זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים אותו ככה. כל כך התרגלנו לראות אותו בתוך המסגרת הצבעונית הנוצצת, כחצי הצמד סטטיק ובן אל. אבל עכשיו הוא יכול להראות לנו את מי שגר בפנים ובעיקר להיות לבד בלי בן אל תבורי.
הוריו המאמצים, משה וניצה רוסו, לא ידעו מהיכן הוא הגיע, רק את תאריך הלידה שלו. הם אימצו אותו כשהיה תינוק בן ארבעה חודשים. הוא חייך, הם התאהבו מידו לא שאלו שאלות. רק אחר כך הם הבינו כמה צלקות הספיק לצבור בשבועות בודדים לחייו על ידי משפחת האומנה שהתעללה בו.
"יש לי פריקת כתף לכל החיים כי היו מרימים אותי מהיד", לירז מספר לראשונה וניצה אומרת: "הוא היה בן חמישה חודשים, שקל בקושי ארבעה קילו. הוא היה במשפחת אומנה, שהיו לה עוד כמה וכמה תינוקות, ולא היה להם זמן לאף אחד. ואני רואה את התינוקות - שקט, שקט".
"אני לא בכיתי עד כמעט גיל שנתיים. כי בכי זה בעצם קריאה לעזרה, ואם מלמדים ילד שבכי לא עוזר אז הוא לא בוכה. אז בהתחלה ההורים שלי לא היו יודעים מה קורה איתי, כי לא בכיתי אף פעם. תחשבי ילד שלא בוכה אף פעם. צחקתי, אבל לא בכיתי. המליצו לא לאמץ אותי, כי הייתי בתת-תזונה מאוד חריפה".
"אז המשפחה הזאת, אחר כך לקחו מהם את הילדים. כן, אני התלוננתי", אומרת ניצה. ולמרות כל זה, לירז מעדיף לדעת כמה שפחות ועד עכשיו לא חיפש את אימו הביולוגית. אף על פי שעבר את גיל 18, הוא לא פתח את תיק האימוץ. הוא רק מרגיש בכל יום את המחיר של ההחלטה של האימא שוויתרה עליו בגיל יום.
לשאלה האם הוא יודע משהו על הוריו הביולוגיים, או האם הוא יודע היכן נולד, רוסו עונה: "ברזיל זו סתם השערה שאנשים עושים עליי. צריך לנקות את עניין הברזיל, אין לזה שום הוכחה". וניצה מנסה לעשות סדר: "הוא נולד בארץ, אנחנו יודעים שהוא יהודי, כי זה היה לנו מאוד מאוד חשוב".
מתי סיפרו לך שאתה מאומץ?
"בגיל שנתיים. סיפרו לי את זה כסיפור לפני השינה. שיש נסיך שחי בממלכה שהיא לא שלו. כאילו, שהוא חי בארמון שהוא לא הארמון שהוא נולד בו, אבל המלך והמלכה אוהבים אותו מאוד".
איך הסביבה שלך קיבלה את זה?
"הציקו לי על זה כשהייתי קטן. היו אומרים לי... לא יודע, שאימא שלי נרקמונית. במה עוד היא יכולה לעסוק? ושההורים שלי לא אהבו אותי ושזרקו אותי. הייתי ילד שקוף. ילד שיושב בכיתה ולאף אחד לא אכפת. ואם הוא חולה לאף אחד לא אכפת. ואין לו את מי להזמין אליו הביתה ואין לו עם מי לדבר. הוא חי לבד".
רבת בבית הספר?
"כן, עדיין יש לי את הצלקת הזאת. איזה ילד חתך אותי. עם ברזל. כשהייתי בכיתה א', כן? 'אין לך הורים', 'זה לא ההורים שלך', 'זרקו אותך', 'לא רצו אותך'. הייתי עונה להם, בתנועה של ילד שמתעצבן - 'אה כן? סימן שבי בחרו'".
ודווקא בחדר הקטן הזה, שבו גדל, נרקמו כל החלומות הגדולים. בחדר הנעורים שלו ממוסגר סינגל שהוציא כבן 16, את הבגדים שלבש, ואפשר גם למצוא את שטר חמישים השקלים הראשונים אי פעם שהרוויח ממוזיקה. הוא הוציא כמה שירים שהצליחו בפרמטרים שלו, ואז פרש, "זה בגלל לחץ בבית, שאבא שלי רצה שאני אלמד. ובסוף נכנעתי".
"אני תמיד אמרתי לעצמי שעד גיל 25, אם אני לא מצליח, אני פורש", לירז מספר. "הגיע גיל 24, זה לא היה נראה טוב. ואז התחלתי ללמוד. ואני זוכר משפט שאמרתי לאבא שלי,אמרתי לו: 'אתה יכול להוציא אותי מהאולפן אבל לא להוציא לי את הביטים מהראש'. כלומר, גם כשהמרצה מדבר על מיקרו-כלכלה, אני עדיין שומע מוזיקה בראש. אבל הייתי תלמיד טוב באוניברסיטה,האמת, והיו לי ציונים מצוינים".
ואז הגיע טלפון מחבר, ד.ג'יי גל מלכה. "רוב הגילויים המוזיקליים שלי קורים במקלחת. אז אחרי איזושהי מקלחת אחת התקשרתי אליו ואמרתי לו: יש לי משהו. הוא אומר לי: 'מה?', אמרתי לו: 'חשבתי על התחלה של פזמון -
איך היא אוהבת את השמש...' ואז הוא אמר לי: מגניב, ומה אז? ואז אמרתי לו: אין לי מושג, אחי, בוא ניפגש. נפגשנו, כתבנו את השיר הזה ואז הוא רצה שנעשה קליפ מושקע. זה מצחיק, שאז זה היהמושקע מאוד בעיניי, כן?".
את הכסף לקליפ השיג מעבודה ביח"צ בחיי הלילה. "היו לי כמה ליינים פה בצפון. הייתה מעטפה עם כל הכסף שלי. הרמתי את הטלפון ואמרתי לו: 'גל, תשמע, יש לי מעטפה, יש לי בדיוק את הסכום שאמרת. ברמה של אם עכשיו באמצע הצילומים אתה אומר: לך תביא פחית זירו - אין לי כסף, זה הסוף, זה כל הכסף שלי. אז הוא אמר לי: 'סגור, תביא'".
וכך צמח לו סטטיק, הדמות המוחצנת והצבעונית, רחוקה כל כך מהילד הביישן שהחליט למרות הכול להמשיך לעשות את המוזיקה שהוא אוהב. ועם כל מיני הצעות ושת"פים שהגיעו, היה "דוביגל" עם רון נשר ובן אל. "ואז התחיל המסע הזה. כלומר, אני ובן אל לא צמד, אני מקבל טלפונים ממועדונים: 'אחי, כמה עולה הופעה שלך ושל בן אל תבורי?' ואני כזה: 'מה?' הייתי נותן מספר וככה הייתי מוכר אותנו".
ואז אתה ובן אל הופכים לצמד.
אנחנו הופכים לצמד. אצל אורון במשרד, בגאגא. הוא מושיב אותנו והוא אומר לנו: 'תשמעו, אין יותר אני אתה, אתם צמד'. ואנחנו אמרנו: 'מה... בחיים לא. כאילו, אין מצב. אין מצב, עד שסוף-סוף הולך לי, עכשיו אני אחלוק את זה חצי-חצי עם מישהו, מה אני מטורף?' הוא צדק, כן, לימים, אבל באותו רגע אני זוכר ששנינו ממש נלחצנו
ורבנו איתו ולא רצינו, בכלל לא רצינו".
לאן החיבור הזה לקח אותם - אנחנו כבר יודעים. הצמד הפך למכונת שמייצרת להיטים והרבה כסף. "והחיים כבר לא נראו אותו הדבר. הכול משתנה, כולם סביבך גם משתנים. כולם לא מתנהגים אליך כמו שהתנהגו אליך. אתה ממש נהיה בן אדם אחר, אבל שהבן אדם שאתה כלוא בתוכו. היו לי תקופות קשות. בשנה הראשונה היו כמעט מאה הופעות בקיץ. הזמן הזה שאתה לא ישן, עובד, באמת קורע את עצמך, אוכל רק זבל בדרכים - יש לזה מחיר נפשי. מתישהו אתה כבר לא יכול להחזיק את מה שקורה לך".
קח אותי להתקף החרדה הראשון.
"קודם כול אני לא הבנתי מה קורה לי כי זה מאוד פיזיולוגי. אתה בטוח שיש לך התקף לב. אתה פשוט קורס, רועד, וזה היה גם מכניס עוד יותר לפניקה. חשבתי שאני הולך למות. ואז כשאתה מבין מה זה, אז אתה מבין שקיבלת חבר לכל החיים".
אז איך אתה מתמודד עם זה?
"היום כבר יש לי כלים. אם מישהו רואה אותי בשכונה מטייל באיזה שלוש בלילה לבד עם עצמי, יש לי התקף חרדה. אם יש לידי מישהו - להגיד לו מה המצב, להגיד לו: תשמע, בוא תלך איתי, בוא תשמור עליי, שאני ארגיש שמור. זהו. שלום".
איכשהו, למרות ההצלחה בתל אביב, את העוגן שלו לחיים לירז מצא ליד הבית בחיפה, שרית פולק, זו שהפכה לאשתו בקיץ האחרון. הם מכירים מגיל שמונה, גדלו ממש באותו הרחוב. וכשגדלו - התאהבו. עכשיו, כשהם כבר חושבים להפוך להורים שוב עולה סוגיית האימוץ.
"אני חושבת שזה לא ממקומי לחשוב מה הוא צריך לעשות", אומרת פולק בתשובה לשאלה האם לדעתה צריך לפתוח את תיק האימוץ. "אני חושבת שהוא צריך להחליט מה הוא רוצה לעשות ואני אהיה שם. כן או לא - תמיד איתו בתמיכתי המלאה, אבל זה שלו לחלוטין".
השבוע סטטיק ובן אל ארזו מזוודות בדרך להגשים את החלום הגדול באמת. על הדרך הם קיבלו בשורה שהם הישראלים הראשונים שנכנסו למצעד הבילבורד האמריקאי. "זה נשמע יותר סקסי ממה שזה, כלומר, בוא נגיד, שחשבון הבנק של דרייק יהיה יותר שמח משלי בסוף החודש כנראה, וכנראה גם בסוף השנה, אבל זה כן איזשהו תקדים ישראלי, זו כן איזושהי נוכחות ישראלית בעולם".
רגע לפני שהוא יוצא לכבוש את אמריקה, לירז הספיק לעשות עוד צעד משמעותי בקריירת הסולו שלו. עוד לא על הבמה בינתיים, רק בקמפיין לחברת תקשורת - עם עקיצה קטנה לגידי גוב. "קודם כל אני מעריץ כוורת מושבע, כולם יודעים את זה".
התחלת לעשות קמפיינים.
"אני בתכל'ס מסחרי כי אני מוכר הופעות. בהגדרה אני מסחרי. בהגדרה סטטיק ובן אל זה מוצר שאתה יכול לרכוש".
מה השמועה הכי מרגיזה שהייתה עליך?
"כאילו שני הדברים שהכי רודפים אותי זה שרית ובן אל. אז כאילו או שאנחנו מתגרשים או שאנחנו מתגרשים.
גירושין יהיו פה, ככה הקהל אמר. היש מאין הזה הוא הפוגע, שאנשים לוקחים כאמת מוחלטת משהו שהוא לא אמת מוחלטת פשוט".
"אני אספר לך איזה משהו שהוא האבא של הפסיכולוגיה לסטטיקים, או-קיי?", לירז משתף מסודותיו. "כשהייתי ילד פיתחתי תרגיל מאוד מעניין. הייתי הולך לגן משחקים, ובשביל להכיר חברים חדשים הייתי לוקח בכיס אחד צעצוע ובכיס השני לחם. הייתי מוציא את הצעצוע, מתחיל לשחק איתו, וככה מגרה את הילד לבוא לדבר איתי. וככה הייתי מפתה אותו והיינו נהיים חברים. ואז נשאלת השאלה - למה הלחם? תמיד נהיה לי חסך שיהיה לי. מה שלא יקרה - שיהיה לי משהו. זה הלחם".