לפני שמונה שנים וחצי זה כמעט קרה. קצת לפני שאריק איינשטיין נפטר, הוא ומיקי גבריאלוב חזרו לכתוב שירים ביחד, אחרי שמיקי הרגיש שדברים "לא ממש מסתדרים" לאריק, וחשב ש"שווה לסגור מעגל ביחד". השניים אפילו הקליטו כמה סקיצות ראשוניות לאלבום איחוד, כמעט שלושים שנה אחרי סע לאט, אימא אדמה, עוף גוזל ואני ואתה וחמישה תקליטי מופת שגבריאלוב הלחין לאיינשטיין.
"שמתי לו דיסק של איזה 12 שירים בתיבת הדואר, ואחרי שבועיים בערך הוא צלצל אליי", סיפר גבריאלוב. "כשהוא צלצל, אמרתי, שמעתי את הקול... כאילו לא עברו 30 שנה, אשכרה ככה. אמרתי לאשתי, 'אריק בטלפון, רק רגע'". שיר אחד נשאר ממה שהיה יכול להיות האלבום האחרון של אריק: "הנך יפה רעייתי", שהקליטו כדי לבדוק באיזה סולם יתאים לו לשיר, ואחרי מותו של איינשטיין, גבריאלוב השלים את ההפקה.
השניים הכירו בשנת 1967, כשמיקי היה בערך בן 18, חבר בלהקת תיכוניסטים בשם הצ'רצ'ילים. ברדיו היו משמיעים אז הרבה אקורדיונים ולהקות צבאיות, אבל העם רצה רוק'נ'רול, ולהקות הקצב ניגנו במועדונים של רמלה ורחוב המסגר. כולם רצו אז להיות הביטלס. אריק איינשטיין חיפש להקה עם הצליל הזה, ובא למועדון המסכה לשמוע אותם.
חיים רומנו, גיטריסט הצ'רצ'לים, סיפר יחד עם גבריאלוב: "הוא בא עם צבי שיסל, לא היו אנשים... הוא התיישב ואנחנו ניגנו. למעשה אנחנו לא כל כך קלטנו מה הקטע, היינו במוזיקה שלנו, אמרנו מה זה קשור כאילו לעברית. אבל הוא היה אריק איינשטיין והוא קיבל אותנו במעין חבילה. אחר כך היינו בהופעות, מופיעים איתו בכל מיני, ארבעתנו".
בסוף תקופת העבודה המשותפת עם שלום חנוך, אריק איינשטיין זיהה בבסיסט של הצ'רצ'ילים את מה שאפילו הוא לא ידע על עצמו. "היינו באילת והוא אמר לי: 'אולי נעבוד ביחד?'" סיפר מיקי. "אמרתי לו שאנחנו עובדים עם הצ'רצ'ילים ואז הוא אמר 'לא, בוא, אולי נקליט, נכתוב שירים ונעשה זה'. אמרתי לו 'מה קורה לך? אני לא יודע להלחין', ואז הוא אמר: 'יופי, גם אני לא יודע. בוא'. אני חושב ששנינו קפצנו למים".
אריק ידע מה הוא עושה, זה היה ברור מהשיר הראשון שמיקי כתב לו – "אני ואתה". "אני זוכר, שאנחנו חוזרים במכונית הישנה של שיסל ז"ל ובדרך אנחנו מדברים, צוחקים. אריק פתאום אומר לי 'שששש', אני תכף פותח את הרדיו והוא אומר שיש מצעד פזמונים", סיפר גבריאלוב. "משמיעים את 'אני ואתה' - לא שמעתי את זה עד אז ברדיו, שמעתי את זה רק באולפן. ממש לפני שמשמיעים את זה, נהיה לי פתאום פיק ברכיים ואמרתי לעצמי 'וואלאק, מעניין מה ישמעו'. בכל זאת, אני אחראי על ההקלטות, מיקסים, השיר. זו הפעם הראשונה שאני שומע ואני עם פה פעור, נדהם, זה נשמע אשכרה גדול. כאילו איזה צליל, יא אללה, בום, פתוח כזה. וזה עף למקום ראשון".
לא מעט שנים עברו עליו בהלחנה עבור אחרים, עד שמצא את הקול שלו כזמר. האיש שהלחין כמה מקלסיקות הרוק המופתיות שהיו בישראל, מצא שהביטוי האמיתי שלו הוא לא ממש שם. "האמת היא שמה שעשה לי שינוי באמת גדול בעניין הזה, זה כשעשיתי את התקופה האתנית הזאת שלי", טען גבריאלוב. "אספתי שירים להורים שלי, מחווה להוריי, מוזיקה טורקית, קצת יוונית, קצת זה. פתאום מצאתי את עצמי קשור לשורשים שלי, מה שלא רציתי להביע הרבה זמן. אני מגלה שאני משהו אחר וזה לא סותר את העובדה שהיום על הבמה אני שר את כל הקלסיקות. אחרי ששרתי את עצמי דרך השורשים של ההורים שלי, זה שלם לי לגמרי".
ענף התרבות נפגע במגפה וגבריאלוב ניצל את הזמן כדי לכתוב ולהקליט אלבום ילדים חדש. אחרי שהוא כבר הוציא שניים בתחילת שנות השמונים, "יפתח המלוכלך" ו"מקס ומוריץ", את האלבום החדש הוא בדק על נכדיו. "אני משמיע להם כשאני מסיע אותם באוטו: 'רוצים לשמוע שיר? איזה שיר?' הם אוהבים את שיר סיום. הם אוהבים גם משירי הילדים וגם משירי הגדולים".
כיום, בגיל 72, גבריאלוב נע בנוחות בין הנכדים, האולפן והבמה. הוא שר את הקלסיקות ואת השירים שבהם גיבש את הזהות שלו-עצמו כזמר, והקהל שר איתו ומחזיר לו אהבה. "לא הייתה לי מחשבה בכלל של כאילו להיות פתאום זמר. זה הכול התגלגל לי די במקרה. אני שמח שזה הגיע לאן שזה הגיע ואני שמח על הדרך שעברתי, לאן שהגעתי, במקום שאני נמצא היום".