יכול להיות שלא נקבל יותר קלאסיקות כמו "טיטניק". תעשיית הקולנוע כבר לא בנויה ככה, והצופים שהיא פונה אליהם לא מחפשים סרטים כאלה יותר. "טיטניק" של ג'יימס קמרון פנה לכולם: לצופות שמחפשות סיפורי אהבה קורעי לב ולצופים שמחפשים אקשן עוצר נשימה. אז כן, בשנים שחלפו מאז שהוא עלה למסך היו סרטים נהדרים אחרים שפוצצו לנו המוח ושברו לנו הלב – אבל כבר אין סרטים כמו "טיטניק".

כמובן, קיימים אנשים שלא ראו את "טיטניק" (ואני תמיד מופתע לגלות שלא חסרים כאלה), וקיימים גם כאלה ששכחו את הסרט הזה. אבל עבור רבים, "טיטניק" אינו עוד סרט. הוא פרק בתנ"ך המודרני שלנו. אנחנו זוכרים לומר "אל תשלח ידך אל הנער" וזוכרים לומר "I'm the King of the World" או "צייר אותי כמו אחת הבחורות הצרפתיות שלך", ומכירים את נעימת החליל שבפתיחת "My Heart Will Go On".

לרגל ציון 25 השנים להגעתו של "טיטניק" לאולמות הקולנוע לראשונה, הוחלט להוציא אותו במהדורה מחודשת: בימים אלה הוא מוקרן בבתי הקולנוע (וגם באיימקס) בגרסת תלת מימד, כאשר באיימקס ניתן גם לראות אותו בגרסת 4DX, שזה כבר ממש לונה פארק. ומהדורת חצי היובל החגיגית הזו היא תזכורת חיונית ומרגשת: מדובר באחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע, כזה שימשיך להחזיק מעמד. 

מתוך "טיטניק" (צילום: יח"צ באדיבות yes)
מתוך "טיטניק". דרמה רומנטית קיטשית וגם סרט אסונות אינטנסיבי | צילום: יח"צ באדיבות yes

ראוי להזכיר ש"טיטניק" מתחיל בסיפור מסגרת: חוקר ימי נאה (אל תשפטו אותי) מחפש יהלום הקבור בהריסות הטיטניק. את היהלום הוא לא מוצא, אבל במקומו הוא מוצא משהו יפה באותה המידה (גם אם פחות רווחי) – אישה זקנה שהיהלום הזה פעם היה בחזקתה, ושמחה לספר לו ולצוותו את סיפור האהבה הגדול ביותר שידעה הטיטניק. האישה הזקנה הזאת היא רוז, ש-84 שנים לפני כן באה ממשפחה עשירה-לשעבר ונראתה בדיוק כמו קייט ווינסלט. היא עלתה על הטיטניק עם אמה האופורטוניסטית וארוסה העשיר, אבל על הסיפון היא מצאה את ג'ק: בחור צעיר, עני וחתיך ברמות של ליאונרדו דיקפריו מאמצע-סוף הניינטיז.

רוז חרדתית, ג'ק מלא בחדוות חיים של נסיכת דיסני, ולמרות הבדלי המעמדות והעובדה שאמא שלה חייבת לחתן לה גבר עשיר - הם מתאהבים, והרומן כל כך לוהט שגם מימי האוקיינס האטלנטי לא יוכלו לצנן אותו. אבל האוקיינוס הזה בפירוש מנסה לתת לג'ק ולרוז פייט: הטיטניק מתנגשת בקרחון סורר, ומהר מאוד סיפור האהבה הדביק שלהם הופך לסרט האסונות הטוב ביותר אי פעם.

אנשים אוהבים לחשוב על "טיטניק" כסרט שבנוי במתכונת של שניים במחיר אחד: הבנות באו בשביל הרומנטיקה והדיקפריו, הבנים באו בשביל הסרט החדש של במאי "שליחות קטלנית" שבו הספינה התפצלה לשניים. אבל האחד לא יכול היה להתקיים בלי השני; "טיטניק" כדרמה רומנטית קיטשית מזין ישירות את "טיטניק" כסרט אסונות אינטנסיבי.

הבמאי ג'יימס קמרון, 2020 (צילום: Getty Images)
ג'יימס קמרון. "טיטניק" שלו פנה לכולם | צילום: Getty Images

באחד עשר אוסקרים זכה "טיטניק", אף לא אחד מהם היה עבור התסריט שלו, בין השאר בגלל שמדובר בסיפור שהוא הבנאליה בהתגלמותה. אבל בזמן שאנחנו רואים את ג'ק ורוז מסמנים כל תיבה בטופס ההכרחי לסיפור-האהבה-נגד-כל-הסיכויים בע"מ, ג'יימס קמרון למעשה מציג בפנינו את הטיטניק כמיקרוקוסמוס, פלא עולם מעשה ידי אדם שמאכלס כ-2000 אנשים, וגורם לנו להאמין שאנחנו מכירים כל אחד מהם. ולכן, כשהספינה מתחילה לשקוע, אנחנו כבר על קצה הכיסא. לא רק בגלל שג'יימס קמרון יודע לביים אקשן יותר טוב מכל צוציק ממארוול, אלא בגלל שבמשך השעתיים שקדמו למשבר כבר הספקנו ללמוד כל פינה של הטיטניק. אז נכון, זהו לא תסריט מופתי, אבל זאת טוויה יעילה מאין כמוה של קטסטרופה קולנועית. סיפור האהבה של ג'ק ורוז היה רק תירוץ עבור קמרון.

ג'יימס קמרון בנה עולם, כזה שראוי להיות מוקרן על המסך הכי גדול שאפשר

25 שנים אחרי, "טיטניק" נראית טוב בדיוק כמו שנראתה ביום שבו הרימה עוגן. כן, אחת לכמה זמן המסך הירוק מסגיר בגאון את העובדה שקייט ווינסלט בפירוש נמצאת באולפן ולא בלב ים, אבל רוב הזמן הסרט פשוט נראה נהדר. האם התלת מימד שווה את זה? לא בהכרח, אבל אם יש מסך שבו ראוי לראות את הטיטניק ושברה הוא המסך של האיימקס. הרי הסרט במהותו עוסק ביצירה גדולה מהחיים שנפלה קורבן לאיתני הטבע, ומעבר לזה: ג'יימס קמרון בנה פה עולם, כזה שראוי להיות מוקרן על המסך הכי גדול שאפשר.

מתוך "טיטניק" (צילום: 20th Century Fox)
מתוך "טיטניק". גם הדמויות הקטנות היו בלתי נשכחות | צילום: 20th Century Fox

המילה "עולם" נאמרת כאן לא רק בהקשרים אסתטיים, אלא גם בנוגע לדמויות הרבודות של "טיטניק". לא היו אלה רק ג'ק ורוז, אלא גם דמויות המשנה: בילי זיין (השחקן עם השם הכי בלתי-כתיב בעברית) במופת של משחק מוגזם ונאלח להפליא בתפקיד הארוס המרושע של רוז; פרנסס פישר (שמגלמת את אמה של רוז) עושה עבודה אדירה – מאופקת, מורכבת ומעוררת הבנה, גם אם לא הזדהות; קת'י בייטס (שמגלמת את מולי בראון, דמות היסטורית מרגשת מאוד) היא אתנחתא קומית נפלאה. ומעבר לזה, אפילו את הדמויות הכי קטנות של "טיטניק" אי אפשר לשכוח: זה קפטן הטיטניק שמבין את גודל הטעות שלו, זאת אמא ענייה שמנסה להציל את הילדים שלה עד שתשים כוחותיה, זה ניצב בשולי הפריים שקופץ למים, זאת אחת הנוסעות שמחליפה מבט עם רוז רגע לפני שהספינה מתבקעת, או בני זוג זקנים שמופיעים לשוט אחד בסרט ובו הם מחליטים למות ביחד, מחובקים.

"טיטניק" הוא קיטש מזוקק, אבל נראה לי שחובבי הז'אנר יודעים להבדיל בין קודש לחול במקרה הזה. כן, עד שהקרחון ההוא מגיע (ומתגלה כקטן הרבה יותר ממה שזכרתי) הכל משדר וייבים רציניים של דרמת נטפליקס, אבל כשהיא מתרחשת באחד הסטים הכי מושקעים ומרהיבים שראיתי בקולנוע, ובכיכובה של קייט ווינסלט באחד התפקידים הראשונים שהוכיחו שמדובר באחת השחקניות הטובות בעולם. זה כיף חיים עבור כל מי שיודע מה טוב לו.

טיטאניק (צילום: יח"צ yes)
מתוך "טיטניק". רוז הבינה שגם עלמות במצוקה יכולות להציל את עצמן | צילום: יח"צ yes

זה עוד דבר שחשוב לזכור לגבי "טיטניק" בצפייה החוזרת בו לכבוד יום הולדת ה-25 שלו: לא מדובר רק בסיפור אהבה בלתי נשכח, אלא ביציאת המצרים של רוז. אם הטיטניק לא הייתה טובעת רוז הייתה נאלצת לשאת כבעל את קאל המרושע, או לחיות חיי עוני לצד הטמבל היפיוף שהתאהבה בו. חייה היו חייבים להיות מוכתבים על ידי הגברים שלצדה. בזכות הקרחון – וגם בזכות ג'ק המתוק – רוז הבינה שגם עלמות במצוקה יכולות להציל את עצמן. היום, הפמיניזם הקולני של "טיטניק" נראה קאמפי ונטול עידון (וזה לא שג'יימס קמרון הוא אביר זכויות האישה); בזמן אמת אנשים בקושי שמו לב אליו.

"טיטניק" הוא סרט שקל לרדת עליו, אבל זה בעיקר בגלל שאנחנו שונאים את מה שפופולרי. וגם אם מתגברים מעל המשוכה הזאת, אנחנו עדיין נשארים עם סרט קיטשי מאוד, ומלודרמות קיטשיות לא באמת זוכות לכבוד מצד מביני העניין, האקדמאים ושאר מרימי האף. לא שמעריצי הסרט צריכים אותם; כמו קרחון ענק, "טיטניק" נשאר יציב ואיתן במקומו בתרבות הפופ, עם אותם ציטוטים, אותן פארודיות ואותו עדר ילדי ניינטיז שיידעו לשיר בקול רם, לצד סלין דיון האחת והיחידה, "Near, far, wherever you are, I believe that my heart does go on". ובצדק. 

ולסיכום הדיון המעייף בתולדות הקולנוע: כן, דיקפריו יכול היה להיות עם קייט ווינסלט על אותה דלת צפה באוקיינוס השקט. הוא פשוט העדיף להישאר באוקיינוס ולטבוע, ובלבד שלא יבלה עוד דקה בחברת אישה בת גילו.