קאונטינג קרואוז (Counting Crows) הייתה אמורה להיות הלהקה הראשונה שתנחת בארץ אחרי הקורונה, אבל אז שוב, אדוות נוספות של הנגיף הגיעו וההופעה בוטלה בגלל עלייה בתחלואה. המציאות הזו נראית כל כך רחוקה עכשיו - וטוב שכך. הלהקה, שזכורה לנו בעיקר משנות ה-90 מגיעה לארץ ב-14 בספטמבר הקרוב ותופיע באמפי פארק ברעננה. בריאיון ל-N12 מספר אדם דוריץ: "הייתי כאן כמה פעמים בשנות ה-80, הרגשתי חיבור עמוק מאוד לירושלים. הרגשתי ממש יהודי כשהייתי כאן, אולי יותר מדי. להיות יהודי בישראל יכול להיות חוויה מאוד מסעירה, אובר-וולמינג".
הלהקה פרצה לתודעה ב-1993, אז הוציאה את האלבום August and Everything After, שהיה אחד מהאלבום הכי פופולריים באותה שנה. מאז הם הספיקו לשחרר 7 אלבומים ולבסס קריירה ארוכה בת 3 עשורים. אם לא השתייכתם למעריצי הלהקה שהשאירה את חותמה עמוק בעשור האחרון של המאה הקודמת, הלהיטים שלהם Mr. Jones, Big Yellow Taxi ו-Accidentally in Love (שהיה חלק מהפסקול של "שרק" ואף היה מועמד לאוסקר) בטוח מוכרים לכם.
את הקורונה, שמנעה מהלהקה להופיע כאן באפריל, דוריץ העביר במטבח. "אני ובת הזוג שלי בילינו הרבה זמן יחד. בעיקר בישלתי, לא יכולתי לנגן, אז התפקסתי על אוכל. לא רציתי לצאת מהתקופה הזו בלי להרגיש שעשיתי שום דבר - אז פשוט לימדתי את עצמי להיות בשלן טוב יותר".
לא נכנסת לאולפן בכלל?
"לא יכולנו להופיע, אז מבחינתי זה לא אותו דבר. כשחזרנו, היה מאוד מוזר. לא העברתי שנתיים בלי להופיע מאז שהתחלתי להופיע. דברים שחשבתי שזורמים לי בדם, פתאום הרגשתי שלא באים לי בטבעי. אז היה מוזר בחזרות, אבל בהופעות עצמן כבר היה בסדר".
כבר 30 שנה אתם פועלים יחד. מה מבחינתך הדבק שמחבר אתכם ומשאיר אתכם יחד כל כך הרבה שנים?
"הלהקה תמיד הייתה בראש סדר העדיפויות שלי. מההתחלה. אף פעם לא רציתי לפעול לבד, תמיד רציתי לעבוד בשיתוף פעולה עם אומנים אחרים. אני אוהב את מה שקורה כש-7 אנשים עולים יחד על הבמה ויוצרים קסם. זה הרבה יותר מעניין אותי ממה שקורה כשאני יושב בבית וכותב שירים עם עצמי. אני אוהב את הביחד.
"דבר נוסף הוא שאני חושב שקיבלנו החלטות נכונות לאורך השנים, אין לנו הרבה חרטות. תעשיית המוזיקה היא ארץ העצות הרעות, אנשים מאוד אוהבים לתת לך עצות כאלה. אבל כל ההחלטות שלנו היו מבוססות על התשוקה שלנו, לא של אחרים. לא ניסינו לרדוף אחרי הצלחה מיידית, ואני מאמין שזו הסיבה שלא השתעממנו כל השנים האלה".
ומה האתגרים?
"אני מניח שלפעמים אנחנו מתוסכלים אחד מהשני, אבל זו אווירה של משפחה, אנחנו כמו אחים. עברנו כל כך הרבה דברים ב-30 השנים האחרונות, כך שזה הרבה יותר ממה שעברנו עם המשפחות שלנו. בדרך כלל אנשים לא עושים את אותו הדבר במשך 30 שנה - ואם כן, זה לא תמיד מתוך בחירה".
כשאתה שר את השירים שאתה מבצע כבר 3 עשורים, זה מרגיש אחרת מפעם לפעם?
"השירים לא מרגישים ישנים בשבילי. אנחנו מנגנים אותם כל יום כבר מאוד זמן. Mr. Jones למשל, זה שיר שמדבר על בחור שרוצה להיות רוקסטאר אבל מפחד מאיך דברים ייראו אם זה לא יקרה. כתבתי את זה כשזו הייתה האמת שלי. היום לשיר הזה יש משמעות אחרת בשבילי. אני עדיין מאמין בחלום הזה, אני יודע לגמרי למה חלמתי את זה אז, ואני יודע טוב מאוד למה אני חולם את זה עכשיו. אני אוהב לעשות מוזיקה ואני אוהב את החיים האלה. נולדתי לעשות את זה. לא ידעתי מי אני כשהייתי צעיר, לא הסתדרתי בתוך עצמי עד שהתחלתי לכתוב שירים - ואז זה נהיה הגיוני".