אפשר לומר שאנחנו בעידן המודע-לעצמו של הטלוויזיה. סדרות שמשתייכות לז'אנרים "נחותים" יותר למדו לשכלל את עצמן: לנכס לעצמן מחדש את התכונות הנלעגות שלהן, להקצין אותן - ולהפוך אותן למשהו טוב. קחו למשל את "ריבוט", סיטקום שעוסק בצילום של סיטקום ומדבר בגלוי על הטיפשיות שאופיינית לז'אנר; או את "ברידג'רטון", דרמה תקופתית שמתמסרת לקאמפ עם דמויות אקסצנטריות ותסרוקות מוגזמות; או את "FBOY איילנד", על פניו ריאליטי רווקים טראשי, אבל כזה שצוחק על המשתתפים שלו ועל הז'אנר – באהבה – ללא הפסקה.
לאחרונה, הגיעה למסך "מבוסס על שקרים" (תרגום בעייתי ל"Tell Me Lies"), דרמה שמתארת את חייהם הסוערים ורוויי הסקס של צעירים בקולג' ולא ניחנת בקמצוץ של הומור עצמי. אין ספק שמדובר בבחירה קצת משונה, במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר בסדרה של הולו – שבדרך כלל מייצרת תוכן יותר חצוף או חתרני.
"מבוסס על שקרים", שכבר חודשה לעונה שנייה, עוקבת, כאמור, אחרי צעירים בקולג' - ומתמקדת בעיקרה בלוסי בגילומה של גרייס ואן פאטן (אחסוך לכם כבר עכשיו את הגיגול – הן נורא דומות, אבל לא, היא לא קרובת משפחה של שיילין וודלי). לוסי מגיעה לקולג' רגע אחרי שנפרדה מהחבר שלה באדישות; באופן כללי היא מקוטלגת באופן סדרתי על ידי הסביבה שלה כאדם לא נחמד. היא עצמה מתוסכלת מהתדמית הזו שהולכת איתה, מה גם שמאחוריה מסתתרים תסביכי אב ואם שהיא סוחבת עוד מימיה כנערה.
בקולג', לוסי מקבלת הזדמנות להמציא את עצמה מחדש: היא מתחברת מיד לברי הביישנית ולפיפה ה"מגניבה", שגרות בדלת ממול, וגם למייסי, שותפתה לחדר. רביעיית הבנות הזו מתערבבת די מהר עם חבורה גברית קיימת של סטודנטים בשנה ג', שאחד מחבריה הוא סטיבן – מי שיהפוך בהמשך למושא אהבתה/תשוקתה של לוסי (ובעניינו נדון בהרחבה עוד בהמשך). החיים רוויי הריגושים בקולג' נראים מבטיחים, אבל אז קורה דבר נורא: בערב השני שלה בקמפוס, לוסי מסרבת לבוא עם מייסי למסיבה ומתנהגת אליה ברשעות, ובבוקר שאחרי היא נחרדת לגלות שבדרכה חזרה מהמסיבה מייסי התנגשה עם מכוניתה בעץ ונהרגה.
"לוסי וסטיבן נקלעים במהירות להסתבכות ממכרת שתשנה לצמיתות לא רק את חייהם, אלא גם את חיי כל הסובבים אותם", כך מבטיח התקציר של "מבוסס על שקרים", בהתייחסותו כמובן לאותו לילה שבו מייסי מצאה את מותה, לערפל שעוטף את נסיבות האירוע - ולאשמתם האפשרית של הגיבורים במה שקרה. אבל אם לומר את האמת, "מבוסס על שקרים" לא באמת מקיימת את הבטחת התקציר שלה. אם חשבתי שאני עומדת לקבל תעלומה באווירת "המדריך לרוצח", ככל שהתקדמו הפרקים של "מבוסס על שקרים" הבנתי שזה לא המצב. אמנם יותר ויותר מחברי החבורה נקלעים למערבולת הזו בעל כורחם לאורך העונה, ואמנם פרטים חדשים על ליל הזוועות ממשיכים להיחשף – אבל הסדרה מתקדמת הרבה יותר מדי לאט, וכשסוף סוף מגיעות התגליות הן בדרך כלל לא מאוד מעניינות. מה גם שחידת מותה של מייסי נשארת תמיד קו עלילה משני, בזמן שקווי עלילה בנאליים ומתישים הם שתופסים את רוב המקום.
בסופו של דבר, מערכת היחסים המבעבעת והרעילה של לוסי וסטיבן היא המוקד של "מבוסס על שקרים". ניכר שהיה כאן ניסיון לייצר דינמיקה בסטייל של זו שעומדת במרכז הסדרה "אנשים נורמלים": גבר ואישה שפשוט לא מסוגלים להוריד את הידיים שלהם אחד מהשני, שהגופים שלהם נועדו זה לזה ואולי גם הנשמות שלהם, וכו'; הניסיון הזה לא צולח, מכמה סיבות. קודם כל, החזרתיות: בכנות, אפשר היה להוריד חצי מהסדרה בעריכה בלי להפסיד שום דבר. בצפייה ב"מבוסס על שקרים" מתקבלת לא פעם תחושת דז'ה-וו, וזה קורה כי אנחנו ליטרלי רואים את אותו תרחיש פעם אחר פעם - שוב סטיבן משקר, שוב לוסי כועסת, שוב הוא כובש אותה בקסמו, שוב הם שוכבים, וחוזר חלילה. נוצר מצב שבו הסצנות המשותפות שלהם כבר מאבדות מהיכולת שלהן להסעיר.
כל סצנה שנייה בסדרה היא סצנת סקס גרפית, ולכן ראוי לדבר גם עליהן בפרט. הסצנות האלה - שהיו כל כך טעונות ומרגשות ב"אנשים נורמלים" - לא עושות את אותו אפקט ב"מבוסס על שקרים": בשלב מסוים הן מתחילות לעייף ולשעמם, פשוט כי נופלת ההבנה שכולן נראות בדיוק אותו הדבר. זה מחזק את ההרגשה שהסקס בסדרה קיים לשם הסקס בלבד, שהוא לא משרת מי-יודע-מה את סיפור מערכת היחסים. אבל במחשבה שנייה, אולי העניין האמיתי כאן הוא שסצנות הסקס הזהות מסגירות את זה שאין באמת סיפור. האמת היא שהזוגיות של הגיבורים נשארת באותו וואן-נוט לאורך הסדרה. ומעבר לזה, נראה שיוצרי הסדרה בעצמם לא החליטו אם החיבור של לוסי וסטיבן הוא אמיתי - כלומר, האם הוא רק פיזי או גם רגשי - והאם אנחנו הצופים אמורים לרצות שהם יהיו ביחד, למרות המורכבות, או להתפלל שלוסי תעיף את השקרן הפתולוגי הזה לכל הרוחות.
הבעיה המשמעותית ביותר של "מבוסס על שקרים" היא שהדמויות של לוסי וסטיבן בפני עצמן לא מעוררות הרבה הזדהות. ג'קסון ווייט מגלם את סטיבן בכריזמה מטורפת, וגם ואן פאטן אינה שחקנית גרועה, אבל הדמויות שלהם לא גורמות לנו לרצות בטובתן, ובאופן כללי, הן לא עושות חשק לבלות איתן זמן איכות ממושך מול המסך. ואגב, אם כבר דיברנו על "אנשים נורמלים", צריך לדבר רגע על הטיפוס הנשי הזה שיוצרי טלוויזיה כל כך אוהבים – האישה ה"קרה" שמתייסרת על היותה כזו. כמו מריאן מ"אנשים נורמלים", גם לוסי היא בחורה מאופקת, מתוסבכת, לא נגישה ולא חביבה, שנועלת את הכאב שלה ואת האשמה שלה בתוכה (ותמיד ענוגה כשהיא עושה את זה, כמובן). בלי לחרוץ שאין נשים כאלה בעולם – אולי יש, אני לא פגשתי – אפשר להניח שהטייפקאסט הזה קיים על המסך יותר משהוא קיים במציאות, ולהכריז שהוא זקוק למנוחה קלה.
גם הדמויות שאינן לוסי וסטיבן גנריות להחריד, ותמיד אפשר לצפות את המהלכים שלהן מראש. בהסתכלות רחבה יותר, "מבוסס על שקרים" היא אנטי-קליימקס במהותו: גם כי היא לא מצליחה להביא את הצופה שלה לשיאים הרגשיים המתבקשים, וגם כי היא לא אומרת שום דבר חדש על הז'אנר שאליו היא שייכת. "מבוסס על שקרים" אינה אסון טלוויזיוני, אבל היא סדרה לא זכירה שלא מצטיינת בשום תחום, והיא בוודאי לא שווה עשר שעות מהזמן היקר שלכם.