כשביקשו ממני לראיין את שני כהן לא חשבתי פעמיים. כי תכלס חיכיתי להזדמנות הראשונה לסגור איתה חשבון על כל הפעמים שהיא גילמה אותי ב"ארץ נהדרת" וגם על זה שהיא משחקת כאישתו של בעלי ב"השוטרים".
מתבקש עכשיו שאנחנו נוריד את זה מהשולחן, אני אומרת לה ושואלת: איך היה להתנשק עם בעלי? ואנחנו צוחקות.
"את יודעת מה אימא שלו אמרה לי ישר אחרי ההקרנה?", מספרת שני. "'איך אני אוהבת אותך, אבל לא אהבתי לראות אתכם יחד'".
"אבל את יודעת, מה שמדהים אותי", היא ממשיכה, "מכל מי שהתנשקתי איתו על סטים, מי מתנשק הכי מדהים בעולם?"
מי?
"ביטון, הגיי".
די, יניב? לא נכון.
"כן, וואו".
לא נכון.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
התקופה המשוגעת של שני כהן
זאת אחת התקופות העמוסות והמוצלחות בקריירה של שני. בחודש האחרון היא מדלגת בשיקיות ובענווה האופיינית לה מפרמיירה לפרמיירה, בהפקות דרמטיות שבכולן היא כובשת את התפקיד הראשי. מיקה ב"שוטרים" (העונה החדשה של השוטרים משודרת בימי שלישי בקשת 12) ושני סרטים חדשים שעולים במקביל: "גרגרי חול" של גיתית ויהל כבירי ו"גן קופים" של אבי נשר.
"זאת תקופה משוגעת בשבילי, את לא מבינה", היא אומרת. "כי הכול יוצא לי ביחד, ולא נעים לי. אני מרגישה אשמה, אני מרגישה לא נעים, אני מרגישה לא בסדר".
אבל את צריכה לשמוח.
"אני שמחה, ועדיין אני אומרת 'אז למה כשאת מדברת על זה את ממש מתכווצת' כאילו אני אומרת 'יואו זה לא... זה כאילו'".
זה מהמם.
"זה אני, כן".
זה מהמם.
"כן, אני מרגישה צורך להתנצל ואני לא מבינה למה. מה שני סרטים עכשיו ובשנה אחת? עזבי שצילמנו את זה לפני 3 שנים".
אדיר מילר ויניב ביטון מפרגנים
"מה עושים עלייך כתבה?", שואל אדיר מילר שמשחק איתה ב"גן קופים".
שני: "אין מה לעשות, כן".
אדיר: "אז צריך לפרגן לך עכשיו?"
שני: "כן".
"איך זה לעבוד עם שני?" שואל יניב ביטון שמשחק גם הוא בסרט וצוחק.
אדיר: "יש את אלה שמגזימים, 'עבדתי עם המון שחקניות, לא נתקלתי בכזה דבר'".
שני צוחקת.
יניב: "בחיים לא".
אדיר: "המקצועיות ומעל הכול הכריזמה. היא נכנסת לסט ו..."
יניב: "והיא בן אדם".
אדיר: "ואיזה בן אדם. וומנטש".
"אני רק רוצה לגלות לכם ששלושת רבעי ממה שאתם אומרים לא ייכנס", מתערבת פתאום רינה מצליח שגם היא משחקת בסרט. "בתור חברה אני אומרת. אנחנו חברות".
לוסי: "זה מפגש פסגה".
"זה מהסקס"
אני שואלת אותה מה עבר לה בראש בפעם הראשונה שהגיעה ל"ארץ נהדרת". "פחדתי לאכזב", היא אומרת. "יואו בא לי לחבק את עצמי של פעם. להגיד לה 'תקשיבי, בואי תעמדי, תזדקפי, תפסיקי עם האין לי אוויר'. אחד הדברים שקרו לי בטיפול זה שאני עם הרבה יותר חמלה לעצמי".
"היו לי הרבה ביקורת עצמית", היא משתפת, "הרבה כעס על עצמי, 'למה ככה ולמה ככה?' ו'למה עשיתי ככה ולמה כשהגעתי הייתי ככה?' למה? ככה. כי את בן אדם. כי לא ידעת".
עד שהגיעה לצמרת שני כהן עברה בהרבה מאוד תחנות. בטלוויזיה, בתיאטרון, בהפסקת הפרסומות וכמובן הגביע הקדוש: "ארץ נהדרת". אבל הכול התחיל לפני 20 שנה בהבימה במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר".
שני מסתכלת עם מירי מסיקה, שהשתתפה גם היא בהצגה, על הכרזה והן צוחקות.
מירי: "כמה שורות היו לך, אחת או שתיים?"
שני בתגובה מדקלמת את השורה שלה מההצגה: "מסכן האיש, לבי לבי לאומלל".
הבנות בשורת המקהלה התחברו כל כך מאחורי הקלעים שעם השנים הן הפכו לחברות קרובות, אפשר לומר לאחיות של שני. כל כך קרובות ששני בזמנה הפנוי נותנת למירי גם טיפים לזוגיות.
היא מספרת שהיא אמרה למסיקה: "יש מתג כזה את מחליפה. סיימת את העבודה? תדליקי את המתג של המשפחה. תיכנסי הביתה, תחייכי, מתי בפעם האחרונה שאלת אותו 'מה איתך?'" שני מספרת שמסיקה בתגובה הסתכלה על שני בהלם, ושני כמובן גם דופקת חיקוי שלה.
"שבוע בעלי היה מאושר", אומרת מירי והן צוחקות "הוא לא הבין מה קרה". "ואז אמרתי לו שזה תרגיל ששני נתנה לי. אז היא אומרת לי 'מטומטמת, את לא צריכה להגיד את זה".
אצל שני אין דבר כזה מן השפה ולחוץ, אז תהיו בטוחים שהיא מיישמת גם אצלה בבית את העצות.
"החיבור שלי ושל גלעד", היא מספרת על הקשר עם בעלה. "זה חיבור שהוא משלים. הוא בנאדם מאוד רגוע, ואני מביאה איזה אש. אני לא חושבת שבאמת הייתי יכולה לחיות עם מישהו מהתחום שלי, מישהו שהוא בטמפרמנט שלי, בקצב שלי. בחיים לא יכולת להיות בזוגיות עם מישהו שהוא לא גלעד".
היא וגלעד, יזם היי-טק ומנכ"ל בתחום הפיננסים, יחד כבר 22 שנים. זמן נצח במונחי הברנז'ה, רק שבניגוד אליה גלעד מעדיף להישאר מאחורי הקלעים.
"הוא פשוט ככה, אבא אדמה, חבר שלי טוב, והסקס..", היא אומרת ואנחנו פורצת בצחוק.
"יואו יואו הוא יהרוג אותי".
היית מתה שאני אוציא את זה.
"הוא יגיד לי 'אבל אמרנו שלא מדברים עליי. השם שלי לא עולה'".
אני רוכנת רגע לסדר לה את השיער. "זה מהסקס", היא אומרת ופורצת בצחוק.
החרדות של שני כהן
שני כהן, כפי שהבנתם, היא אדם מאוד מצחיק ולא רק כשהיא בתפקיד, אבל אל תחשבו לרגע שהחיים שלה רק דבש. בשנים האחרונות ליוותה אותה חרדה עמוקה, כזאת שהשתלטה לה על החיים.
"הייתה לי תקופה שאמרתי משהו בחרדות פה מוגזם, לא התקפי חרדה. מחשבה חרדתית. נגיד הייתי יושבת בבית קפה וחושבת שמשהו הולך לקרות. שאוטובוס יתפוצץ, או שהייתי הולכת ברחוב, וואי, זה היה שיא השיאים, ופתאום מישהו הוציא טלפון מהכיס", היא מספרת. "ואני הייתי בטוחה שהוא מוציא נשק".
וואו.
"ואז אמרתי לאהובה, החברה הכי טובה שלי שהיא מטפלת, 'נגיד שהאיש הזה בא מולי וחשבתי, הייתי בטוחה, שהוא הולך כאילו לעשות לנו משהו, זה נורמלי, נכון?' אז היא אומרת לי, אני זוכרת שהיא הסתובבה אליי", היא אומרת ומחקה אותה "'לא, לא שני, זה לא נורמלי. זה לא בסדר. ואז באותו שבוע התחלתי את הטיפול והבנתי כמה דברים".
על החרדות שני הצליחה להתגבר בעזרת טיפול רגשי וללא תרופות. אבל יש משא כבד שהיא סוחבת ללא מרפא. מותה של גל, אחותה הקטנה, מסרטן כשהייתה בת 18. שני הייתה אז בת 22.
עד כמה את סוחבת אותה איתך ביומיום?
"שמעי הייתי קונה הייתי קונה לה קרם לשיער עוד הרבה אחרי שנשר לה השיער וגם אחרי שהיא נפטרה הייתי קונה לה. הייתי מושיטה יד, בדיוק סיפרתי את זה לבת שלי, יהלי".
ואיך זה לחוות זה, את כל מה שאת חווה כרגע, כבת יחידה?
"זה מה שזה. הדבר באמת קשה בלהישאר בן יחיד זה שאין לך את הבן אדם. אתה רוצה לדבר על ההורים, כי רק היא תבין אם אני אגיד לה עכשיו לא, 'את לא מבינה איזה סיוט', נגיד, על משהו. אין עם מי לחלוק את הקושי. זאת האמת".
וכשאת נשארת הבת היחידה הקשר עם ההורים חזק במיוחד. אתמול שני הפיקה אירוע חגיגי לאבא שלה עורך הדין בני כהן לכבוד יום הולדתו ה-70 וספר השירים החדש שכתב.
"יש לי ילדה שאני עדיין נהנית להיות האימא שלה", אומרת אתי, אימא של שני כהן. "ילדה אחת והיא ילדה מאוד אמיתית וכמו שרואים אותה כך היא. אין לה פוזות".
בני: "אני אספר לך סיפור קצר. בימיה הראשונים בתיאטרון הבימה השומר של התיאטרון אמר לשני בלחש שיש אודישן למטה, כדאי לה לרדת. ואז אחרי שהיא התקבלה היא הלכה אליו ושאלה אותו האם הוא גם אמר לאחרים לפנות. אז הוא אמר לה לא. אז היא שאלה אותו 'למה שלחת אותי?' אז הוא אמר לה 'כי את היחידה שנכנסת לתיאטרון אומרת בוקר טוב, שואלת 'מה שלומך?' ומחכה גם לתשובה.
אם גל הייתה רואה אתכם עכשיו מה היא הייתה חושבת?
בני: "היא הייתה גאה בה מאוד מאוד".
"אהבתי", אומרת שני ומוחה דמעה.
"בר מיניאלי היא ממש השראה"
ואחרי הנחת ששני הילדה מסבה להוריה הגיע הזמן לדבר הנחת שלה. הילדות: יהלי בת 10, גאיה בת 7 ועופרי בת 5.
כמו איזה שחקנית את רוצה להיות? תעני נכון!
יהלי: "בר מיניאלי היא ממש השראה"
שני: "בר מיניאלי את השראה. אנחנו מיד נצבע לך לג'ינג'י"
יהלי: "ואימא".
"הבית חי כל הזמן, רועש ונכנסות חברות ויוצאות חברות וזה 'למה הדלת פתוחה שומעים אותנו צועקים', זה משפט שגלעד כל הזמן אומר, 'אבל תסגרי את הדלת! אנחנו רוצים לצעוק'", היא מספרת. "יש את האנשים האלה שהולכים עד לחדר ואז אומרים לה 'טופז, כנסי להתקלח' וטופז אומרת 'אוקיי אימא' – מי אתם האנשים האלה?" היא אומרת ועוברת מחיקוי לחיקוי. "בלי 'רגע רגע היא לפניי', 'אני ראשונה, אני שנייה, אני שלישית'. את צריכה גם לנהל את האירוע הזה".
"כשהשעה כבר תשע בערב ואת אומרת עוד רגע זה קורה, ואז אחת מהן אומרת 'רגע אבל לא אכלתי'", היא כמובן מחקה את הילדה. "ואת אומרת 'את כן אכלת, אכלת אצל חברה שלך, היית אצלה בארוחת ערב' והיא עונה: 'כן, אבל לא היה לי טעים שם כלום, אז לא אכלתי'. זה רגע מאוד קשה של כמעט ייאוש קיומי, אתה כבר מדמיין את עצמך עם כוס יין במרפסת, להוריד את היום הזה. השיניים נשברות מרוב האהבה והמוח מתפוצץ מרוב עייפות"
"אני מרגישה שאני משעממת רצח. מה זה?"
אני מקווה שזה מוקלט. אמרת משעממת שני, אז בואו נלהיט את הכתבה עם קצת צהוב, אני שומעת את התגובות עלייך.
"אז מה אומרים? איזה יפה?", היא צוחקת.
שלא יגידו שאנחנו מחפיצים.
"תחפיצי"
אני יכולה להחפיץ? אישה לאישה החפצה.
"בטח".
האישה שבך יצאה החוצה.
"כן".
איזה יפה היא.
"חכי לפרק חמש. זה מפחיד שלא נתנו לי לראותו אותו".
"ארץ נהדרת ולידות"
בסרט החדש של שני "גרגרי חול" אני והיא משחקות שתי אחיות. "זה סרט ראשון שלי", היא אומרת ליוסי מרשק שגם הוא משחק בסרט. "מה את אומרת?", הוא מתפלא.
"כן", היא עונה. "המון שנים ב'ארץ נהדרת', לא השארתי כל כך מקום. 'ארץ נהדרת' ולידות, כאילו, שלוש ילדות ו'ארץ נהדרת', אתה לא יכול להכניס עוד משהו".
"את יודעת מה התבאסתי?", אומר מרשק. "הייתה לנו סצנת מיטה שהורידו אותה". "כן", היא מאשרת.
ב"גרגרי חול" שני משחקת אישה נכה שמתמודד עם טרשת נפוצה.
"כל העניין הזה של לסבול כאב ולנסות לתפקד זה משהו מאוד מוכר לי", היא אומרת. "הרבה מהסבל של איריס, הדמות שאני מגלמת בסרט, מושתת על זיכרון חושי של חוויות שלי".
וכששני מדברת על כאבים היא מתכוונת למחלת האנדומטריוזיס שממנה סבלה במשך תקופה ארוכה.
"זה מחלה כל כך שקופה", היא אומרת. "זה כאבים גם, כולם מסתכלים עלייך ובטוחים שאת מגזימה. זה כאבים. זה המוות באמת. וזה משתק וזה הורס את החיים. באמת. ואני זוכרת שכשנסעתי לניתוח, שמעתי את אביתר בנאי ששר, 'כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם' ואמרתי שזאת תהיה המתנה שלי - שאני אדבר על זה".
בעקבות החשיפה של המחלה שלה, שני מוזמנת להקרנה של סרט דוקו על המחלה ומגלה שהיא הפכה למקור השראה.
"כולם קמו בסוף הסרט ומתחילים לצאת. הדליקו אורות באולם, מה שנקרא. ובאה מישהי ואומרת לי, ' תקשיבי, לא הייתי יודעת מה יש לי, לא הייתי במקום שאני היום, אם לא קוראת את הכתבה עלייך ואני אומרת תודה וזה, והעיניים שלה נוצצות ושלי נוצצות.ואז באה עוד מישהי ואומרת 'אני חייבת להגיד לך גם משהו', ואז בא מישהו ואומר, 'אני בעלה, אני חייב להגיד לך'".
"אני מקשיבה ואני מחבקת את כולם, כי זה באמת אחווה כזה ופתאום אני רואה", היא אומרת ועוצרת, לוקחת אוויר. ניכר שקשה לה, "תור ארוך ואני אומרת 'מה זה, למה יש פה תור?' אני מסתכלת אחורה, להבין מה מחלקים, לא הבנתי, ואני רואה כמו שביל נחש כזה עד היציאה. ופתאום אני קולטת שכולן מחכות כאילו..."
לדבר איתך.
"להגיד לי את מה שזאת שלפניה אמרה. וזה היה, זה מבחינתי הזכות הכי גדולה במקצוע הזה בסוף. לא חיקוי, לא תפקיד - זה הדבר".
כשדיברתי עם הבימאית היא אמרה זה סרט ששני צריכה לקבל עליו פרס אופיר.
"הלוואי. הלוואי".
למה את מגמגמת?
"את מכירה את הסיפור שלי עם המתקשרת שאמרה שאני לא אזכה בפרסים?"
די, נו.
"מה את לא מכירה? את לא מכירה את הסיפור הזה?".
לא.
"סיפרתי אותו בטקס פרסי הטלוויזיה".
שני צוחקת ומספרת: "לפני 11 שנה או 12 שנה. הייתי אצל מתקשרת והיא אומרת לי את לא תצליחי, ההצלחה הגדולה שלך תבוא קודם כל מהמסך הקטן מהטלוויזיה ואז היא אומרת 'יואו'. אני אומרת לה 'מה?' היא אומרת לי 'ואו. את לא תזכי באף פרס'. אמרתי לה 'מה?! למה את אומרת את זה'. היא אומרת 'איזה עשור שלם'. אני אומרת לה 'מה למה?' היא אומרת 'את לא תזכי באף פרס', ואז היא לוקחת עוד רגע לעצמה, אני חושבת אולי היא תשנה את דעתה ואז היא אומרת לי 'אוי אפילו לא מעמדות'. ואני יושבת שם ואני אומרת מה אני אביא להורים שלי? ההורים שלי הם חייבים פרס"
למקרה שדאגתם, לפני שנה, אחרי 10 שנים בדיוק, הקללה הוסרה ושני הייתה מועמדת לפרס השחקנית המצטיינת על הסדרה "עלומים".
"לפעמים אני מרחמת על עצמי קצת"
שני כהן היא מאלה שתכל'ס אנחנו אוהבים לאהוב. היא מצחיקה. היא מרגשת. היא מוכשרת. היא עשתה דרך ארוכה ששום דבר בה לא מובן לה מאליו. אולי יותר מהכול היא פשוט אמיתית, חברה טובה כזאת שאת רוצה שתהיה לך. בשיר האהוב על שני "וינה" של בילי ג'ואל הוא שר: "תרגיעי רגע ילדה משוגעת. את מאוד שאפתנית למתבגרת, ומה שאת לא מבינה, שהכול רק הולך להתחיל באמצע הדרך".
"לפעמים אני מרחמת על עצמי קצת", שני מתוודה. "אני אומרת כמה אפשר כל הזמן להיות בריצה? ואז אני נבהלת ואני אומרת 'אז מה את רוצה? את רוצה לעצור? את רוצה לוותר פה על משהו?' אז אני אומרת 'לא, לא, לא. תודה, הכול טוב. אני מגשימה זה החלום שלי. אני מאושרת. לא אמרתי כלום. 'את עובדת בעבודה שאת הכי אוהבת בעולם ויש לך ילדות בריאות ובעל ואת בטוב'".
את גאה בעצמך, ממוש?
שני שותקת רגע ומחייכת. "כן. כן. הרבה הרבה הרבה עברתי. הרבה כאב והרבה קושי והרבה.. הרבה. אבל.. אבל איך גלעד אומר 'את כמו מלצר ערבי שמחזיק 10 צלחות, 5 בכל יד ואז מעמיסים עליו עוד צלחת, אז לפעמים אחת נשברת וזה לא נורא'. החיים הם הרבה פעמים נותנים לך חזרה זר פרחים על זה שלא התייאשת".