"באותה תקופה הייתי בת 24 והייתי במסגרת שיקומית, שבה הכריחו אותנו לעבוד. עבדתי באיזה עבודה של עובדת בלובי, מכניסה אנשים, כאלה דברים, ופשוט אמרתי: 'פאק איט, אני הולכת להיות זונה'", אומרת רונה בנדר ופורצת בצחוק ושום דבר בה לא מסגיר את מה שעבר עליה.
היא בת 44, גרה בתל אביב עם כלבה מתוקה ושמה צ'יקה, "שהיא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם", ומספרת בישירות מפתיעה ובחיוך על הדרך הקשה שעשתה אל הזנות ובחזרה.
"עשיתי גוגל 'נערות לווי'", היא מתארת את הרגע ההוא שהפך את חייה לסוג של גיהינום במשך שנה וחצי. "התקשרתי לטלפון שמצאתי, ואמרו לי, 'ביום הזה, בשעה הזאת, יבוא לאסוף אותך מישהו. לקח להם זמן להגיע וכל הזמן התקשרתי לשאול, 'מה קורה, מה קורה'. אז האיש בטלפון אמר לי, 'תגידי את עושה לי כיפה אדומה?' אמרתי לו, 'מה זה כיפה אדומה?'", היא מספרת וצוחקת. היא לא הבינה אפילו את שפת העבריינים, ושהאיש שאל אותה אם מדובר במלכודת. "הייתי בשיא ההתלהבות שלי", היא מסבירה.
למה רצית כל כך להיות זונה?
"כי זה לפרוץ את המסגרת, כי זה לעשות מה שאני רוצה. אף אחד בחיים לא רצה שאני אהיה זונה. זה היה מבחינתי לזיין את כולם. זה היה מבחינתי לעשות רק מה שאני רוצה בדרך שלי. תקראי לזה 'אנרכיה', תקראי לזה אני לא יודעת מה, זה מה שהיה מבחינתי באותו זמן".
את סיפורה המטלטל מספרת בנדר בפתיחות בסרטה הדוקומנטרי של תמר ירום "7 מונולוגים על זנות" (משודר ב-yes דוקו וב-yes VOD), לצד רוחה יאפרח, שלי בלי פלטינסקי, דיאנה חוראני וליאת אלעזר – שעסקו גם הן בעבר בזנות – רומי לוי, מנכ"לית ארגון עובדות ועובדי המין ארגמן, שעוסקת בזנות גם היום, ומיכאלה (שם בדוי) אישה בזנות שמצלמת את חייה ונשמעת בסרט רק בקולה. כחודש לפני יציאת הסרט מצאה מיכאלה את מותה בספק התאבדות ספק נפילה מהחלון, והסרט הזה מוקדש לה.
"עוד לפני הלקוח הראשון שלי, נמשכתי לתחום הזה"
"נולדתי להורים שהתגרשו כשהייתי בת 3 ועברתי הרבה סרטים בבית", משחזרת בנדר את ילדותה. "בגיל 12 פיתחתי הפרעת אכילה, אנורקסיה – זה היה חדש בתקופה ההיא", היא אומרת ומתארת ילדות שהיא כולה הפרעות אכילה, אנורקסיה ובולימיה, שלא מנעו ממנה, למרות הבעיות, לסיים תיכון, להשלים בגרויות, "לעבור קד"ץ חובשות, תוך כדי שאני בתת-משקל" ולהתגייס. אלא שאת השירות הצבאי היא לא השלימה. היא נישאה כדי להשתחרר מהצבא. "מיד אחרי השחרור התחלתי טיפול, כי הייתי במצב לא טוב. אחרי כמה זמן אושפזתי בגלל הפרעות אכילה", היא מספרת.
"עוד לפני הלקוח הראשון שלי נמשכתי לתחום הזה", מסבירה בנדר. "הלכתי לעבוד בחנות סקס, הלבישו אותי בבגדים סקסיים. לא הצלחתי להבין באיזו סיטואציה אני, הייתי בת 22–23 והיו גם בעיות בבית", היא אומרת ומתארת תהליך התבגרות קשה שכלל הידרדרות נפשית וסמים. "אני זוכרת שאמרתי לפסיכולוגית שלי שאני רוצה להיות זונה והיא אמרה לי שזה יגמור אותי. אז אמרתי לעצמי, 'יאללה, בואי נעשה את זה'".
בקטע של הרס עצמי?
"זה לא במודע הרס עצמי. זה בקטע של 'בואי נראה אם זה יגמור אותי', זה היה בקטע של 'אני רוצה להיות זונה'. כזה". "תמיד משכה אותי מדונה, ולפני כן גם רקדתי במועדונים. בגיל 19 הייתי מאלה שרוקדות במועדון עם בגדים מאוד מינימליים, לא 'חשפניות', זה נקרא 'רקדניות', שזה אותו דבר בעצם. הריקודים מאוד ארוטיים".
"אחרי זה עשיתי את הלקוח הראשון שלי. נסעתי לתחנת רכבת ארלוזורוב, עצרתי מכונית ואמרתי לו, 'אתה רוצה לזיין אותי?' או משהו כזה. 'יאללה 200 שקל' או אפילו 150. והוא נתן לי 200", היא משחזרת וממשיכה לספר איך התחילה כמה שנים לאחר מכן לעבוד בצורה ממוסדת, כששהתה במסגרת השיקומית, בעזרת מספר הטלפון שמצאה בגוגל.
"אני זוכרת שאמרתי לפסיכולוגית שלי שאני רוצה להיות זונה, והיא אמרה לי שזה יגמור אותי. אז אמרתי לעצמי, 'יאללה, בואי נעשה את זה'"
רונה בנדר
"לרגע לא חשבתי שזה הרס עצמי", ממשיכה בנדר. "הייתי כל כולי בתוך זה. מפוצצת באדרנלין בהתרגשות, יחד עם פחד, אבל ההתרגשות הייתה כל כך גדולה, וזהו. ואז היה לי את הלקוח הראשון איתם, ומפה לשם יושבים בתל אביב, מחכים באוטו ל... זנאים שיתקשרו".
"העליתי תמונות שלי, בלי פנים, לאחד האתרים"
בשלב מסוים, נזכרת בנדר, "הגיעו למסקנה שאני לא מתאימה להיות נערת ליווי, אז הכניסו אותי לספא". "ספא זה מקום עם אורות עמומים, עם מוזיקה נורא נעימה ברקע, לכאורה נראה שאשכרה שאני עושה מסאז' מקצועי, אבל בעצם אין שום קשר למה שאני עושה שם באמת. יש גם אקסטרות כמו להימרח עליו כשאני עם חוטיני בלבד או בלי חוטיני", היא מתארת. "יש לך מזכירה שיושבת ואומרת, 'יש לי ברונטית', 'יש לי בלונדינית נמוכה, גבוהה או רזה', 'היא תעשה לך בודי מסאז' מפנק' – ואסור לך להגיד שאת מאוננת לו. כי אם זו משטרה אז הם תוך שנייה באים. אז אומרים 'הרפיה', 'רפיון מלא', של הגוף. כאלה דברים".
"באיזשהו שלב חברה לוקחת אותי למרפאת לוינסקי לעשות בדיקות, וכשהיינו בדרך החוצה, יעל, מנהלת המרפאה, אומרת לי, 'את רוצה לדבר?' ותוך שנייה פרצתי בבכי"
רונה בנדר
"אז הייתי בספא, עשיתי כסף, הייתי כולי בעננים מזה. מבחינתי תפסתי את אלוהים בביצים. יש לי כסף, אני לא תלויה במשפחה שלי, אף אחד לא יכול להגיד מה לעשות, אני על דרך המלך", מתארת בנדר את האווירה האיפורית שחוותה בתחילת העיסוק בזנות.
לאחר מכן החליטה בנדר שהיא עובדת לבד בדירה שלה. "העליתי תמונות שלי, בלי פנים, לאחד האתרים", היא אומרת. "את מוצאת בשנייה איך את מפרסמת את עצמך, ואז מצאתי את עצמי בבית שלי מחכה לטלפונים ומעשנת באנגים, ומורידה כמויות של כדורים פסיכיאטריים, שהם כדורי הרגעה מאוד חזקים, מזריקה לעצמי תרופות פסיכיאטריות. היה גם גבר שהייתי מאוהבת, שהוא גנב לי את כל הכסף שעשיתי בזנות. האמנתי לכל מה שהוא אמר, והלך לי הכסף. 200 אלף שקל".
ככה העברת בעצם שנה וחצי מהחיים שלך?
"כן. תוך כדי גם אושפזתי במחלקת הפרעות אכילה, וגם אז קיבלתי מלא טלפונים, אז אמרתי 'רגע, אני יוצאת וחוזרת לזנות', וחזרתי לזנות בספא. אנסו אותי פעם אחת בספא – וחזרתי לזנות. ואז אנסו אותי עוד פעם אחרי תקופה בדירה – וזה שבר אותי", מתארת בנדר ומספרת שנקודת היציאה שלה מהזנות התרחשה כמעט במקרה.
"באיזשהו שלב חברה לוקחת אותי למרפאת לוינסקי לעשות בדיקות, לראות אם אין לי מחלות מין. ואז ניגשה אליי יעל גור, מנהלת מרפאת לוינסקי. כבר היינו בדרך החוצה, והיא אומרת לי, 'את רוצה לדבר?' ותוך שנייה פרצתי בבכי. משם כבר הייתי בשיחות עם טל, עובדת סוציאלית שעבדה במרפאה. היא לא אמרה לי 'תפסיקי סמים', היא פשוט הייתה איתי. אין לי איך לתאר את זה".
והחלטת לצאת מזה?
"אז זהו, שאחרי האונס כבר לא יכולתי לסבול את זה יותר, כי הייתי במצב שאני יושבת בבית ולוקחת סירופ הרדמה, וגם אז אני ישנה אולי איזה ארבע שעות. אני לא יוצאת מהבית. אני עם הפרעות אכילה. אין לי חיים. אני מחכה לטלפון, מגיע מישהו. אני כבר גמורה. באיזשהו שלב אני אומרת לאחד הלקוחות 'תגמור כבר' והוא קם והולך עצבני, ואני מתחננת שהוא יחזור. שיא השפלות, או לקוחות שבאים ואומרים, 'זה לא מה שראיתי', והולכים. והסמים – זה כבר לא עוזר".
"לא יודעת מאיפה היה לי את הכוח הזה"
בנדר החליטה לעבור להוסטל של סלעית (סיוע לנשים במעגל הזנות), שמיועד לנשים שרוצות לצאת ממעגל הזנות. "אמרו לי שם, 'את תצטרכי להפסיק עם הסמים'. אמרתי להם, 'אין בעיה'. אני לא יודעת מאיפה היה לי את הכוח הזה. אני חושבת שזה הרבה, כי האנשים שם לא שפטו אותי. פשוט הרגשתי שאני שייכת לשם. וזהו, עליתי על דרך. זה היה בגיל 31 וחצי. אני אהיה בת 44 במרץ, זה היה לפני 13 שנה".
"אחרי האונס כבר לא יכולתי לסבול את זה יותר. אני לא יוצאת מהבית. אני עם הפרעות אכילה. אין לי חיים. אני מחכה לטלפון, מגיע מישהו. אני כבר גמורה"
רונה בנדר
"זנות בעיניי היא סימפטום של קושי. היא זעקה לעזרה", משתפת בנדר. "אם לא הייתי מגיעה לסלעית – לא הייתי מקבלת את החיים שיש לי עכשיו. זה גם להבין שאני מכורה וגם שיש לי בעיית התמכרות", היא מסבירה.
איך את היום?
"היום אני בסדר. כאילו, יש קשיים. הזנות זה סימפטום. כמו שההפרעות אכילה זה סימפטום".
בסרט, כשסיפרת את הדברים, הייתה תחושה של זוהר, של אדרנלין.
"כן, זה היה ככה בהתחלה. בימי שישי במסיבות של תל אביב, אחרי משמרת, ישבתי וסיפרתי לאנשים, 'אתם לא מאמינים מה עשיתי עכשיו. תראו כמה כסף יש לי'. זה היה מאגניב. אני לא אשכח שהיה איזה צלם אחד שאמר לי, 'את הורסת את עצמך. את לא מבינה שאת הורסת את עצמך'".
ולא הבנת?
"לא".
והיום סגרת את זה מאחורייך?
"ברור לי שזאת הייתה תקופה גרועה. לא אשקר ולא אכחיש שאני לפעמים חושבת מחשבות כמה כסף הייתי עושה היום. כי המחירים עלו", היא צוחקת.
גם זו התמכרות – הכסף?
"אני לא יודעת להגיד לך. כסף זה אישיו, הזנות זה פחות. באמת. אני זוכרת כל כך את הרגעים שאחרי ההיי, שאת כבר לא בן אדם. האור שלי בעיניים היה כבוי. לא הייתי שם. זה מאוד מפתה להיכנס לשם כשאת חיה חיים מבולבלים, לא ברורים ועם המון שאלות".
את לא מפחדת לחשוף ככה את עצמך?
"אני עושה את זה מהמקום שאני רוצה שלא יפספסו ילדים בגיל שלי. מהמקום הזה שאם למישהו יש הפרעת אכילה, כנראה שיש איזה הפרעה בבית, ושכל אישה שתשמע אותי שתדע שהיא לא לבד, שאפשר לצאת מזה, שאפשר לחיות חיים יותר טובים. באמת. שאת הפנטזיות אפשר לממש בצורה פחות הרסנית".
"אני זוכרת כל כך את הרגעים שאחרי ההיי, שאת כבר לא בן אדם. האור שלי בעיניים היה כבוי. לא הייתי שם. זה מאוד מפתה להיכנס לשם כשאת חיה חיים מבולבלים, עם המון שאלות"
רונה בנדר
פסיפס מורכב של חיי הזנות
"לא היו לי לקוחות שמתנהגים חרא, חוץ מזה שאנס אותי", אומרת בנדר בסרט, והעדויות שלה ושל שאר הנשים חושפות את רגעי האיפוריה, את האלימות הקשה שאליה נחשפו, ויוצרות פסיפס מורכב ורב-ממדי של חיי הזנות.
לצד צילומי וידאו של עימות עם לקוח – שצילמה מיכאלה, האישה בזנות שמתה לפני שהסרט יצא – הסרט מציג את סיפורי האלימות של שאר הנשים המשתתפות בסרט. כך, למשל, רוחה יאפרח, שסיפרה בתחילה איך הגיעה לתל ברוך בגיל 15 והתקבלה כמו מלכה, מתארת סיטואציה אלימה של חטיפה. "עומד קליינט אומר לך 'כמה?' את עולה לאוטו ונכנסים אחריו כמה גברים וסותמים לך את הפה", היא מספרת, והקושי לתאר ניכר על פניה. "את לא יכולה לנשום, את מדממת למוות, הנשמה שלך – את חושבת שאת מתה. זהו. והם מחזיקים אותך, הם לא מרחמים עלייך, והם לא עוצרים המנוולים האלה".
"מצאו אותי זרוקה, המשטרה", ממשיכה יאפרח. "ולי המקום הזה היה הכי קשה - כשחטפו אותי", היא מוסיפה. יאפרח הצליחה לצאת מהזנות, והיום היא מקימה בית לנשים שורדות זנות ושמו "הבית של רוחה" וכן מרצה ומלווה נשים שסבלו מפגיעה מינית ומזנות.
"בשער שכם היו הרבה זונות יהודיות, הייתה בחורה בשם אסנת, שנרצחה אחר כך", מספרת חוראני, שבצעירותה התמכרה לסמים והפכה לזונה. "פעם ראשונה נגעתי בסמים איתה ואחרי שבוע שבועיים היה לי קריז", היא נזכרת. "אז אסנת אמרה לי, 'גברת, אני לא מוכנה לממן אותך'. לקחו אותי, לימדו אותי, ואז נהייתי זונה רסמי", היא אומרת ומתארת בהמשך סיטואציות אלימות וקשות, חיי רחוב אכזריים והרגע קורע הלב שבו נאלצה למסור את התינוק שילדה, שכלפיו חשה מה שהיא מרגישה שהוא "יותר מאהבה".
"אם אני אתנגד אני אחטוף יותר, יכאב לי יותר", אומרת שלי בלי פלטינסקי על רגעי האלימות שחוותה. שלי היא עובדת סוציאלית במקצועה והייתה בעברה אישה בזנות. "מצד שני, להיות בחוויה של לוותר ולא להילחם – זה גם חוויה שמאוד קשה לשאת אותה".
"אם אני אתנגד אני אחטוף יותר, יכאב לי יותר. מצד שני, להיות בחוויה של לוותר ולא להילחם – זה גם חוויה שמאוד קשה לשאת אותה"
שלי
"רות דיין הייתה המלאכית השומרת שלי"
גם אצל ליאת אלעזר (48), שמספרת בסרט באופן גלוי על 15 השנים שבהן הייתה אישה בזנות, בולט הפער בין אופוריה לאלימות קיצונית, בין האישה האינטלקטואלית החריפה שהיא, לחיי הרחוב הקיצוניים שחוותה. "כיף לי שאני הולכת לעשות כל כך הרבה כסף בכל כך מעט זמן", היא אומרת בסרט על רגעי הכניסה שלה לעולם הזנות.
"בגיל 27 – כשהוצאתי את הספר הראשון לאור – זה היה האור היחיד שהיה לי בתקופה הזאת. גם לעבוד ברחוב וגם להוציא ספר לאור, זה הטריף לי את נשמה"
ליאת אלעזר
שנים אחר כך תתאר אלעזר בספר שהוציאה לאור "נערות אובדות" את העולם הקשה והברוטלי שבו חייתה במשך עשור וחצי. בשיחה איתה מתברר שזה לא הספר הראשון פרי עטה. בשנת 2000, בעודה שקועה עד צוואר בעולם הזנות, היא פרסמה את ספרה הראשון "תיאבון להרס". וכמו רונה, גם סיפור חייה של אלעזר רצוף התמודדויות עם אנורקסיה ואשפוזים, שעליהם היא מספרת בספרה הראשון.
"גדלתי בבית לא מתפקד כל כך, ובגיל 18 התחלתי להסתובב ברחובות, בכבישים, בטרמפים. ואז מישהו הציע לעשות עם זה כסף, ואז התחלתי", מספרת אלעזר כיצד נכנסה לעולם הזנות. "בגיל 18 וחצי נכנסתי למכון, ומשם זה הידרדר לרחוב. הייתי שם 15 שנה ואז יצאתי מזה".
"בגיל 27 כשהוצאתי את הספר הראשון לאור – זה היה האור היחיד שהיה לי בתקופה הזאת", אומרת אלעזר. "גם לעבוד ברחוב וגם להוציא ספר לאור, זה הטריף לי את נשמה", היא מעידה.
מי שעזרה לאלעזר להוציא לאור את הספר ההוא הייתה רות דיין ז"ל. "סבתא של אימא שלי הייתה מטפלת של הילדים של משפחת דיין. המשפחות שלנו היו מאוד קשורות אחת לשנייה והיא נורא רצתה לעזור לי. היא גם מאוד עזרה לפרסם את הספר הקודם".
"היא מאוד רצתה לעזור לי, וזה לא ממש הלך", מספרת אלעזר. "היא הוציאה עליי המון כספים, ופעם כשכתבתי לה מכתב שהגעתי לזנות, אז התייאשה ממני וזהו, לא רצתה יותר, היא הורידה את האחריות שלה ממני".
הזנות הייתה הקו האדום מבחינתה?
"כן, כי היא באמת עשתה הכול בשבילי, והיא הרגישה שכנראה שזהו, שאין טעם יותר. הלוואי שהיא הייתה יודעת על הספר השני גם. זה סיפור עצוב. היא הייתה המלאכית השומרת שלי, ובאיזשהו שלב זה הפסיק".
ואיך את היום?
"היום אני בסדר, יש לי זוגיות, יש לי בית שאני מגדלת בו מלא-מלא חתולים. יש את הספר שלי ואני גם בוועד המנהל של עמותת לא עומדות מנגד. אני מראה להן את נקודת המבט של מי שהייתה שם. כי כולם בוועד המנהל הן נשים מרקע רגיל, אז אני מנסה ככה להפוך את התקופה הזאת למשהו שלא קרה לי סתם. מנסה לעשות מהלימון לימונדה".
"אני זונה סלב"
רומי לוי, מנכ"לית ארגמן (ארגון נשים עובדות מין), גם היא מופיעה בסרט. "אני זונה סלב", אומרת לוי (45) על עצמה ומתפרצת בצחוק מתגלגל. "אני מתעסקת במיליון דברים בערך, גם מדיה, גם נשים שאני מלווה. אנשים שואלים אותי, 'מתי את מקבלת לקוחות?' אין לי זמן, אני באקטיביזם כל הזמן", היא אומרת ועוברת בתזזיתיות מנושא לנושא ומספרת גם על בנה: "הוא בן 27, הוא נשוי וסופר-גאה באקטיביזם שלי וגם כלתי".
"בכל ה-20 שנה שלי במקצוע, היו שלוש סיטואציות אלימות שלא ידעתי להתמודד איתן. אמרתי לקולגות שלי, 'עברתי ככה ועברתי ככה' והינה עדיין חזרתי לעבוד"
רומי לוי, מנכ"לית ארגמן
"אני נכללת בתוך ה-12% שמצאו משיכה לתחום עבודת המין", מסבירה לוי את עמדתה. "אני קוראת לעובדות המין 'קהילה'. זה המון-המון נשים שלא ייחשפו מסיבותיהן הן, ואני מכבדת את זה".
רומי וארגון ארגמן הגיעו לכנסת כדי למחות על החוק לאיסור צריכת זנות. "כשהופענו בכנסת אמרו לנו, 'מי אתם?' חשבו ששילמו לנו כדי להגיע לכנסת ולשחק אותה. שזה לא יכול להיות שזונות יגיעו לכנסת".
איך הגעת לזנות?
"סקרנות. כשנכנסתי לעבוד בדירה הייתי בת 24 והחרטה היחידה שלי שלא התחלתי קודם – כמה כסף אני הפסדתי!" אומרת לוי וצוחקת. "אם תראי אותי ברחוב, אני הכי חננה, וכשאנשים באים ושואלים אותי מה את עושה, אני אומרת 'אני זונה'. אני אומרת את זה לכולם, אני לא משקרת".
"אני לא הולכת להתנצל על זה שאבא שלי זיכרונו לברכה היה מדהים. אני לא הולכת להתנצל על זה שלא עברתי התעללות מינית", מתעקשת לוי לנפץ סטיגמות. "ועוד הרבה קולגות שלי לא עברו התעללות מינית. אני לא הולכת להתנצל על זה שאני לא עושה סמים – זה מעולם לא משך אותי". לוי מוסיפה שהיא מאמינה ב"עמדת כוח מול הלקוח. אז מה אם הוא משלם כסף, הוא לא קנה אותך". אבל "נכון שלא הכול תמיד מסתדר. הכול לא תמיד מושלם", היא מודה.
מה עם סיטואציות אלימות? חווית מקרים כאלה?
"ברור. אבל גם שם, עם חלק מהסיטואציות כן ידעתי להתמודד. בכל ה-20 שנה, היו שלוש סיטואציות שלא ידעתי להתמודד איתן. אמרתי לקולגות שלי, 'עברתי ככה ועברתי ככה' והינה עדיין חזרתי לעבוד. גם אם לקחתי יומיים–שלושה, שבוע – חזרתי לעבוד. אז אולי משהו אצלי לא בסדר? אבל כל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שהייתי אצלם אמרו לי שאני סופר-בסדר".
רומי מספרת גם על הפעילות שלה ושל ארגון ארגמן נגד החקיקה שמנסה להוציא את הזנות אל מחוץ לחוק. "הזנות תמוגר? לעולם לא! זה חלק מהעולם", היא מצהירה. "בחורות עובדות לא הולכות להפסיק את העבודה בגלל החוק שעבר, ואין להן אלטרנטיבה. אני רואה נשים בתוכניות שיקומיות, והן נושרות כי הן לא מקבלות מספיק. יש בנות שעשו את הבחירה הזאת, למה לא לתת להן את הזכויות שלהן?"
"אני לא מתחרה בשאר הארגונים. למה אי אפשר להסתדר כולם יחד? אני בקשר עם כל הארגונים, אני בעד שלא כל כאב הראש ייפול על ארגון אחד. ארגמן לא מעודדת זנות – אבל אין אלטרנטיבות אחרות. אנחנו לא מתעסקות עם קורבנות סחר, אנחנו לא מתעסקות עם קטינות – אבל נשים שהן בוגרות מודעות, אימהות לילדים – ככה הן שומרות על התא שלהן, כי אין משהו אחר. מישהי שהיא אימא ובת 45 אני לא רואה שהיא מתחילה לעבוד במשהו אחר ולקבל שכר מינימום. אני לגמרי מבינה למה הן עובדות, למה הן ממשיכות לעבוד".