בסרטים שעוסקים בהתמודדות עם מחלה קשה קיימת נטייה להשאיר את שאלת המוות עד הסוף הלא ידוע. אין זה המקרה בסרט "למקרה שאת עדיין בסביבה" בבימויה של טליה (טוליק) גלאון. היא דווקא בוחרת להניח את נוכחותו של המוות הקרוב כבר בתחילת הדוקו שיצרה, אשר יוצג הערב (שלישי) בפסטיבל "דוקאביב" 2022.
עשור אחרי שהכירו לראשונה באוניברסיטה, פוגשת גלאון, חולת סרטן חדשה ומבוהלת במחלקה האונקולוגית, את יעל, חולת סרטן ותיקה שמאירה את דרכה. את הזמן שלה יעל לא ניצלה לחוויות גדולות מהחיים, אלא לקפיצת ראש אל מעמקי הנפש, להתבוננות צלולה בפחד המוות ובפחד ממוות. חשוב להבהיר שלא "הרסנו" לכם את חווית הצפייה - הידיעה על מותה של יעל נמסרה כבר בסינופסיס של הסרט. הסיבה לכך היא כי הדוקו, מתוך נקודת מבטה של יעל, לא עוסק רק במוות: המוות הוא חלק אחד מהיצירה השלמה - החיים עצמם, ומה שקורה לפני האובדן ואחריו.
"בלימודים החיבור ליעל היה מיידי וחזק", נזכרת טליה. "זה היה סוג של גילוי, והרגשתי שפגשתי נפש תאומה. גם בהמשך כשהתרחקנו, החיים כאילו לא נתנו לנו באמת להתרחק אחת מהשנייה. מצאנו את עצמנו אימהות לילדים באותו הגן ביפו, ובשלב הזה היא כבר הייתה חולה ותיקה. זה היה לפני שאובחנתי, והייתה תחושה כזו שהיא רואה משהו שאנחנו - מי שלא מתמודד עם המוות - לא רואה. מין ניקיון ואור שהיא מקרינה לעולם".
אחת הפעמים שזכורות היטב לטליה הייתה בדרך לגן: "אני לקחתי את הילד שלי ברכב ויעל נהגה לקחת את הילדה שלה על אופניים, בעודה חולת סרטן מתקדם. יום אחד התיישבתי באוטו, כולי עצבנית מהפקקים, ופתאום ראיתי את יעלי חולפת על פניי בטיילת עם בתה מיה. הסתכלתי עליה והיה לי מין דימוי שבו אני רואה את המוות מרחף מעליה, ואת האופן שבו היא ממשיכה לחיות בזמן שזה קורה. תהיתי לעצמי איך נראים החיים כשהמוות מרחף קרוב כל-כך, וכחודשיים לאחר מכן התבשרתי בעצמי שאני חולת סרטן והבנתי בדיוק איך מרגישה חוויה כזו".
בנקודה הזו התעוררה בטליה המוטיבציה להתחיל לצלם. "המחשבה לתעד עלתה בשיחות בינינו וזה קרה מהר יחסית", מספרת טליה. "בעיקר התמקדנו במפגש בין שתינו: אני כחולה חדשה שרק חווה לראשונה את התחושות האלה, לעומתה כחולה ותיקה. לא חשבתי שאופיע בסרט, זה קרה בהדרגתיות וברגעים מסוימים אפילו כהפתעה - ככה שהסרט מתנהל באופן היברידי. לפעמים כזבוב על הקיר, ולפעמים אני פורצת את הקיר הרביעי".
הסרט מציג לא רק את ההתמודדות של יעל עם סרטן, אלא גם את האתגר שעימו מתמודדים בני המשפחה, רני האב ומיה הבת. על פני שני צירי זמן, היצירה מתחלקת לימים שבהם יעל הייתה בחיים, ובקפיצה מהירה למציאות של משפחתה לאחר מותה. "צילמנו לאורך כמה חודשים, בעוד הציר השני התחיל להצטלם ארבע שנים אחרי מותה", מסבירה טליה.
את הצילומים התחילה טליה אחרי שסיימה עם הטיפולים הכימותרפיים. לדבריה היא כבר הרגישה טוב יותר מבחינה פיזית, ובשלב זה ההתמודדות העיקרית הייתה רגשית: "תיעדתי מישהי שפוגשת את מותה, ומבחינתי המוות היה קרוב אליי בכל שלב. לא ידעתי איפה אהיה בעוד שנה או שנתיים, אם בכלל. המפגש בינינו היה קרוב".
בחייה ובמותה סיפקה יעל השראה לטליה. "היא ניהלה את אורח החיים שלה בשני קווים מקבילים", היא מספרת. "ביד אחת היא עשתה כל דבר שהיא יכולה כדי להמשיך את חייה כרגיל, והיא לא בחלה בשום ניסיון שנקרה בדרכה. כל מניפת האפשרויות מבחינתה הייתה פרוסה בפניה, והייתה מוכנה לעשות הכול בלב פתוח כדי שהחיים יימשכו".
"מצד שני, היא הבינה שפחד המוות זו תחושה שמצמצמת את החיים והורסת אותם", ממשיכה טליה. "היא רצתה להתבונן בפחד הזה ולראות אם היא יכולה להזיז אותו מדרכה - היא הבינה שחלק מהגדרת החיים זה עצם היותם נגמרים בשלב מסוים. אם הם לא היו נגמרים, אלו לא היו חיים. אז מצד אחד היא הכירה במוות ומצד שני היא קידשה את החיים, וככה היא ניהלה את חייה ועוררה השראה בקרב מי שהיה בסביבתה ואנשים שהתמודדו עם מחלה מסכנת חיים".
"להיות שלמה גם לנוכח האיומים"
אחד הרגעים שמאפיינים זאת היטב הוא מילון המושגים שהורישה יעל לבתה מיה, שמכיל הגדרות שונות למושגים מהחיים שרצתה האם להסביר לילדתה - כמו ויתור ותשוקה. בניגוד לשם הסרט, יעל קראה לספרון "למקרה שלא אהיה בסביבה" - ולדברי טליה הוא נועד דווקא למיה הבוגרת. "היא במובן מסוים רוצה ללוות את הילדה שלה, אבל היא לא כותבת את המכתב הזה לילדה בת ה-5 שנמצאה אז לידה, כי אלו לא טקסטים שכתובים ברמה כזו שילדה בגילה יכולה להבין. יש כאן מחשבה להישאר בסביבה דווקא כשמיה תגדל, להשאיר לה משהו מאימא שלה, ועדיין קיימים שם מושגים שנותרו ריקים".
התהליך שעברה יעל סייע בהתמודדות האישית שלך?
"מאוד. היו לה תכונות של מורה רוחנית. מעבר לכך שהיא חשפה אותי לעולם המדיטציה, היא החזירה אותי ל'כאן ועכשיו' - למקום שבו הדברים הרעים לא קורים עדיין. לתת להווה את האפשרות להתקיים ולהיות שלמה ושמחה גם לנוכח האיומים הקיימים".
"במקרה של הסרט, אני אומנם צלמת ותיקה אבל קרה שבטעות מחקתי כרטיס שלם מהצילומים שכלל סצנה מדהימה. נכנסתי להתקף חרדה ובמשך כמה ימים לאחר מכן לא יכולתי לתפקד. גם כך הייתי מעורבת רגשית ושרר בי פחד שהילדים שלי יאבדו אותי, אז התקשרתי ליעל ואמרתי לה שאני לא עומדת בזה, שאני לא יכולה לצלם, והיא ביקשה שאתבונן בחרדה 'בלי יותר מדי הזדהות'. המילים האלה היו כמו מילות קסם, מין כישוף, ופתאום הבנתי שהתקף החרדה ואני זה לא אותו הדבר - זה מצב שאני יכולה להתבונן בו. יש מרחב, יש תחושות, וזה יצר בתוכי חופש".
"לא עוד נרטיב קלאסי של התמודדות עם מחלה"
לדברי הבמאית, האסטרטגיה של יעל גם עזרה לה בהתמודדות עם הילדים: "היא רצתה שמיה תגדל עד כמה שאפשר לתוך מציאות נורמטיבית וחיים משוחררים. היא רצתה לשחרר אותה מתחושת אי-הוודאות וחרדת העתיד הלא נודע, שזו חרדה שיש לרבים מאיתנו. הן סיכמו ביניהן שאם יקרה משהו רע, יעל תגיד לה - וכל עוד זה לא קורה, היא יכולה להיות בטוחה שאימא שלה כאן. יעל עמדה בהבטחה הזו, וכמה שעות לפני מותה היא נפרדה ממיה. את תחושת הביטחון הזו העבירו יעל ורני בסרט באופן מופתי".
גלאון מגדירה את מצבה הבריאותי טוב "לנצח לבינתיים" - וגם כאן עוררה בה השראה יעל: "כשהיא החליטה להפסיק עם טיפולי הכימו, היא הסבירה שזה 'לנצח לבינתיים'. ככה אני מתייחסת לבריאות שלי מאז. אני יכולה להכיל את מצב אי-הידיעה, את התמונה המורכבת, ואת ההבנה שאף אחד אף פעם לא תמיד יודע. ההווה הוא בריא ושמח".
"לי היה חשוב שהסרט לא יהיה הנרטיב הקלאסי של התמודדות עם מחלה - חולה, מתמודד, מת", מדגישה היוצרת. "בעיניי זו לא המהות של החיים, ובמקרה של הסרט המוות מונח בשלב מוקדם על השולחן. זה לא סיפור על המאבק, אלא על החיים שמתרחשים עכשיו. דווקא כשהמוות ידוע, הסרט הופך ליצירה על החיים ורואים את המוות כחלק ממארג החיים. גם יעלי שיתפה שהפחד הגדול שלה הוא להיות כלואה במצב של גסיסה לאורך זמן".
איך הגבת כשהסרט נבחר להשתתף ב"דוקאביב"?
"חלום שהתגשם, בעיקר כי זה לא טריוויאלי. הסרט לא עשוי לפי המבנה הדוקומנטרי הקלאסי - אין בו מוזיקת רקע או שימוש באלמנטים ומניפולציות למיניהן. מאוד אינטימי וקאמרי. מה שהכי ריגש אותי בהקרנת הבכורה הייתה ההיענות הרבה. היו תגובות של צחוק לרגעים ובכי לרגעים עד סוף הסרט. זה מה שהיה לי חשוב כשערכנו אותו, כי גם יעל חיה את חייה כך".
"ברגע שאתה רואה את החיים אחרי המוות, זה מספק את הפרספקטיבה של מנעד הצבעים - עצב ושמחה ביחד. זה סרט אופטימי על המוות - החיים ממשיכים, אתה לא יכול לשכוח את זה בהשוואה לסרט שמתחיל בחיים ונגמר במוות. במצב כזה אין המשכיות, ועדיין, בסרט שלנו אין שום הכחשה של האובדן - אלא יש את האפשרות להכיל את הכאב לצד השמחה".
"למקרה שאת עדיין בסביבה" יוקרן הערב (31 במאי) בסינמטק תל אביב. ניתן לצפות בו אונליין עד 5 ביוני. לרכישת כרטיסים