ג'האריס טארגאריין הראשון היה מלך נערץ. הוא רשם את הכהונה הארוכה בתולדות בית המלוכה (55 שנים) והוביל את הממלכה לתור זהב של שקט ושגשוג. כדי למנוע מלחמת אחים בין הטוענים לכתרו הוא אפילו יצר גרסה מוגבלת של דמוקרטיה כשכינס את 101 האצילים של ווסטרוז והעניק להם את הבחירה ביורש; הם בחרו בנכדו, וייסריז, על פני נכדתו ראיניז. וייסריז הראשון ניסה ללכת בעקבות אביו ולהחזיק את שבע הממלכות של ווסטרוז ואת ריבוא האגואים של בית טארגאריין יחד. גם בערוב ימיו ובריקבון פניו הוא ניסה לאחד את משפחתו, שלרגע קצר התנהגו באיפוק מנומס כמו משפחה נורמלית סביב שולחן חגיגי, ואז חירבו הכול כמו משפחה נורמלית סביב שולחן חגיגי. כשווייסריז היה בחדר הכול התנהל כשורה; כשהוא יצא – הכול התפרק. זה היה סימן לבאות.
כוונותיו של וייסריז (בגילומו של פאדי קונסידיין), שכונה The Peaceful, היו טובות. יכולותיו – פחות מכך. את נשימותיו האחרונות הוא הקדיש למסר נבואי שנפל על אוזניים מבולבלות והטיל את הממלכה שנותרה אחריו לכאוס שלטוני שכמוהו לא ייראה שוב עד ישראל 2019-2022. בהיעדר ההברקה של שליט חליפי, ווסטרוז נקרעה בין אאיגון השני (טום גלין-קרני), שהוכתר על פי צו אימו אליסנט (אוליביה קוק) ומזימת סבו אוטו (ריס איוואנס) ולכאורה לבקשת אביו וייסריז; ובין ראינירה (אמה ד'ארסי), בתו של וייסריז ומי שהוכתרה כיורשת עוד בחייו. כמו וייסריז לפניה, גם ראינירה מבקשת למשול ברוח אביה. בשעה שסביבת אאיגון מחרחרת מלחמה ומקורביה דוחפים אותה לצאת למבצע מוקד דרקוני במעלה מלך, ראינירה רוצה למצות את דרכי המשא-ומתן המדיני משל הייתה שמעון פרס מדרגונסטון. "זה אביך שמדבר", גוער בה דודה-בעלה דיימון (מט סמית'). אבל ראינירה איננה אביה, והיא איננה יכולה להצליח כמותו. לא משום שהיא פחות מוכשרת או פחות חכמה ממנו, אלא פשוט משום שהיא אישה, ובווסטרוז הפטריארכלית של 129 לספירת הכובשים די בכך כדי לערער על זכאותה לכתר ולהעלות את הממלכה באש דרקונים.
הטרגדיה של ראינירה היא במידה רבה הטרגדיה של "בית הדרקון" כולה. מחד גיסא, היא היורשת החוקית והמוצהרת שחבה את חייה הטלוויזיוניים להורתה, "משחקי הכס", שאלמלא הצלחתה הפנומנלית לא הייתה "בית הדרקון" בוקעת מביצתה (דבר שגם כך היה כרוך בחבלי לידה ארוכים). מאידך גיסא, היא נדונה להעביר את עונותיה בצל הדרקון העצום של הסדרה-האם, שהייתה הסדרה הפופולרית והחשובה ביותר של העשור הקודם. לנצח היא תושווה ל"משחקי הכס"; סביר להניח שזו השוואה שלעולם לא תחמיא לה. עונתה הראשונה, שהסתיימה השבוע (עם פרק מצוין), לא מבשרת טובות.
תפקידם של הדרקונים
לא שהתעלות של "בית הדרקון" איננה אפשרית, שהרי ל"משחקי הכס" היו פגמים רבים. מבקריה כינו אותה בבוז "אופרת סבון עם דרקונים". עונותיה האחרונות היו מפגן מביך לפרקים של תפניות עלילתיות תמוהות, אובדן היגיון פנימי והתמכרות לריצוי הקהל. היא ספגה ביקורת רבה על ייצוג נשים בעייתי – עניין ש"בית הדרקון" מתנהלת בו בזהירות ובחוכמה ותוך הדגשת קו פמיניסטי מובהק (שבלט במיוחד בפרק סיום העונה). "בית הדרקון" גם נהנית מתקציב גדול פי כמה משל קודמתה. אבל לא די בזה כדי להפוך את "בית הדרקון" ליורשת ראויה ל"משחקי הכס", כי לשם כך היא זקוקה, בראש ובראשונה, לדמויות.
הסיבה ש"משחקי הכס" שרדה את עונותיה האחרונות והבינוניות הייתה שקדמו להן עונות מעולות. אבל האמת עמוקה מכך; מה שבאמת קדם לאותן עונות הייתה בנייה מתמשכת של עולם מרתק ובעיקר של גלריית דמויות שלב הצופה נקשר בהן. דמויות הן האלמנט החשוב ביותר בסדרת טלוויזיה, משום שבכוחן למשוך איתן את הצופה הלאה גם במדבריות של עלילות משעממות ובאוקיאנוסים של סיפורים מופרכים. כמו מנהיג טוב, "משחקי הכס" שרדה עד הסיום משום שמעריציה – חרף מחאותיהם – כבר הלכו שבי אחריה.
כפי שהוזכר כאן בסקירת "בית הדרקון" בתחילת העונה, לסדרה החדשה לא היה כמעט קאדר ראוי להעמיד כנגד הסגל המפואר שהציגה "משחקי הכס" בפתיחתה. זה אך סמלי שגם כשהייתה ב"בית הדרקון" דמות מסתורית ומסקרנת – קראגהאס "מאכיל הסרטנים" דראהאר – היא השליכה אותה אל מותה כעבור שלושה פרקים בלבד, לפני שלמדנו דבר על אודותיה; ולא באופן שומט הלסת וההרואי שבו עקדה "משחקי הכס" את נד סטארק, אלא בחיסול חפוז, סתמי וכמעט סמוי מן העין, כמו קליפת סרטן שעוכל.
במקום להשתפר עם התקדמות העונה והרחבת הסגל, חולשתה של "בית הדרקון" רק הלכה והתחדדה. ככל שהאנלוגיות בינה לבין "משחקי הכס" הפכו ברורות יותר, כך הפכה גרסת "בית הדרקון" לחיוורת יותר. כשראינירה ירדה לראשונה מצוואר הדרקון היא נראתה כבת דמותה הקדומה של דאינריז, אבל דאני – נערה יתומה עם אח מתעלל, בעל פראי וכוונת על הראש נגד כל העולם – הייתה דמות מרתקת ושובת לב פי כמה מראינירה, שרק בסוף העונה זכתה לצלקות משמעותיות ראשונות (אובדן צאצאים כפול). אאיגון הוא בן דמותו של ג'ופרי, אבל הלאניסטר הצעיר היה סאדיסט מפחיד ושלוח רסן, והטארגאריין הוא סתם טינאייג'ר מפונק, מעצבן וחסר גבולות. לאביר דורן קריסטון קול (פביאן פרנקל) אין בכל הגוף את הכריזמה שהייתה לנסיך דורן אוברין מרטל בקצה השפם. הארווין סטרונג (ראיין קור), שנחשב לאיש החזק ביותר בשבע הממלכות בתקופת "בית הדרקון", נראה כמו מישהו שגרגור "ההר" קלגיין מקפל לאוריגמי לפני ארוחת הבוקר. אוטו הייטאוור נהדר בתפקיד האב הכוחני והערמומי, אבל לא עומד בסטנדרט של פטריארך העל טייווין לאניסטר. כך גם לגבי בתו אליסנט הניצבת כמלכה ואם מול סרסיי. לדמויות כמו אריה סטארק, ח'אל דרוגו או סנדור קלגיין – כולן מהפרק הראשון של "משחקי הכס" – אין בכלל מקבילה ב"בית הדרקון". היחיד שמגלה ניצנים של גדולה הוא לאריס סטרונג קלוב הרגל (מת'יו נידהאם), שנראה בתחילה כמבשרו הנלעג של טיריון לאניסטר אבל מזכיר הרבה יותר את נכלוליותו של ליטלפינגר.
כל הדברים הללו נכתבים בעירבון מוגבל; ייתכן שבעונות הבאות ילכו הדמויות ויתפתחו. גם לסאנסה סטארק, מהדמויות הכי טובות של "משחקי הכס", לקח זמן רב להגיח מן הקליפה. אולי אאיגון עוד יגרום לג'ופרי להיראות כמו נער מקהלה, קריסטון יקבל רפליקה בלתי נשכחת, אוטו יספק יותר מֵמִים מטייווין וראינירה תראה לדאני מאיפה משתין הדרקון. אבל לעת עתה, לא נראה שאיש מהם יכול לסחוב את הצופים על הגב לאורך זמן. זה יהיה, כנראה, התפקיד של הדרקונים.
פסיכולוגיה, לא פירוטכניקה
"בית הדרקון", ייאמר לזכותה ובניגוד לחששות המוקדמים, לא שחררה ביד קלה את הרסן מצוואר הדרקונים; מרבית הזמן הם שימשו בתפקידים תעבורתיים בלבד. זה אִפשר לסדרה לבנות את מערכת היחסים המתפוררת בבית טארגאריין דרך פסיכולוגיה ולא דרך פירוטכניקה. אולם לא רק שהתפוצצות ה-CGI נראית כעת, עם פתיחתה הרשמית של מלחמת הטארגאריינים, כעניין של זמן בלבד (כשנתיים, עד עלייתה הצפויה של העונה השנייה); גם הדרמה האנושית לא התעלתה, ונותרה על פי רוב במסגרת המצומצמת, והמשמימה לא פעם, של שיחות דיסקרטיות בחדרים חשוכים (טביעת אצבעו האפלולית של השואוראנר-במאי מיגל ספוצ'ניק). "משחקי הכס" עשתה זאת אינספור פעמים, אבל כאן בולט שוב ההבדל בנפשות הפועלות. הדיבייטים של טיריון, ליטלפינגר, ואריז, טייווין, אולנה ודומיהם היו חגיגה לאוזן; הדיונים של אנשים כמו קורליס ולאריון (סטיב טוסן) וליונל סטרונג (גאווין ספוקס) מעוררים פיהוק.
לכך נוספת החולשה האינהרנטית של "בית הדרקון" מול "משחקי הכס": היא איננה אפית. "משחקי הכס" פרשה בפני צופיה עולם חדש. בכל עונה, וכמעט בכל שבוע, היא חשפה טפח נוסף ומסקרן מתוכו. בתוך העולם הזה היא הציבה עשרות דמויות שונות ומובחנות והניעה אותן בתוכו (לא תמיד בהצלחה). "בית הדרקון" מסוגרת בבית טארגאריין, מקום שבו אין אצילות סטארקית, שחצנות לאניסטרית או אכזריות בולטונית. היא לא חשפה עדיין אתרים, עמים או גזעים חדשים. יש לה יריעה צרה – וזו צרה.
גם הבחירה לכווץ 26 שנים לעשרה פרקים – כנראה מתוך רצון לסיים את העונה הראשונה בנקודת ההזנקה של "מחול הדרקונים", כפי שמכונה המלחמה הצפויה – הייתה בעוכריה של "בית הדרקון". חילופי השחקנים הצעירים הקשו על המעקב ויצירת ההזדהות, אבל הנפגעת העיקרית הייתה אליסנט. מערכת היחסים המורכבת שלה עם ראינירה – אדוניתה וחברתה הקרובה שהופכת לבתה החורגת וליריבתה המרה – עומדת במרכז הסדרה; אבל העונה האיצה את מערכת היחסים הזו עד שהתנהלותה של אליסנט, שנעה בין מחוות שלום לפעולות מלחמה, נראתה לא פעם קפריזית.
ובכל זאת, אם יש תקווה ל"בית הדרקון", היא טמונה באליסנט ובראינירה (ובראיניז ובמיסאריה), סביבן מתפתח קו עלילה מגדרי מעניין העוסק במערכת היחסים שבין נשים וכוח. המלכה והמלכה האם הן נשים שאפתניות ומתוחכמות לא פחות מהגברים שלצידן, אבל הן מנסות כמעט בכל מאודן להימנע מהתנגשות חזיתית. אוטו רוצה לגדוע את הענף של ראינירה באילן היוחסין כדי להימנע מטענות עתידיות לכתר, דיימון מבקש להפוך את העימות לתחרות השוואת דרקונים. אם זה היה תלוי בגברים של "בית הדרקון", ראשים כבר היו מתגלגלים במורד מעלה מלך. אבל הנשים עדיין מחפשות מוצא של שלום. המלחמה הפכה בלתי נמנעת למן הרגע שנשפך דם מדרגת קרבה ראשונה (ומובן שזה קרה בקרב בנים ילדותי ומסוכן), ויהיה מעניין לראות האם "בית הדרקון" תצליח להרקיד את דרקוניה סביב האחווה-איבה הנשית של גיבורותיה. בלעדיהן, היא תמשיך לדשדש בין דמויות אפרוריות ודרקונים ספקטקולריים. זה אולי מספיק כדי לשלוט במסך, אבל זה לא מה שיביא אותה לכס הברזל של דברי ימי הטלוויזיה.