וואו.

זהו, זה יצא מהסיסטם ועכשיו אפשר לדבר בנחת על "אווטאר: דרכם של המים".

אוקיי, אז את הדרך חזרה מ-192 הדקות של "דרכם של המים" עשיתי עם בתי (תכף 17) ומבקר קולנוע מגוף מתחרה שהצעתי לו טרמפ. היא אהבה, לא עפה; הוא שנא כל רגע, וכמנהגם של מבקרים השמיע טיעונים מנומקים היטב להייטריותו. בשלב מסוים - אולי מפני שהיה ברור שאני חוויתי משהו אחר לגמרי, ואולי מחשש שאדפוק ברקס ואצווה עליו לצאת מהאוטו - שאל אותי הקולגה אם הוא הורס לי, ויצא שעניתי לו בשורה התחתונה של הביקורת שאתם קוראים עכשיו: "שמע, אתה לא *יכול* להרוס לי. הרגע בכיתי איזה עשר פעמים בסרט של יותר משלוש שעות שמבחינתי נגמר מהר מדי, חוויתי משהו שהייתי חווה כילד וחשבתי שכבר לא יקרה לי כאדם בגיר - עור ברווז, צמרמורת, חוסר יכולת להכיל מרוב עושר ויזואלי ותחושת הרפתקה. מבחינתי נזכרתי עכשיו למה אני אוהב קולנוע. שום טיעון נגד לא יכול להרוס את זה".

אנחנו סביב 12 שנים אחרי "אווטאר", בחיים האמיתיים ועל המסך. ג'ייק סאלי (סם וורת'ינגטון), מי שבסרט המקורי ערק משורות המרינס והמין האנושי והפך לבשר מבשרם של ה"נאבי" תושבי פנדורה, הספיק הרבה מאז: להקים משפחה עם נייטירי (זואי סלדנה), לגדל איתה שני בנים ובת שהם בני תערובת אנושיים-נאביים, ולאמץ את בתה של ד"ר גרייס (סיגורני וויבר), שמתה בסרט הראשון. ג'ייק ונייטירי אימצו חלקית גם את ספיידר (ג'ק צ'מפיון), ילד אנושי שהושאר בפנדורה עם נסיגת הצבא; המיני-ספוילר היחיד שתקבלו כאן, וגם זה מפני שהסרט חושף את המידע בשלב מאוד מוקדם, הוא שהילד הוא בנו של קולונל מיילס קוואריץ' (סטיבן לאנג), שמת גם הוא בסרט הקודם. אלא שהשימוש באווטארים - כלומר בגוף מיוצר-במעבדה של נאבי כמארח לתודעה אנושית - אינו מוגבל לבני אנוש חיים, וגרסה סוג-של-משובטת של קוואריץ' היא על תקן הנבל כאן.


"צ'או נינט": כוכבי "אווטאר: דרכם של המים" בריאיון ל-mako


המשפחה של סאלי נראית ומרגישה מאושרת עד שבני האדם מחליטים לחזור לפנדורה, והפעם לא רק כדי לכרות את מחצביה, אלא כדי להכשיר אותה להתיישבות אנושית כתחליף לכדור הארץ הגוסס. בתוך המשימה הגדולה ניצבת תת-משימה של נקמה בג'ייק סאלי, לרבות סיכול האופרציה שהקים מאז הפלישה האנושית החדשה: פגיעה שיטתית, טרוריסטית אם לקרוא לילד בשמו, במכונות ובתשתיות שהגיעו מכדור הארץ.

בנסיבות שאשאיר לסרט לגולל, החלק הארי של ההמשכון מתרחש לא ביער הזכור מהסרט הראשון, אלא מתחת למים - מקום משכנם של שבטי נאבי שונים, אמפיביים. אם ג'ייק סאלי היה הזר ב"אווטאר", הרי שההגעה של משפחתו אל איי פנדורה חושפת את התמה הגדולה שבבסיס "דרכם של המים": השייכות, או ליתר דיוק ההשתייכות. האם ספיידר באמת יכול להשתייך למשפחתו של סאלי? האם המשפחה כולה יכולה להשתייך לשבטי המים בפרט או לפנדורה בכלל, בהינתן שנייטירי היא הילידה היחידה בה? האם קירי, שנולדה בעצם לאווטאר של ד"ר גרייס ואיש לא יודע להסביר איך (או מיהו אביה), יכולה להשתייך לאנשהו? 

השאלה מה מגדיר אותנו ולאן אנחנו שייכים, למי אנחנו אמורים להציע את נאמנותנו ואילו אידיאלים אנחנו באמת אמורים לשרת, מלווה את הסרט לכל אורכו. כך גם סצנות הקרב/עימות/למי יש יותר גדול לסוגיהן, נגזרת בלתי נמנעת של הסיטואציה המשפחתית והגלובלית. ברמה הזאת, העלילתית-נושאית, "דרכם של המים" הוא סרט נבון וכתוב היטב שמבליט בעיקר את הקונפליקטים של שלוש דמויות סופר-מעניינות: קוואריץ' המחודש, שיודע שהוא מחודש אבל נושא את הזיכרונות של הישן; ספיידר, ששאלת הנאמנות שלו היא אולי המסקרנת ביותר בסרט כולו, וחבל רק שהדמות נפגעת ממשחק חלש של צ'מפיון; וקירי, שלטעמי היא הלב הרגשי של הסרט - למרות תחרות קשה מצד הקונפליקט בין האחים, נטייאם (ג'יימי פלטרס) הבכור והאחראי ולואק (בריטן דלטון) הצעיר והמרדן. קירי, שוויבר מגלמת בקולה, היא גם זו שדרכה מתועל הדבר הכי נפלא בסרט הכל כך נפלא זה: הפליאה עצמה.

ברגע היפה ביותר ב"דרכם של המים", רגע שלא במקרה נמצא בטריילר, קירי מחייכת בהשתאות מוחלטת מול הטבע שנגלה לה מתחת למים. עכשיו, אמנם לא הייתה לי מראה להביט בה, אבל אני די בטוח שלאורך הרוב המוחלט של 192 הדקות היה דבוק לפרצוף בן ה-48 שלי אותו חיוך מסוים, ילדותי, מוקסם, נפעם.

רק שלוש או ארבע מהפלוס-מינוס עשר פעמים שמצאתי את עצמי דומע או ממש מתייפח היו כי קרה משהו עצוב או מרגש; בשאר הפעמים הוצפתי פחות רגשית ויותר חושית, ליטרלי לא ידעתי את נפשי מרוב יופי. ג'יימס קמרון לא רק מציג עולם קולנועי ויזואלי שלם, מגובש, מרשים ופשוט יפהפה: הוא גם מרשה לעצמו ולנו להתפנן עליו כתיירים, כצופים, הרבה - והרבה לפני - שהוא מתחיל עם האקשן. זאת חוויה אדירה, סוחפת ברמות שבאמת חשבתי שצריך להיות ילד או מסטול כדי לחוש בה כבגיר - ובלבד שאתה לא ציני. 

"אווטאר: דרכם של המים" (צילום: באדיבות פורום פילם, יחסי ציבור)
חוסר יכולת להכיל מרוב עושר ויזואלי. "אווטאר: דרכם של המים" | צילום: באדיבות פורום פילם, יחסי ציבור

אם אתה ציני, אז ג'יימס קמרון עשה כבר שני סרטים אנטי-קפיטליסטיים ואנטי אימפריאליסטיים בתוך המכונה הקפיטליסטית-אימפריאליסטית העצומה ששמה הוליווד. אם אתה ציני, אז קמרון מטיף לנו שכולנו חלק מאחדות אחת בעודו משרת את האינטרסים של כמה מהתאגידים החזיריים בתבל. אם אתה ציני, אז הוא מדבר פרו-טבע ואנטי-טכנולוגיה בכלים הכי אולטרה-טכנולוגיים שיש לקולנוע להציע. אבל אסור להיות ציני עם קמרון, שבסרטים קודמים הראה שוב ושוב שחשובים לו המסרים הפרו-אנושיים. מהתהליך שעובר על המחסל ב"שליחות קטלנית 2" ועד המפגש עם החייזרים התת-ימיים ב"המצולות", ג'יימס קמרון הוא במובן הזה יוצר נאיבי - שם תואר שמבחינתי הוא אך ורק מחמאה, כמובן בהנחה שזו נאיביות שאפשר להאמין שהיא אמיתית ולא לחשוד שהיא מזויפת. ואני, מה לעשות, מאמין לג'יימס קמרון מאז שנות ה-80.      

הו, "המצולות". איכשהו היה ברור ש"דרכם של המים" ימשיך לא רק את "אווטאר" אלא גם את הסרט המלהיב והמרהיב של קמרון מ-1989 שמעולם לא קיבל מספיק כבוד, ושבגרסת הבמאי שלו נחשפת בדיוק אותה אג'נדה פציפיסטית ופרו-אנושית שמבצבצת אצלו שוב ושוב (אבל במקרה הזה, אולפני פוקס דרשו ממנו להשאיר אותה על רצפת חדר העריכה). פחות היה צפוי שקמרון ישלוף פה קלפים גם מ"שובו של הנוסע השמיני" ואפילו מ"טיטניק", כאילו "דרכם של המים" הוא לא רק טור דה פורס נקודתי אלא סיכום של הקריירה שלו עד כה. בקטע מוזר, מוזר ומעניין, "דרכם של המים" הוא "הפייבלמנים" של קמרון. 

יש עוד המון מה להגיד על הסרט הזה. למשל על האופן המרתק שבו הוא מטפל באבהות (בטח בהינתן המוטיב הזה ב"שליחות קטלנית 2" ובתמונת המראה שלו, הטיפול באימהות ב"שובו של הנוסע השמיני"); למשל על המראה הייחודי של "דרכם של המים", שהושג בין השאר בזכות שימוש בקצב פריימים-לשנייה של 48 במקום 24 - מה שנעשה בעבר בסרטי "ההוביט", אבל שם נראה בעיקר מוזר וכאן נראה פשוט נפלא. אלא שקצרה היריעה, ומכל מקום סיכמתי עוד לפני שהתחלתי: לא משנה מה אפשר להגיד לגנותו אם אתה ציני, "אווטאר: דרכם של המים" הוא פאקינג וואו אם אתה לא.