמריקאים ממוצא אסייתי. הסימון של כל קול ביקורתי כבוגד ורדיפת המיעוטים מצלצלים מוכר, אבל עבור קוראים ישראלים, הדיסטופיה האמריקאית הזו לא מפעילה רגשית באותה מידה. אחרי הכול, בספרות כבר נתקלנו בכמה וכמה ייצוגים אמיתיים ובדיוניים של משטרים אכזריים, וזה רק עוד אחד מני רבים.
האווירה המטיפנית, במסגרתה ברור מאוד מי הטובים ומי הרעים, מתבהרת כבר בעמודים הראשונים בהם דגל אמריקה מתואר כ"גרזן המונף אל על". הלב האמיתי של הסיפור הוא בעוולה הספציפית ל-PACT: החוק מאפשר להוציא ילדים מחיק משפחתם על סמך חשד בלבד שהם גדלים בבית שעלול להעביר להם השפעות "לא-פטריוטיות". בפועל, ילדים נחטפים מבתיהם באישון לילה, וההורים לעולם לא חוזרים לשמוע מהם שוב. זה כמעט היה הגורל של בירד, הגיבור בן ה-12, אלא שבסופו של דבר אימו מתנגדת המשטר החליטה להקדים תרופה למכה והסתלקה בעצמה. מאז עברו שלוש שנים, ובירד ואביו מעולם לא התאוששו מהטראומה. כשהוא מקבל מכתב מוזר בדואר, בירד מבין שמדובר ברמז מאימו - ומחליט לצאת לחפש אותה.
לא ייאמן כמה מאכזב מסע החיפוש הזה עומד להיות ולא בשביל הילד, שדרכו קלה להפתיע, בשביל הקוראים. במקום להמציא הרפתקאות מסמרות שיער, סצנות צבעוניות וגלריית דמויות מסתוריות, אינג פשוט מורחת את הזמן בתיאורים של דברים לא חשובים. עד שצץ משהו אחד מעניין בעלילה - דמות מסקרנת בשם "הדוכסית" - די מהר סיפור הרקע שלה מובהר לחלוטין והמסתורין מתפוגג.
בכלל, בשביל ספר של 370 עמודים, מפתיע כמה מעט קורה פה. אינג בנתה את השלד העלילתי בצורה מוקפדת ומתוכננת, כך שהכול נופל למקומו בסוף וכל תהייה מקבלת הסבר. אבל השלד הזה אינו סבוך כמו שנדמה לה, ומשיכת זמן בתיאורים של קרני שמש כ"ענבריות" או של כאב כ"אכזרי כל כך שהחדר כולו היטשטש" אולי מוסיפה נפח, אבל לא קסם. הקצב פשוט איטי מדי, והתיאורים שמאטים אותו לא יפים או מקוריים מספיק כדי לחפות על זה.
היעדרם של קסם ותנופה אחראי גם ליצירתן של דמויות לא מעניינות ולא מעוררות אמפתיה. לא משנה כמה אנקדוטות קטנות ויומיומיות אינג מספרת על העבר שלהן, הן פשוט לא קורמות עור וגידים והופכות לבני אדם אמיתיים. הניסיון הזה לשוות להן אנושיות נכשל במיוחד כשמדובר בדמויות עם תפקיד זעיר בעלילה - למשל נערה אחרת שאביה נזכר כי בילדותה תפס אותה באמצע התקף צחוק היסטרי, וכששאל אותה מה כל כך מצחיק, היא "נאנחה אנחה גדולה. היא נראתה מאושרת כל כך. 'הכל'" ילדים לא מדברים ככה, וסיפור כזה לא יכול לעבור כמקסים כשהוא עומד בפני עצמו, ללא כל קשר לפרטים אחרים בעיצובה של הדמות.
הדיבור ואופן המחשבה הלא אמינים של ילדים מפריעים בעיקר בחלק הראשון של הספר, שמתמקד בבירד. לאינג יש מודעות לכך שהיא כותבת על ילד, אבל יש לה יותר מדי דברים לומר מכדי שהכתיבה תתמסר לדרך שבה ילדים חושבים או מתבטאים. בחלק השני, בו הפוקוס עובר לאם, הבעיה מתהפכת - אין שינוי מורגש בטון, ומתפספסת ההזדמנות להכניס אותנו לתוך תודעתן של הדמויות השונות.
נוסף על כך, ישנו עניין הקיטש - כי ככה נתפסים גילויי רגש שלא מצליחים להשיג אפקטיביות. נתחיל מהשם "הלבבות האבודים שלנו", סיסמת המחאה בספר, שבמילים עדינות ניתן לתאר כנדושה ואף מביכה מעט. הפאנץ' הסופי של אינג הוא לא עלילתי דווקא אלא רגשי, ולזכותה ייאמר שהיא מכינה את השטח אליו במשך ספר שלם - מעיצובן של הדמויות, דרך המנוע העלילתי ועד השיא במערכה השלישית. אבל גם אם לא נתייחס לכך שלהציג אותו כתמורה מספקת עבור בירד בן ה-12 זה רעיון מטורלל, הוא פשוט לא מצליח לרגש. מעניין לציין, אגב, ש"סאלאם, מאמא" של הסופרת השוודית-איראנית גולנאז האשמזדה בונדה השתמש ברעיון דומה - סיפורים ואמנות כנחמה רגשית וכסמל המאבק האנושי בזמנים אפלים - ממש בעמוד האחרון שלו, והצליח להעלות דמעות, למרות שלא נתמך בשום הכנה מוקדמת שתקשר אותו לעלילה או לדמויות, כמו במקרה שלפנינו.
לרשות אינג עמדו כלים דרמטיים חזקים כמו מציאות דיסטופית, ילדים שנעלמים, מסע הרפתקאות ופעולות מחאה אמיצות, אבל בהיעדר כל תנופה התוצאה היא רומן די משעמם וחסר כל קסם. וכאילו שלא הותשנו מספיק, הספר נסגר בעוד 5 (!) עמודים של "דבר המחברת" שמסבירים את הקשר שלו לדברים שקרו במציאות ומעלים חששות בנוגע לארה"ב של ימינו, כאילו אינג לא שמעה בחייה על המילה "סאבטקסט". בכך למעשה היא יוצאת נגד המסר של הרומן שכתבה בעצמה - אם אמנות באמת הייתה מספיקה, לא היה צריך לפרש אותה בבוטות עבור הקורא. בחייאת, תני לו קצת יותר קרדיט.
"הלבבות האבודים שלנו" מאת סלסט אינג, מאנגלית | סמי דואניאס | הוצאת אחוזת בית | 373 עמודים