הקיץ הזה מפתיע אותנו עם סוכריות מהעבר בעטיפה חדשה: המחזמר הקלאסי "מטילדה" הגיע לסיבוב הופעות בישראל היישר מהווסט אנד בלונדון עם חברי הקאסט המקורי. ההצגה התקבלה אמש (שני) בבית האופרה בתל אביב במחיאות כפיים סוערות מצד הקהל, שהכיל ילדים ומבוגרים שנהנו באותה המידה.
על "מטילדה" שמעו רבים מהילדים, והילדים לשעבר, בעולם. הדמות הראשית שמככבת בספר הילדים האהוב של רואלד דאל והקשר בינה לבין משפחתה הוא מקרי בהחלט. בעוד הם מעדיפים לראות טלוויזיה ולמלא לוטו, מטילדה קוראת ספרים בשרשרת עוד לפני שעלתה לכיתה א'. היא לוחמת צדק והם מעדיפים לרמות לקוחות בסוכנות הרכב הפרטית ומתכחשים לפלא שגדל בביתם כמעט לגמרי. אם הסיפור מצלצל מוכר ומזכיר לכם את הארי פוטר, זה לא מקרי: גם למטילדה יש כוחות שהיא תגלה עליהם בהמשך היצירה. אף על פי שקשה להשוות בין שתי העלילות, ניתן לקבוע שהסופר, שגם עומד מאחורי "צ'רלי בממלכת השוקולד", הכין את הקרקע למה שג'יי קיי רולינג תעשה כמה עשורים אחריו - הוא פונה לילדות ולילדים בגובה העיניים וסוחף אותם לדמיין קסמים בעולם שלנו.
"מטילדה", כאמור, אינה היצירה היחידה הקיץ שמסחררת את הקהל בקפסולת הזמן: הראשונה לעשות זאת הייתה "ברבי", בכיכובה של מרגו רובי, בסרט שעלה לאקרנים רק לפני שלושה שבועות וכבר הצטרף למועדון מיליארד הדולר כשהכניס יותר ממיליארד דולרים ממכירת כרטיסים מסביב לעולם. בכך, הבמאית גרטה גרוויג שברה שיא נשי היסטורי והפכה לבמאית הראשונה שנכנסת למועדון האקסקלוסיבי. אל אולמות הקולנוע והתיאטרון של שתי היצירות הללו מגיעים מעריצות ומעריצים בכל הגילים - כאלה שרק עתה נחשפו לדמות ואחרות שנזכרו בה בערגה. אך בעוד חילופי השלטון בין הפטריארכלי והמטריארכלי ב"ברבי" הוא משהו שאנחנו רק יכולות לדמיין, יכולתה של "מטילדה" לקחת את כל הצופים לטיול מרתק לילדות היא זו שגורמת להצגה לעורר השראה גם 35 שנים אחרי שספר הילדים נכתב.
העולם של מטילדה, שאותה מגלמת השחקנית הכריזמטית הצעירה מיילה ויליאמס, מציג לקוראים ולצופים מצב הפוך: המבוגרים הבורים והמתלוצצים מתנהגים כמו ילדים, בעוד האחרונים פועלים כאחראים ולוקחים את המושכות לידיהם. על המסר הדידקטי, שמעודד את הקהל הצעיר לקרוא ספרים, כנראה שאין צורך להרחיב. אבל גם הקונדסות הילדותית מוצגת בתור מעשים מתוחכמים, ובעולם של מטילדה מעניקים לילדים חופש דמיון ופעולה שהצופים יכולים רק לחלום עליו. בדרך ערמומית זו, דאל בא לסגור חשבון עם המבוגרים שצופים ביצירתו, שגם תורגמה בשנה האחרונה לגרסה קולנועית בנטפליקס. הוא דורש מהם לא רק להיזכר בילדותם שלהם אלא גם להעניק חירויות ומרחב אוטונומי לילדים שכה משתוקקים לכך. אילו רק נביט בהם כמו שהם באמת ולא כפי שהיינו רוצים לראות אותם.
ההתאמות האומנותיות של "מטילדה" היו נדרשות לא רק לעיבוד הספר והסרט לכדי מחזה, אלא גם למידות הישראליות. במחזות הזמר שמועלים בלונדון ובברודווי הבמה גדולה יותר וכל תיאטרון משמש להצגה מסוימת. לכן, גם עיצוב הבמה יכול להיות נועז ומרהיב יותר. יחד עם זאת, נדמה שגודל הבמה במשכן לאומנויות הבמה לא עמד בדרכם של המפיקים ומעצבי התפאורה שהביאו את עשרות אותיות העץ ומדפי הספרים מהתפאורה המדהימה של המחזמר המקורי - וגם תזמורת מלאה. גם כשצפינו בהצגה בלונדון אומנם לא זכינו לראות את מטילדה מחייה את הרהיטים בביתה של גברת טרופדרוס (כפי שתרגמה יעל ענבר), וחלקים מהעלילה הושמטו לטובת סצנות חדשות שנועדו בעיקר לבדר את הקהל, אבל המוזיקה הנפלאה, הריקודים והפעלולים על הבמה גרמו גם למבוגרים שבאולם לתהות - "איך הם עשו את זה?"
בתום מופע שנמשך כמעט שעתיים, ולאחר שבית האופרה התרוקן מקהל, מחדר האומנים יצאו ארבעה ילדים שאחזו בידיהם בלונים ועליהם כתוב שם המחזמר. אלו היו חלק מהשחקנים הצעירים שהתהלכו בגאווה אחרי שסיימו להעלות את ההצגה הראשונה, מתוך 24 מופעים, בארץ. בעקבותיהם הלכו ארבע אימהות שבאו ללוות את ילדיהם בזמן שהם יופיעו כאן בשבועות הקרובים ומגשימים חלק קטן מחלום גדול. כך יצא שהמבוגרים נשארו מאחור, בזמן שהצעירים פרצו בקריאות שמחה והצניעו נימוסים בריטיים. אבל לילדים צריך לתת להיות ילדים, וזה בדיוק מה שרואלד דאל רצה ללמד אותנו.