לדניאל אריסון יש כבר מעריצה אחת - אמא שלו, שרי, שעמדה בשורה הראשונה בקהל כשהשיק אמש (שני) בתל אביב את אלבום הבכורה שלו "Let Me Dream". היא אפילו שלטה במילים של חלק מהשירים. פרט אליה, נכחו במופע עוד עשרות אנשים, שספק אם חלקם היו מגיעים אילולא היה "הבן של". "אני מאחלת לו שיתייחסו אליי בתור 'האמא של', ולא אליו בתור 'הבן של'", פותחת בפנינו שרי עוד לפני ההופעה.
"מילדות הוא שר וכותב, אבל התפנית בעסקים קרתה רק בשנה האחרונה בערך", היא ממשיכה. "דניאל בא אליי ואמר לי שהוא חוזר לאהבה שלו, למוזיקה, ומאוד שמחתי והתרגשתי". אז כן, כנראה שהברירה הטבעית של אריסון, בנה של אשת העסקים, הייתה להיכנס לעולם העסקים של המשפחה. כך קרה לתקופה מסוימת, אבל מהר מאוד הבין דניאל שהלב נמצא במקום אחר - ובמקום להשיק מוצר חדש בהיי-טק, הוא בחר להשיק את ה-EP שלו.
אתה מרגיש שזה מקל עליך או מאתגר אותך?
"גם וגם", מודה דניאל. "מצד אחד, תעשיית המוזיקה היא מאוד קשה, אז הבמה שאני מקבל בגלל הייחוס המשפחתי כבר נותנת לי איזשהו יתרון. מצד שני, אומנות היא אומנות - וזה לא משנה מי אתה ומאיפה אתה מגיע. בסוף הקהל יאזין למוזיקה וישפוט אם הוא אוהב ומתחבר. דווקא כאן הקשר המשפחתי הוא חיסרון לדעתי, כי אנשים מגיעים עם דעה מסוימת עליך".
על ה-EP, שכולל שישה שירים שכתב דניאל באנגלית, עבד המוזיקאי בשנתיים האחרונות, ולאחרונה הרגיש כי הגיע הזמן להתקדם לשלב הבא ולשתף את העולם החיצון בחומרים. את השיחה איתו אנחנו עורכים כמה דקות לאחר שירד מהבמה הראשונה שעליה הופיע.
"זה כיף גדול", הוא משתף, "רוב חיי עסקתי באומנות ובמוזיקה. רק בשלב מאוחר יותר נכנסתי לעולם העסקים, שהוא המקום הכי קל והמקום של המשפחה. באמצע הלימודים לתואר השני קלטתי שזו לא התשוקה שלי, חזרתי אחורה והייתי במעין חיפוש עצמי - של מה אני אוהב לעשות. כך קרה שחזרתי לשיר ולנגן, ומהר מאוד הבנתי שפשוט סטיתי מהמסלול וזה המקום בשבילי". לדבריו, גם המשפחה תמכה במהלך. "הייתה תמיכה מלאה, הייתי בבית ספר לאומנויות ושרתי במקהלת מורן, אז מבחינת המשפחה היא כבר רגילה ומכירה את הצד הזה שבי".
"קיבלתי את זה באהבה גדולה כי זה הלב שלו והדרך שלו. אני מפרגנת", מוסיפה האם שרי. "הוא הלך לכיוון אחר, אבל אנחנו משפחה שאוהבת אומנות ויצירה, ותמיד אמרתי לדניאל ללכת עם הנשמה שלו ומה שמתאים לו. לי כבר יצא לשמוע את האלבום, ובעיניי דניאל מוכשר ופותח לבבות".
"מי שמכיר אותי, יודע שרוב החיים שלי התעסקתי במוזיקה ואומנות", הוא שיתף את הקהל. "באופן טבעי ניסיתי ללכת אחרי המקום שחיכה לי, המקום שציפו ממני בחוץ, אבל הלב שלי לא היה שם. זה היה קשה ביום אחד להחליט לעשות מהלך קיצוני כזה, כי אנשים מכירים אותך בצורה אחת ופתאום אתה משהו אחר לגמרי. לקח לי הרבה זמן למצוא את האומץ ללכת אחרי החלומות שלי".
יכול להיות שדניאל לא היה נהנה מאותה תשומת לב ציבורית אם הייחוס המשפחתי לא היה לוקח חלק בתמונה - והוא, כמובן, מודע לכך: "אין ספק שזה מספק במה מסוימת, לפעמים לטובה ולפעמים גם לא לטובה. יש לזה את שני הצדדים".
יש מוזיקאים שמנסים במשך שנים לפרוץ - ולך, בניגוד לרבים, יש את המשאבים והגב הכלכלי. מה המסר שלך בשבילם?
"כולם צריכים להבין שגם אלה שיש להם את האמצעים וגם אלה שאין להם, זה לא באמת משנה. לי היה כמובן חשוב לעשות את מה שאני אוהב ושהדברים ייראו כמו שאני רוצה, אבל האם זה נותן הבטחה כלשהי שאצליח? לא. אני חושב שככל שזה אותנטי יותר, ככה זה גם יעבור טוב יותר לקהל".
אחד מאותם מוזיקאים שניסו לאורך זמן לפרוץ הוא היוצר אלי חולי, שעומד מאחורי ההלחנה של האלבום. לדבריו, הוא יכול להעיד שהייתה כאן בעיקר עבודה קשה: "הוא חי מוזיקה כל חייו. זה אולי היה מפתיע כלפי חוץ - אבל מי שמכיר את דניאל, יודע מי הוא. הוא לא במקרה הגיע למוזיקה, ואני מאמין שהמעבר הזה מהעסקים הוא גם לא פשוט".
"הפופ כבר לא מילת גנאי"
על היצירה עצמה היו כמה השפעות מוזיקליות מבחינת דניאל: "בגלל שאני גם כותב את הטקסטים, אז זה יש לכך שני כיוונים. בהיבט הכתיבה, אחד האומנים הכי אהובים עליי בעולם זה ג'ון מאייר. אני שואב ממנו המון. הוא לא מספיק מוכר בארץ וזה עצוב, כי בעיניי הוא יוצר מוכשר שכותב ומלחין לעצמו. מבחינת המוזיקה, כל הפופ שקורה היום בארצות הברית - אם זו דואה ליפה, הארי סטיילס, ג'סטין ביבר או דה וויקנד - זו מוזיקה טובה מאוד בעיניי. פופ כבר לא הפך למילת גנאי".
אז מבחינתך העיסוק במוזיקה הוא מעתה ועד עולם?
"אנחנו בתהליכים, כרגע סיימנו עם מופע ההשקה. חשוב לי ללכת עם התשוקה שלי ומה שאני אוהב לעשות. חזרתי לתחום בגיל מאוחר כביכול, אבל זו אהבת ילדות שהיא גם האהבה כיום, אז כן - אני חושב שזה לגמרי אני. מקווה שמתוך זה אוכל להגיע לבמות אמיתיות עם כרטיסים, ושיהיה קהל שירצה להגיע להופעות שלי".
האלבום "Let Me Dream" ייצא ב-17 ביולי