מירה עווד מתארת את התקופה הנוכחית כהזדמנות הראשונה ב-47 שנות שנותיה, לא לדעת לאן היא פונה ולאן הדרך שבה היא צועדת ממשיכה. לפני כ-3 חודשים היא ובן הזוג שלה, קוסטה, עזבו את הארץ ועברו להתגורר בלונדון. "הצחיק אותי שאמרו שירדתי מהארץ. אני לא יודעת מה זה, כי לא עליתי לארץ כדי לרדת ממנה, ואני לא חושבת שזה סולם שעולים ויורדים בו, אלא מוביליות מרחבית", היא מסבירה. "זו לא הייתה החלטה של לקום וללכת, ואני גאה בנו שעשינו את זה בסופו של דבר. לא יודעת כמה זמן אני מתכוונת לחיות בלונדון, זה יכול להיות שנה ויכול להיות יותר".
"לקחתי לעצמי סוג של שנת שבתון", עווד מספרת. "אני במקום בחיים שבו הכל התחיל להרגיש כמו עוד מאותו הדבר. הייתי צריכה שינוי. שחקתי את עצמי, התחלתי להרגיש תופעות של עייפות כרונית, חוסר חשק ותשוקה לעשות דברים. הציעו שזו הקורונה, שזה דיכאון, שזה משבר גיל ה-40 שתפס סוף סוף. אבל לא היה שום דבר ספציפי מבחינתי. למרות שהרופאים חזרו ואמרו שאין שום דבר, בסוף אבחנו בעיה בבלוטת יתרת הכלייה. כשאבחון כזה מגיע, את פתאום מבינה הכל. זה פשוט סטרס של הרבה שנים. מגיל 18 אני עובדת כמו משוגעת, עושה קריירה של 4 אנשים ולא לקחתי מעולם זמן לעצמי; להירגע, לחשוב, לחשוב מסלול מחדש".
ומשלא הייתה ברירה, ההכרח לקחת את הדברים באיזי נחת בחייה של הזמרת והשחקנית. "שנת השבתון זו החלטה שמגיעה ממקום של: 'מירה, את צריכה ללמוד איך לעשות את הדברים בקצב שלך'. ללמוד את ההנאה שלי מדברים מחדש. פשוט ניקיתי את כל הפרויקטים מהשולחן, עד שאני מבינה לאן אני מתגעגעת לחזור. לא כל דבר שנקרה בדרכי אני חייבת לעשות. צריך ליהנות מהזמן על כוכב הלכת הזה".
איך לונדון בינתיים?
"אני נהנית. הולכת לתיאטרון כל שבוע, קצת כמו תיירת. עברנו לכאן בגלל העבודה של בן הזוג שלי. שוב, זה בכלל לא היה קל. נכון שאני תמיד נוסעת ברחבי העולם, אבל תמיד הרגשתי הכי רלוונטית בישראל, שזה המקום שהכי חשוב שאשאר בו ואגיד את מה שיש לי להגיד. ויש לי משפחה כאן, וחברים. תכננו לנסוע עוד הרבה קודם לכן, אבל המלחמה באוקראינה עיכבה את העניינים. היינו צריכים לדאוג להביא את ההורים של קוסטה לארץ, ורק אחרי שהם התמקמו והרגשנו שהם איכשהו מסודרים ומשתלבים - יצאנו לדרך". .
זה בטח לא היה קל.
"העולם היום כל כך מאפשר מוביליות. אנחנו מנצלים את זה. אפשר לחיות כמה שנים בלונדון ואחר כך להמשיך. אפשר לעשות כמעט הכל מכל מקום. ההגדרה של מה זה בית השתנתה".
בימים אלה היא נמצאת בארץ, גם בשביל להצביע בבחירות, אבל גם כדי להשתתף בפסטיבל העוד הבין לאומי בירושלים. "אני אבצע חומרים מקוריים, שזה מה שאני תמיד עושה. גם כינור, גם גיטרה ואולי אפילו כלי קשה. ואנחנו הולכים לעשות קאברים מהעולם הערבים, דברים שבעיניי מזכירים את מה שאני עושה. פיוז'ן. בין מערב למזרח, בין מוזיקה ערבית לקלאסי, ג'אז, ערבובים שהתעסקתי איתם כל החיים".
רגע לפני הקורונה, עבדה עווד במרץ על אלבום כפול שתוכנן לצאת אט-אט במהלך 2020. אבל נחתה כאן הפנדמיה, וכמו שקטעה תהליכים של רבים, גם עווד נאלצה לחכות. כשלא הייתה יכולה יותר, החליטה להוציא את החלק הראשון בסוף 2021, בין הסגרים, ואת החלק השני שלו בתחילת 2022. אבל השירים טרם נשמעו על הבמה.
ובלונדון את מצליחה להופיע?
"פה ושם, אבל לא הספקנו כל כך לתכנן. הופעות, בטח בעולם, קובעים הרבה קדימה, כמה חודשים לפני לפחות. זה לוח זמנים בסדר גודל אחר. אני צופה שעכשיו נתחיל עם זה".
יש מקום בעולם שבו את מעדיפה להופיע?
"אני אוהבת להופיע איפה שאני רוצים לשמוע את המסר שלי ואת הדברים שאני עושה כדי להעביר אותו".
"הלוואי שאנשים פשוט ייצאו להצביע"
עווד, שב-2009 ייצגה את ישראל באירוויזיון, פעלה לאורך השנים למען סולידריות בין יהודים לערבים, בין ישראלים לפלסטינים. מלבד קידום המסרים שלה בעשייה חברתית בכמה וכמה גופים, גם באומנות שלה היא בוחרת לא פעם להעביר מסרים לשלום. "יש לי תפקידים ציבוריים שאני מחויבת להם. אני מנסה להשקיע בחכמה את המשאבים שלי, לעשות את זה נכון. אני תמיד אהיה מחויבת לקרוא לסולידריות ולשינוי. אנחנו לא יכולים להמשיך ככה, לא רק הישראלים והפלסטינים, אלא העולם כולו. צריך להבין שאנחנו חייבים אחד את השני כדי לשרוד בעולם הזה, כדי שנוכל לחיות בהיגיון ובשפיות".
זה נראה אחרת מחוץ לארץ? מלונדון?
"זה נראה שאנחנו בלופ והוא מעייף הלופ הזה. ככל שאתה מתרחק רואים את זה יותר. חבר'ה אנחנו חורזים על אותם השטויות, צריך לצאת מזה ולעשות דברים אחרת. אנחנו הולכים ויותר לפירוק, פונים לקיצון, להסתות ולדמוניזציה. אני מנסה להיות בזן, להבין ששום דבר לא לנצח. גם הרגע הזה הולך להשתנות. לכל דבר יש תוקף. אם המדינה הולכת למקום שבן גביר הולך לקבל בה תפקיד בכיר, זה המצב כרגע - אבל הכל בר חלוף. יש מה לעשות, הלוואי שאנשים פשוט ייצאו להצביע".
אני יכולה לשאול למי את מתכוונת להצביע?
"לא. אבל אני הולכת להצביע. מקווה שיהיה פה יותר טוב, נסיים בנימה אופטימית!".
פסטיבל העוד הבין לאומי ירושלים בניהולו האמנותי של אפי בניה ובהפקת בית הקונפדרציה יתקיים ב-3 עד 12 בנובמבר