בימים אלה מציינת קשת 30 שנה - ואלה גם 30 שנה ל"עובדה", תוכנית התחקירים החשובה בהגשת אילנה דיין. לאורך השנים פגשה העיתונאית את האנשים הכי מדוברים בעולם ופרסמה תחקירים נוקבים שפעמים רבות שינו את המציאות הישראלית. בשנת 2016, אחרי תחקיר על הנעשה בלשכת ראש הממשלה נתניהו, נעמדה דיין מול המצלמה ובמשך שש דקות הקריאה את תגובת ראש הממשלה המשתלחת והתוקפנית כלפיה. את הרגע הזה סיימה במשפט בלתי נשכח: "מה אומרים? לא אומרים".

בשיחה עם ארז טל בתוכנית "30 עם", נזכרה דיין ברגע הזה. "במוצאי שבת, יומיים לפני השידור, התגובה נחתה אצל איל גונן, העורך שלנו. הוא העביר את זה אליי לנייד. הייתי אצל אמא שלי עם המשפחה. אחרי שתי שורות לא יכולתי להמשיך לקרוא. זה לקרוא ערימת קללות, השמצות ושקרים. לא הייתי מסוגלת".

ובכל זאת, הקראת את התגובה במלואה בשידור.
"וזו הייתה הפעם הראשונה שקראתי את זה. לרונן מאיו, הצלם שעובד איתי אלף שנה, יצא עשן מהאוזניים. הוא לא האמין למה שהוא רואה".

איך הקראת את זה בכזה קור רוח?
"מול המצלמה אנחנו יוצאים מתוך עצמנו, לא זה האירוע. זה היה קו פרשת המים שבו נתניהו הבין, או יישם את ההבנה, שזה מה שצריך לעשות: לסמן את התקשורת. התחקיר הזה הפך מבחינתו מנטל לנכס. הוא התכתב עם הבייס שלו: 'תסתכלו על התקשורת השמאלנית העוינת והלא ישרה הזאת. תסתכלו עליה, לא על מה שהיא מספרת עליי'".

>> אילנה דיין ב"30 עם": צפו בפרק המלא ב-+12

לדברי דיין, "מבחינתו, נוח ומשתלם לסמן אותי כיריבה שלו - אבל הוא ממשיך להיות ראש הממשלה שלי. הוא חייב להמשיך להיות ראש הממשלה שלי, כדי שאכבד אותו, שאבקר אותו, שאסקר אותו. כדי שאשאל את השאלות לגביו, כדי שאמשיך להגיד שהוא הציל את הכלכלה הישראלית ב-2008, שהוא משכמו ומעלה - אבל שעשה גם טעויות. שבימים אלה ממש, משהו קורה לו. שכרגע המדינה נחטפה בשם כל מיני אינטרסים שקשרו קשר להמיט עלינו את הרפורמה המשפטית הזאת. זה גם זה וגם זה וגם זה. אני לא יכולה לשחק את המשחק שלו. הייתי ונשארתי עיתונאית שמסקרת אותו, גם לפני וגם אחרי".

זה הכל ציני מבחינתו?
"אני לא יודעת אם זה ציני, אבל זה מחושב. אני באמת משוכנעת שאין לו שום דבר אישי נגדי, או שאולי אני רוצה לחשוב ככה כי אני לא אוהבת שאנשים שונאים אותי. אני בטח לא שונאת אותו. אני חושבת שיש דברים מפוארים שהאיש הזה עשה בקריירה שלו, ויש דברים שפחות. יש על מה לבקר אותו".

אביך היה ביביסט.
"אבא שלי היה ביביסט, חסיד מושבע של נתניהו. לפני מערכות בחירות היה תופס כל חברה מזדמנת שלי ושואל אותה: 'למי תצביעי?'. כשהתברר שהיא לא מצביעה לנתניהו, שאל: 'איך יכול להיות? הרי מדובר במנהיג'. אבא שלי היה איש ימין מהסוג הלא בנאלי. הוא היה חבר ליכוד כל חייו, איש הציונים הכלליים מפעם, היחיד במשפחה שמסוגל לחבר את בן הדוד שהיה אז בימין הקיצוני ואת אחיו שהיה בשמאל הקיצוני. אבא הצליח לנסוך דוק של הומור על האירוע הפוליטי. הייתה לו הציניות המתוקה שלמדתי ממנה די הרבה".

זה נכון שאביך נפטר במהלך ויכוח פוליטי?
"ממש ככה. הייתה לו חבורה של יוצאי דרום אמריקה, חברי ליכוד. השתרבב לחבורה הזו מפא"יניק, חבר טוב שלו 50 שנה, שכעס על אבא שלי על משהו שאמר בעניין ערביי השטחים. באותו יום הוא אמר: 'דיין, מה שאמרת זו אמירה שלא תיאמר. זה כמעט גזעני'. אבא, בהומור, אמר לו: 'כנראה הסברתי את עצמי לא נכון. אנחנו חברים 50 שנה, נמשיך להיות חברים 50 שנה'. אמר ומת. קיבל דום לב וההחייאה לא הצליחה".

נתניהו צלצל לנחם.
"כשביבי התקשר לנחם את אמא שלי בשבעה, הוא היה איתה 20 דקות על הקו. באיזשהו שלב אמרתי לה: תשמעי, יש לו עוד דברים לעשות. זה ראש הממשלה. היא, מעולם לא הצביעה ימינה ממרצ. היא אהבה את אבא שלי אהבת נפש. זה אולי מה שגרם לה מאוד להתרגש מזה שראש הממשלה איתה על הקו. היא אמרה לו: 'אני רוצה שתדע שבעלי מת על משמרתך'. זו הייתה עברית מאוד מליצית, והיא התכוונה לזה".

אחד הראיונות הזכורים והמהדהדים ביותר ב"עובדה", היה זה שהעניק עו"ד יעקב וינרוט לדיין בסמוך למותו. וינרוט ייצג את האנשים החזקים במדינה, בהם נתניהו, אריה דרעי, אביגדור ליברמן ועוד. כשהוא חולה מאוד ומותו קרב, איש הסוד של ראש הממשלה סיפק אמירות ותובנות מפתיעות על נתניהו ועל מה שבאמת נעשה בביתו.

"בלילה שלפני הצילומים האלה, הייתה לי שפעת נוראית - ברמה שלא קרה לי אף פעם. הלכתי באמצע הלילה להכין לי כוס תה והתעלפתי ליד השיש במטבח. הכוס התנפצה. ניסיתי ללכת חזרה לחדר, ונפלתי שוב. אז כבר הראל הבין שקורה משהו. הייתי חולה מאוד".

דיין התלבטה האם היא מסוגלת להתייצב ביום הצילומים החשוב שתוכנן למחרת: "מלכה המאפרת אומרת תמיד: 'הרי ברור לי שכשיידלק האור האדום במצלמה, את תשכחי שאת עם 40 מעלות חום ותשכחי שאת חולה'. זה מה שקרה לי עם וינרוט. לא ידעתי אם לבטל או לא לבטל, לא רציתי לבטל את הצילומים, והגעתי חולה".

עו"ד יעקב וינרוט (צילום: 30 עם, קשת 12)
"זה היה מין משחק מוחות שכמעט שלא מזדמן". אילנה דיין על הריאיון עם עו"ד יעקב וינרוט | צילום: 30 עם, קשת 12

מה את זוכרת מהמפגש ביניכם?
"זה היה מין משחק מוחות שכמעט שלא מזדמן: בגלל הרמה האינטלקטואלית שלו, בגלל האישיות המסוכסכת שלו ובגלל שהמצלמה נדלקה והוא נתן וידוי, וידוי מבוקר. היו דברים שלא רצה לספר. האתגר היה מדהים. עשינו 1,000 כתבות לפחות ב'עובדה', ויש אנשים במערכת שעובדים איתי המון שנים ואומרים שזו הכתבה שהם הכי אוהבים".

יש טענות על בית המשפט שהוא מנותק, מתנשא ואשכנזי מדי. בעיניך, אין לטענות האלה בסיס?
"אהרן ברק לא ריסס את העולים מארצות המזרח בדי-די-טי ולא זרק אותם למעברות. החטא הקדמון של האפליה, ההדרה והדיכוי של המזרחים, אנחנו אוכלים את הפירות הגרועים שלו עד עצם היום הזה. בית המשפט העליון לא מספיק מגוון, אין בו מספיק מזרחים ואת הדבר הזה צריך לתקן. אבל, ברפורמה אין פסיק שיירפא לא את התקלה הזאת ולא את עינויי הדין והסחבת בבתי המשפט. יש עוולות, תקלות וטעויות, אבל הרפורמה לא באה לתקן אותן. הרפורמה רוצה לשים קץ לדבר האחד שמציל את הדמוקרטיה הישראלית, וזה בית משפט עליון עצמאי וחזק. אין לנו עוד מבצרים שמגנים על המיעוט מפני הרוב".

אולי זה הרגע להכריז על הליכה לפוליטיקה?
"לעולם לא. ראיתי את הפוליטיקאים בקלונם. אני נמצאת במקום שאני יודעת לעשות בו את הכי טוב. לא בהכרח כדי לשפר, אלא כדי לאוורר".

"עובדה" שודרה תחילה בזכיינית טלעד בערוץ 2, עד שטלעד הפסידה במכרז והתוכנית עברה לקשת. "לא חשבתי שזה הסוף של 'עובדה', אבל פחדתי נורא. כשהגענו לקשת הרגשנו כמו החננות הירושלמיות שרגילים לשתות קפה של אבקה, ופתאום מקציפים פה את החלב. אבל, זה הכל דימויים. בקשת תמיד היה משהו הרבה יותר נוצץ ומלוטש. לא יודעת אם פחות או יותר אליטיסטי. לא צריך את הדוקטורט שלי כדי לדעת שבתקשורת מסחרית יש שיקולים מסחריים, רייטינג ובעלי מניות".

היית עושה כתבה על בר רפאלי גם אם היית בערוץ שאינו מסחרי?
"חושבת שכן. היו כתבות על האימפריה של אליעזר פישמן, ביבי נתניהו, השירות הצבאי של יעקב פרי, הסיפור הנורא על יהודה משי זהב, הסיפורים על שירה איסקוב ומיכל סלה, תחקירים כבדים כמו מה קרה לסיירת מטכ"ל בחאן יונס ומה קרה בסג'עייה ובנועיימה - וכן, הייתה גם בר רפאלי. זה בגלל שאנחנו רוצים לתקשר עם הצופה. אף פעם לא ראיתי את עצמי כעלה תאנה. היו לי הרבה שיחות עם אבי ניר (מנכ"ל קשת) בעניין הזה. גם הוא לא חושב שאנחנו עלה תאנה ולא מתייחס אלינו כאל עלה תאנה".

"מול אבי יש לנו דיאלוג משמעותי. אף פעם לא נאמר לנו מה לשדר, איך לשדר וכמה לשדר. היה אירוע, פרשת ישראייר, שהיה קו פרשת המים. מוזי ורטהיים זכרונו לברכה היה בעל המניות המרכזי בקשת. נוחי דנקנר ניסה למנוע את שידור הכתבה, כי ישראייר הייתה שייכת לו. ורטהיים ניסה לעכב את שידור הכתבה. בסופו של דבר, הכתבה שודרה מילה במילה. אחרי שנים, ורטהיים פרסם ביוגרפיה. הוא נתן לי את הביוגרפיה שלו במתנה. בהקדשה הוא כתב: 'זה במקום להגיד שטעיתי'".

במאי 2021, בעת דיון באולפן במהלך מבצע שומר החומות, פרץ עימות חריף בשידור חי בין דיין לעמית סגל. "לא נהניתי מזה. עמית ואני דיברנו על זה אחרי. הרגשתי בעיקר שיש דברים שהוא יכול לעשות ואני לא, במסגרת המאבק על המיקרופון. לא שמחתי שנקלעתי לסיטואציה הזאת. עמית לא אוהב להפסיד בוויכוחים, וגם אני לא".

"אני מרגישה שביני לבין עמית יש מכנה משותף גדול יותר ממה שמפריד. שנינו ציונים, שנינו עיתונאים, שנינו מאמינים בחופש הביטוי ובחופש העיתונות. שנינו מאמינים בגורל המשותף שקושר אותנו פה ביחד ובהיתכנות הדבר הזה".

היית מגדירה אתכם כחברים?
"אני חושבת שכן. אני מרגישה את הסנטימנט הזה. זה יהיה נורא עצוב אם אגיד שאני רוצה להיות חברה שלו, והוא יגיד שלא".

אילנה דיין ועמית סגל בעימות (צילום: 30 עם, קשת 12)
"אני מרגישה שביני לבין עמית יש מכנה משותף גדול יותר ממה שמפריד" | צילום: 30 עם, קשת 12

בבוקר שידור התחקיר ב"עובדה" אודות יהודה משי זהב שנחשד בעבירות מין חמורות, הוא ניסה לשים קץ לחייו. התחקיר שודר באותו הערב כמתוכנן. "בתשע ודקה בבוקר, כשסיימתי את השידור בגלי צה"ל, קיבלתי טלפון שמשי זהב בדרך לשערי צדק כי ניסה לשים קץ לחייו והוא במצב אנוש. התקשרתי לשני דרורי, העורכת שלנו, ושני בחדות מדהימה אמרה לי: 'אילנה, אנחנו חייבות לשדר הערב'. אמרתי לה: אני לא בטוחה, אבל לה כבר היה את זה מנוסח בראש: האנשים שפתחו את ליבם בפנינו ונתנו בנו את אמונם, שיודעים שזה עומד להיות משודר הערב - אנחנו לא יכולות עכשיו לבגוד בהם".

"הגעתי לקשת וישבנו שני, אני, אבי ניר וחיליק שריר. אבי שאל מה יקרה אם משי זהב ימות תוך כדי השידור. אמרנו: אנחנו יודעות מה אנחנו משדרות, כשייראו את זה יבינו שאי אפשר להימנע מלשדר את זה. הלכנו לתקן את מה שבכל זאת צריך שייראה אחרת, כמו הדברים שאני אומרת בפתח התוכנית. לפני שיצאתי לאולפן התקשרתי לאבי ואמרתי לו: עכשיו מתהפכת לי הבטן. הוא אמר לי: 'החלטנו - החלטנו'".

"כשיצאנו לדרך עם הכתבה הזו חשבנו שנעשה כתבה על איש החסד, זה שהדליק משואה וזכה בפרס ישראל. ואז, התפרסם בעיתון הארץ התחקיר שפתח את הסכר ואנחנו הבאנו עוד שורת עדויות שהעצימו את הסכר מאוד. כל פעם גילינו משהו חדש ולא האמנו למראה עינינו. זה לימד אותי שיעור בענווה. אנחנו לא תמיד יודעים, יש מגירות סגורות. אנחנו נכנסים למחילה ולא יודעים מה נגלה. האמת כל כך חמקמקה ומתעתעת. אתה יושב מול מישהו, הוא מספר לך משהו, אתה מסתכל לו בעיניים - ואחר כך הולך לעוד מישהו ועוד מישהו ועוד מישהו, ומגלה שהאמת הפוכה. זה המקצוע שלנו".

בגיל 23 סיימה דיין את שירותה הצבאי בגלי צה"ל והייתה לאישה הראשונה שהגישה את "ערב חדש". כבר בתוכנית הראשונה שהגישה, ראיינה את ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. היא עשתה זאת ללא פחד. "אני יכולה להיאלם דום אם מעליבים את הילד שלי. אני יכולה להיות משותקת מפחד מאירוע בריאותי שקורה חס וחלילה למישהו מבני המשפחה. המצלמה לעולם לא תשתק אותי. יש לה איזה כוח תרפויטי קסום. יש משהו במצלמה שמיודד איתי. אף פעם לא היה לי בלקאאוט. זו מין שריטה כזאת".

אילנה דיין (צילום: 30 עם, קשת 12)
אילנה דיין ב-1989 ב"ערב חדש" בערוץ הראשון | צילום: 30 עם, קשת 12

יש רגעים שאת מתחרטת עליהם?
"בתקופת פיגועי האוטובוסים המתפוצצים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק בא לאולפן. שאלתי אותו: אולי אנחנו צריכים עכשיו רמטכ"ל אחר, רמטכ"ל של דם, אש ותמרות עשן? לא מישהו קר רוח כמוך. התחרטתי על זה, כי הבנתי שאני שואלת אותו משהו שאני מדמיינת שהצופה בבית רוצה לשמוע, שאני מהדהדת את קול ההמון. התנצלתי אחר כך באוזני אמנון".

ומה עם התחקיר על סרן ר'?
"אוי ואבוי אם יום אחד יגיעו אליי קלטות קשר כאלה, ששומעים בהן איך ילדה קטנה הולכת כנראה בטעות באזור שסמוך למוצב צה"ל על ציר פילדלפי, ופלוגה שלמה יורה בה ופוגעת בה, והמ"פ מסתער עליה ויורה עליה שני כדורים מטווח קרוב - ואז מרסס עוד צרור, והמ"פ אומר ברשת הקשר: 'כל מי שנע במרחב הזה, גם ילד בן שלוש, צריך להרוג אותו', אוי ואבוי אם יגיעו אליי קלטות כאלה ואני אגיד לעצמי: אילנה, את תשדרי והוא יזוכה בבית הדין הצבאי מווידוא הריגה, ואז הוא יתבע אותך תביעת דיבה ואת תפסידי במחוזי, תנצחי בעליון ותנצחי שוב בעליון בדיון נוסף, אבל זה ייקח 10 שנים שבחלק מהן את לא תישני, את תתייסרי, תבכי, תרגישי שזה מאבק שגדול עלייך ב-1,000 מידות. אוי ואבוי אם אגיד לעצמי: תשכחי מהקלטות האלה, שמישהו אחר ישדר. אני גאה בכתבה הזאת. לא רק בגלל שבזכותה נרשמה הלכה משמעותית בבית המשפט העליון, אלא בעיקר בגלל שסיפרנו סיפור על ילדה שמתה מוות מיותר. לילדה הזאת קראו אימאן אל-האמס, היא הייתה בת 13, בדרך לבית הספר, והיא לא הייתה צריכה למות".