כוכבי הסרט "7 ברכות" התכנסו לארוחה חגיגית לכבוד 12 המועמדויות בפרס אופיר, האוסקר הישראלי. אלא שמאחורי השמחה והצהלולים, מסתתר לו פצע – סיפור שלא סופר. לא רק בקרב משפחת אמסלם-אלקסלסי, אלא במשפחות רבות שעלו ממרוקו.
מארי תורג'מן הייתה בת שנתיים כשאימא שלה, מסודי, ילדה את אחותה הקטנה. גרציה, הדודה שלה, פנתה אל אימא שלה וביקשה ממנה שתיקח אותה כדי שיהיה לה "יותר קל". אלא שהזמני הפך לקבוע. מארי נשארה לגור אצל הדודה גרציה כל הילדות שלה. היא הייתה התשיעית בעשרה ילדים, וזה לא היה סידור טכני, זה היה מקובל - אימא מוסרת את אחת מבנותיה לאחותה הגדולה שהייתה עקרה ולא יכלה ללדת.
"זה היה ממש צורך טבעי לעזור לאחותה שאין לה ילדים. איך לי יש עשרה ילדים ולאחותי אין?" הסבירה מארי. "זה נטו נתינה ואהבה. אימא שלי נתנה מתנה לאחותה – ילדת מתנה".
בבית החדש, שהיה אמיד בהרבה, היא הייתה בת יחידה, נסיכה אהובה. הבית ברחוב הסמוך, זה עם המשפחה האמיתית, היה שוקק חיים, ומארי לא הבינה עד גיל 7, שבו התגלה לה הסוד, למה היא כל כך אוהבת לבוא לשם.
הסוד המשפחתי לא נשמר ומארי גילתה לבסוף את האמת. "אחים שלי סיפרו לי שבעצם דודה שלי היא לא האימא שלי אלא היא הדודה שלי", תיארה מארי. "לא הייתי מופתעת, כי באמת הרגשתי שאלה אחיי".
אלינור סלע, הנכדה של חנה, דודתה של מארי וגם תסריטאית ושחקנית, נולדה לתוך קשר השתיקה על הסידור בין דודה גרציה לאחותה מסודי. "הסיפור הזה ריתק אותי, הרי מי נותן ילדים? קראתי לזה ילדה בהלוואה", סיפרה סלע על הרגע שבו נולד הסרט העלילתי "7 ברכות", שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע.
שבע שנים עבדו אלינור והיוצרת והשחקנית ריימונד אמסלם על הסרט ששתיהן מככבות בו בתפקידים ראשיים. סיפור על נשים חזקות, על משפחה, על אימהות, שגם היא תלויה במסורת.
"אין לנו סטטיסטיקות ואנחנו לא יודעות באמת לנקוב במספרים, אבל ניגשים אלינו אנשים ומספרים לנו, 'זה קרה לבת הדודה שלי', 'זה קרה לאחותי'. זו תופעה כנראה מאוד מאוד רווחת. זו הייתה הפונדקאות של אז", סיפרה אמסלם.
במהלך העבודה המשותפת, בנות הדודות מגלות עוד תפנית בעלילה. גם אן מארי, חמותה של ריימונד, אימא של בעלה, היא עצמה "ילדה בהלוואה". סוזי, אימא של אן מארי גדלה במשפחה ענייה. כשנכנסה להיריון לצעיר ממשפחה עשירה, ההורים שלו החליטו שהזוג יתחתן, אבל מיד אחרי הלידה יתגרשו. האב ניתק מגע ואז היה ברור שסוזי נותנת לאודה, אחותה העקרה ולבעלה מו את אן מארי.
"הייתי אז בשבילה מתנה מהשמיים", סיפרה אן מארי. "אני לא הרגשתי שהיא אימא או חורגת שלי או שסוזי האימא שלי האמיתית. לא. קראתי לה מאימא אודה".
אין הרבה סודות בקהילה היהודית בפאס, וגם היא כבר בגיל צעיר הבינה שסוזי אימא שלה. כשהייתה בת 8 ניתקה אימא שלה קשר עימה והשאירה את אן מארי עם הדודה. עם ההורים הביולוגיים היו ניסיונות לאורך השנים לחדש את הקשר, זה לא צלח. אבל גם עם אודה היו תמיד משקעים.
"בכל פעם שהיא רבה איתי, היא אומרת לי: 'את לא הבת שלי'. בשום שלב אני לא ידעתי אם היא אהבה אותי או לא אהבה אותי", סיפרה בעצב אן מארי. "אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה. לעולם לא שפטתי את ההורים שלי. לא היה צורך. למה? אין לי גרם של כעס", הוסיפה מארי.
אחרי ששתי המשפחות עלו ארצה ממרוקו, מארי חזרה בגיל 16 הביתה להורים הביולוגיים. כמו שעזיבתה נראתה לכולם טבעית, כך גם שובה. את הסיפור הטעון הזה לא פתחה מעולם, לא עם גרציה, לא איתם.
לפרמיירה לסרט שהתקיימה השבוע בירושלים הגיעו כולם, שחקנים שהם משפחה ומשפחה שהיא ההשראה. וכך, באולם החשוך ישבו מארי ואן מארי וצפו בתסריט חייהן על המסך. החיים שלהן, אבל גם של רבות אחרות. בסיפור הזה אין טובים ורעים, יש הרבה כאב, תחושת פספוס וגם המון אהבה – וכולם יוצאים ממנו עם איזושהי שריטה, אלה שנתנו, אלה שקיבלו, ובעיקר הבנות, שהיו המתנה, שאולי הייתה מתנה גדולה מכדי לתת. אחרי שנים של שתיקה, הן סוף-סוף מחבקות את השריטה.