את הכתבה הזו, התחלנו לצלם כבר לפני שנה וחצי - אבל אנחל בונני ביקש לחכות. זה היה טרי מדי, קשה מדי. היום הוא כבר מוכן לדבר על הטרגדיה שפקדה אותו ואת משפחתו, את הסיפור על אחיו הצעיר, דניאל, שבגיל 44 שם קץ לחייו.
"דני היה אחי הצעיר", הוא פותח. "אנחנו מאוד צמודים בגיל. הוא היה מספר אחת אצלי ואני מספר אחת אצלו. גדלנו יחד באורוגוואי ועלינו לארץ קטנים, כשהיינו בני 9 ו-11. הגענו ליישוב נצרת עילית שעדיין לא היה מאוכלס והיינו מעין 'חלוצים' של המקום".
הוא מספר על הילדות שלו עם אחיו, "ההורים שלי היו אנשים שעבדו מחמש בבוקר; היו להם מלא רצועות של בניינים שהם ניקו בשביל להרוויח עוד כסף. הם לא היו איתנו בבית, דבר שהכריח אותנו לשרוד בעצמנו. אני לא אומר שהם לא אהבו אותנו - זאת הייתה הדרך שלהם להראות אהבה. 'הנה, אני מביא אוכל הביתה, אני מביא כסף הביתה'. בגלל שדני היה יותר רגיש מאיתנו, יותר היפר-אקטיבי מאחרים, וגם הייתה את בעיית השפה ואת תחושת החדש במדינה - כל התערובת הזאת גרמה לשים אותו בכיתה מיוחדת".
הוא ממשיך, "גם בגיל צעיר, דניאל שם לו איזה מעין סימן כזה של 'אני בעייתי', 'אני לא כמו אחרים', 'אולי אני משוגע'. כתוצאה מהדבר הזה הוא סבל מדיכאונות לתקופות, לופ כזה של 'אני לא מספיק טוב, אני לא מספיק מוכשר'. היו לו מחשבות הרבה יותר קשות, אובדניות". הוא מרחיב, "זה דבר שהופך לאיזה כדור שלג שהוא בלתי ניתן לעצירה".
לאורך השנים דניאל התמודד עם הדיכאון, התחתן והתגרש, הביא ילדה לעולם ופיתח קריירה מצליחה כמורה לפילאטיס ומדריך חדר כושר. אבל אז התחילה הקורונה וכמו רבים אחרים גם הוא איבד את עבודתו ונאלץ לעזוב את הדירה שאהב. אז גם חזר הדיכאון וצבע את הכול שחור. "כל בוקר הייתי מסמס לו: 'בוא נעשה מדיטציה, בוא נרוץ בים, בוא נאכל משהו, בוא נלך לסרט'", משחזר בונני. "הייתי מתעצבן עליו, קשה איתו, כועס עליו. הייתי אומר לו: 'חלאס, מספיק, הבנתי שאתה בדיכאון אבל מספיק, גם אני הייתי בדיכאון, מספיק'. ואז הוא היה אומר לי: 'עזוב, עזוב, אתה לא מבין בכלל'".
הוא לא ישכח לעולם את הרגע בו התבשר במות אחיו. "הייתי בחו"ל עם אשתי ונכנסתי לבריכה עם הבן שלי, שיחקנו ואז אשתי, אומרת לי: 'אחותך בטלפון'. כשהסתובבתי, הגעתי לטלפון, זה היה מהרגעים האלה בחיים שלך שאתה מחוץ לגוף של עצמך. הבנתי שמשהו נורא קרה. הוא התאבד".
התקופה שלאחר מותו של דניאל לוותה ברגשות רבים, לרבות אשמה. "אתה כל הזמן, אתה אומר 'אם הייתי איתו יותר רך... יותר אחר...' יש המון אשמה. המון מחשבות על מה לא עשיתי נכון ומה יכולתי לעשות יותר, ואם הייתי מדבר איתו ככה ואם הייתי עושה ככה, אם הייתי מביא אותו לשם... זה משהו שלא עוזב אותי".
בשנתיים האחרונות בונני עשה הכול כדי להנציח את אחיו הצעיר. בקיבוץ תל יצחק, במקום שבו התגורר דני במשך עשור התקבצו כל החברים למשחק כדורגל, כפי שנהגו לעשות בכל יום שישי, הפעם לזכרו.
קרש הצלה
גם העבודה הפכה בעבורו להיות מעין קרש הצלה. כדי לברוח מהמחשבות, הוא העמיס ביומן צילומי סרטים וסדרות בארץ ובחו"ל. אולם בשלב מסוים זה כבר היה יותר מדי; הוא לא הצליח לעמוד בכל ההתחייבויות - ועזב באמצע. המחזמר עוד לא עלה, החזרות בעיצומן ובונני פורש בנסיבות לא ברורות. על הפרישה מ"אישה יפה", הוא מפרט: "יכול להיות שלעשות את 'אישה יפה' לפני שנתיים או עוד שנתיים זה היה מגיע לי בול. חשבתי שאני לא אצליח לתת את כל כולי וזה לא יהיה פייר להגיע למקום ולהיות עצוב או ממורמר או כועס. זה לא אשמתם".
את הכעס והתסכול הוא ניסה לפרוק לא פעם דרך הדמויות על המסך. החודש למשל, עלתה בהוט בידור העונה החדשה של הסדרה "בעלת החלומות". שם הוא מגלם את שלומי, איש עסקים בן 53, מניפולטור שאוהב נשים, את אהבת הקהל, ובעיקר את עצמו.
והחיים ממשיכים
היום בונני אב לשניים, אנתוני בן ה-5 ואניקה בת ה-3. עם אתגר ההורות הוא התמודד עוד הרבה לפני שהילדים הגיעו לעולם. אחרי ניסיונות רבים וטיפולי הפרייה שלא צלחו, הוא ואשתו, אשת העסקים, דושי לייטרסדורף, עברו הליכי פונדקאות בגאורגיה. "כמובן שזה היה חלום מאוד גדול לראות את דושי בהיריון, אבל כל מי שעבר פונדקאות יודע על מה אני מדבר - זה מסע מחבר ומשפחתי".
הוא מרחיב על ההשפעה של משפחתו עליו: "בגלל המשפחה שלי הרגשתי שאני לא יכול להתאבל על דני, בגלל שאני חייב להמשיך למחרת להיות אבא שלהם ולאהוב אותם ולשמח אותם. בזכותם אז אני יכול להיות עדיין מישהו שמתפקד ולהמשיך להיות נורמלי בחיים האלה".
בונני מספר על התחושות שאפפו אותו לאורך התקופה מאז מות אחיו: "אתה פשוט מרגיש אבוד. אתה רוצה להיכנס מתחת למיטה שלך ולא לצאת משם חודשיים. כי אתה נשאר בלי כלום, חסר אונים". הוא מוסיף, "הם לא יודעים איזה חלל הם משאירים, איזה כאב, איזה שיברון לב".
הסיבה האמיתית שבגללה אנחל הסכים לפתוח את הפצע שלעולם לא יפסיק לדמם. כי הסיפור הזה הוא לא רק על דני, הוא על כל מי שמתמודד עם מחלת הדיכאון, על כל המשפחות והחברים שלא מזהים, שלא יודעים איך לעזור ועל החברה שלנו שלא תמיד מכילה את מה שמתחולל עמוק בפנים.
"אני חושב שהבסיס של הדבר הזה הוא קודם כל להקשיב בלי לנסות לעזור אפילו. לתת לאדם להבין שיש כאן מישהו שנמצא שם - לא משנה באיזה מצב הוא נמצא, גם אם הוא יבכה, גם אם הוא ישבור את הבית, לא משנה מה... יש מישהו מהצד השני שמקשיב לו".
לקבלת עזרה מקצועית | ער"ן - 1201, "בשביל החיים" סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-7487771