"מלאכים באמריקה" נחשב לאחד מהמחזות הגדולים במאה ה-20; חובבי התיאטרון ודאי כבר נתקלו ביצירת המופת שכתב טוני קושנר - ונשבו בקסמיו. מדובר בפנטזיה טרגי-קומית שמתרחשת בימי השיא של מגפת האיידס בניו יורק של סוף שנות ה-80. השבוע עלה המחזה, בתרגומו של אלי ביז'אווי ובבימויו של גלעד קמחי בתיאטרון הקאמרי לצד תזמורת המהפכה. מי שהיה אמון על כתיבת המוזיקה הוא אמיר לקנר, מוזיקאי ומלחין ששימש כמעבד בעשרות הצגות ומחזות זמר במגוון תיאטראות ותוכניות טלוויזיה. 

בהצגה משתתפים בין היתר נדב נייטס, עירית קפלן, מיה לנדסמן ואלעד אטרקצ'י. "יש הרבה דריכות ולחץ לקראת הרגע שבו נראה איך הכל עובד יחד", מספר לקנר בשיחה עם N12. "אני מרגיש שאנחנו לקראת משהו יוצא דופן, זה לא מרגיש כמו עוד הצגה. תמיד יש דריכות והתרגשות, אבל זו תחושה אחרת. זו הצגה שהיא גם קונצרט, קלאסיקה מודרנית, חומר יוצא דופן ברמת הרבדים העמוקים והנושאים שבהם היא עוסקת".  

מתוך "מלאכים באמריקה" (צילום: שמחה ברבירו)
מתוך ההצגה "מלאכים באמריקה" של התיאטרון הקאמרי | צילום: שמחה ברבירו

"גלעד סיפר לי על המחשבה שלו להעלות את 'מלאכים באמריקה'. שמחתי מאוד", הוא אומר. "אני מכיר את המחזה הזה עוד מימיי התיכון. העיבוד לסדרה עם אמה תומפסון, מריל סטריפ ואל פאצ'ינו נשאר איתי שנים קדימה. המחזה מתעסק בצורה חכמה ויצריתית בנושאים לא טריוואיליים; זה מעבר להומואים בארון, הוא מדבר על שחיתות פוליטית, על מחלה, על מגפה. אלה בסופו של דבר גם סיפורים אנושיים".

"חשבנו איך עושים את זה אחרת, ואז קמחי הציע לעשות את זה עם תזמורת המהפכה, איתם אני עובד הרבה במקביל", הוא מוסיף על התהליך. "זו תזמורת הבית שלי בשנים האחרונות. מיד אמרתי 'וואו, זה הרגע'. בכנות, כשהתחלתי לעבוד על זה לעומק נתקפתי בהלה. יש הרבה דקות של שקט בהצגה, כי המוזיקה לא הכרחית בנקודות האלה. הסצינות כל כך טובות ומדברות בעד עצמן שהיה רגע בתהליך ששאלתי את עצמי, למה אנחנו צריכים פה מוזיקה בעצם?"

אמיר לקנר וגלעד קמחי, התיאטרון הקאמרי (צילום: אור גפן)
אמיר לקנר וגלעד קמחי, התיאטרון הקאמרי | צילום: אור גפן

"אחרי כמה שבועות של העמקה בחומר, הבנתי למה זה רעיון טוב. הצלחנו לפצח את השיטה - עכשיו אני יכול להגיד את זה בביטחון. המוזיקה פה היא שחקן נוסף במובן שהיא קושרת בין הגורמים, עוזרת להבין את התהליכים של הדמויות. היא חושפת את נבכי הנשמה שלהן. זה לא מחזה ריאליסטי, יש בו מימד פנטנסטי והמוזיקה מגיבה בהתאם. התזמורת שלנו שם, במלוא הדרה, לספר את הסיפור הסוריאליסטי הזה". 

מה היו הקשיים שבהם נתקלת בתחילת התהליך?
"קודם כל הייתי צריך להחליט באילו כלי נגינה אני בוחר. החלטתי שאני לא מכניס פסנתר להרכב כדי לייצר צליל ייחודי; צלילי צבעי מים. התחלתי מהנבל, גם כי שמה של הדמות הראשית הוא הארפר (המילה harp באנגלית פירושה נבל, נ"כ). הרגשתי שהנבל יכול לדבר את הדמות שלה. בנוסף יש חמישיית מיתרים, שמייצרים מגוון צבעים מוזיקליים. זו הייתה נקודת הפתיחה שלי ומשם המשכתי והוספתי כלי הקשה וגם גיטרה אקוסטית, כי בכל זאת מדובר במחזה שמתרחש בשנות ה-80 בניו יורק". 

הצלחתם מבחינתך לפצח את השיטה, לאיזו תובנה הגעתם?
"אם היום בהצגות אנחנו רגילים לשמוע פסי קול שמשלבים מחשב, כאן הכל קורה בלייב. אקוסטי. התחלתי להלחין סקיצות לכיוונים שונים, מבלי להחליט מראש היכן הם ישתלבו במחזה, הכנתי מוטיבים. לאט, לאט התגבשה המוזיקה. ההצגה היא כמו קונצרט". 

קטע מתוך "מלאכים באמריקה" (צילום: יותם מונק, באדיבות תיאטרון הקאמרי)
מתוך "מלאכים באמריקה" של התיאטרון הקאמרי | צילום: יותם מונק, באדיבות תיאטרון הקאמרי

איך מאזנים בין התזמורת לבין השחקנים? מדובר בהרבה אנשים על הבמה. 
"המפתח לסיטואציה כזאת היא הקשבה. האמת היא שזכינו לעבוד עם חומר אנושי נפלא. זה עבד מדהים, היו רגעים קשים בתהליך, ללא ספק, זו לא אוטופיה. היה לרגע חשש שזה לא עובד ביחד - השחקנים שנותנים את נשמתם יחד עם הנגנים שמנגנים במלוא המרץ פתאום ייצרו יחד קקפוניה. נבהלתי. אבל לקחנו נשימה ודייקנו, ואחרי כמה ניסיונות זה עבד יפה מאוד. זה דרש קצת התמדה ואמונה, אבל זה הצליח".

איך אתה חושב שהקהל יקבל את זה?
"אני לא מתיימר להתנבא, אבל יש פה שילוב אומנויות ואני מאוד מקווה שהקהל יגיע בהמוניו ויצליח להתרגש. נראה לי שצריך לאהוב תיאטרון כדי ליהנות מההצגה עד הסוף. היא יכולה להיות לעיתים מאתגרת, אבל במובן הטוב. האתגר הוא אינטלקטואלי, יש שלבים במחזה שמדברים על רעיונות ברמת האידיאל, ברמת הפילוסופיה וצריך להיות בקשר". 

ההצגה עוסקת בנושאים שעלו הרבה לכותרות לאחרונה. שחיתות, מקומה של קהילת הלהט"ב בחברה. חששתם לעסוק בנושאים האלה?
"הנושאים האלה תמיד רלוונטיים. היום, לצערי  העובדה שתכנים כאלה עולים על במת התיאטרון בישראל היא לא מובנת מאליה ואני מאוד שמח על התזמון שנוצר וגאה שאנחנו עוסקים בחומרים כאלה בתקופה הזו. הבחירה של הקאמרי היא לא באמת עניין אקטואלי, אלא הבנה שהחומר הזה הוא תמיד אקטואלי, יש דברים שהם תמיד יהיו פה. זו בחירה אמיצה ונפלאה של הקאמרי להשקיע את כל האמצעים שישרתו את האומנות".