"בבניין שבו גרתי, מלבד שתי משפחות, כולם היו נאצים. הברכה 'הייל היטלר', נאמרה בוקר, צוהריים וערב", כך תיאר ניצול השואה, אריה מאייר ביומנו, את ימיו כנער בן 15, החי תחת זהות בדויה בברלין. "בדירה שבה היה חדרי, גרו בני זוג יחד עם בתם", כתב, "האיש היה נאצי מושבע. כמעט בכל ערב נאלצתי לשבת אתו ולדבר על פוליטיקה. הייתי חייב לגדף את היהודים יחד אתו. אילו רק ידע מי אני, אני משוכנע שהיה מרסק אותי במו ידיו!"
ברברה פלוצ'ניק-שור מקרקוב פולין נהגה להעיר את בנותיה באמצע הלילה ולוודא עמן שהן זוכרות את שמותיהן החדשים; אווה ביליצר (חווה זליקוביץ) מדברצן הונגריה, שרדה לאחר שאימצה את זהותה של עוזרת ביתה - מריה וינצה - שעם עזיבתה הותירה אחריה בלי להתכוון תלושי קניית מזון הנושאים את שמה.
סיפוריהן של משפחות אלו ואחרות מוצגים בתערוכה מקוונת חדשה שעלתה בשישי שעבר באתר יד ושם: "זכרו את שמותיכם החדשים – סיפורם של יהודים ששרדו את השואה תחת זהות בדויה", לציון יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה.
הסיפורים מבוססים על מסמכים, תעודות אישיות, עדויות, תצלומים, דפי עד, יצירות אמנות וחומרים נוספים מאוספי יד ושם. התעודות המזויפות המוצגות בתערוכה נמסרו ליד ושם על ידי השורדים ובני משפחותיהם והן חושפות סיפורים מופלאים של הישרדות בתנאים לא-תנאים תוך גילוי תושייה, יצירתיות, יוזמה, אומץ והקרבה.
"בדירה שבה היה חדרי, גרו בני זוג יחד עם בת, האיש היה נאצי מושבע. כמעט בכל ערב נאלצתי לשבת אתו ולדבר על פוליטיקה. הייתי חייב לגדף את היהודים יחד אתו"
"לאורך כל תקופת השואה, היו שניסו להציל את עצמם ואת בני משפחותיהם באמצעות זהות בדויה ומסמכים מזויפים ולא היה מדובר במהלך פשוט או קל", אומרת יונה קובו, רכזת תערוכות מקוונות ביד ושם.
"הדבר אילץ אותם להיטמע בסביבה עוינת ולהסתגל במהירות למציאות משתנה", היא מסבירה. "הם חששו כל הזמן, בכל מקום ומכל אדם, והשתדלו לסגל לעצמם את מנהגי הסביבה במלואם, במטרה להפוך לבלתי נראים".
קובו מדגישה עוד היבט מורכב: "הישרדות באופן זה חייבה קבלת סיוע מאחרים, מאנשים לא-יהודים, שרבים מהם אף הוכרו בהמשך כחסידי אומות העולם, או מאנשי מחתרת יהודים שסייעו באיתור מחסה, מזון ואף מסמכים מזויפים כמו תעודות לידה, תלושי מזון, תעודות מעבר ועוד".
"גרנו בחדר ארונות זעיר"
אריה-אלפרד מאייר נולד ב-1927 בעיר רטיבור, בשלזיה עלית שבמזרח גרמניה (היום רציבוז' שבפולין), להוריו ולטר-שלמה והרטה לבית פרנקל. ב-1929 נולדה אחותו אילזה.
ב-1937 הוחלו החוקים האנטי-יהודיים של הרייך השלישי גם בשלזיה עלית. ברטיבור היו באותה עת כ-600 יהודים ומספרם הלך ופחת. ב-1939 נותרו בעיר 282 יהודים. ב-1940 נלקחו גברים יהודים מרטיבור לעבודות כפייה, כדי להימנע מכך חיפש האב, ולטר (שלמה) מאייר עבודה במקצועו כמהנדס. הוא מצא עבודה במפעל שהיה חלק מתעשיית המלחמה הגרמנית, ועבר לברלין. לאחר שקיבל אישור של הרשויות, הרטה וילדיה הצטרפו אליו. היה זה ממש ברגע האחרון, שכן חודש לאחר מכן החל גירוש יהודים מרטיבור.
"הגענו לברלין, לתוך מערבולת המלחמה", תיאר אריה, שהיה בן 15 באותם ימים. "בשלושת החודשים הראשונים לא הייתה לנו דירה. לא השכירו יותר דירות ליהודים. גרנו בתנאים עלובים - חדר ארונות זעיר שיהודים אחרים הקצו לנו. היינו ארבעה אנשים והיו לנו שתי מיטות".
"כמובן שאף אחד לא היה יכול לישון בשלווה", הוא מספר, "גם בגלל הפחד מהגסטפו שהיה עלול לבוא בכל שעה של היום או הלילה כדי לאסוף אותנו. התהלכתי עם הטלאי הצהוב. אסור היה להשתמש בתחבורה הציבורית. מצרכי המזון היו במשורה. התזונה הייתה גרועה מאוד".
"היינו ארבעה אנשים והיו לנו שתי מיטות. כמובן שאף אחד לא היה יכול לישון בשלווה. פחדנו גם מהגסטפו שהיה עלול לבוא בכל שעה של היום או הלילה כדי לאסוף אותנו"
ולטר הצליח לסדר להרטה עבודה במפעל שבו עבד והמשפחה שכרה שני חדרים בביתה של אלמנה יהודייה. לאחר שמשפחה יהודית שכנה נלקחה על ידי הגסטפו, החליט ולטר שעליהם לרדת למחתרת ולהסתתר.
"פרצנו לדירה שלנו והרגשנו כמו פושעים"
בינואר 1943 מצא ולטר זוג גרמני שהסכים להסתיר אצלו את שני ילדיו תמורת תשלום. בפברואר הגיעו ההורים למקום המסתור של ילדיהם כשהם נסערים, וסיפרו שנערכה פשיטה על המפעל שבו עבדו, וכל היהודים שעבדו שם נתפסו ואילו הם הצליחו לחמוק. ולטר והרטה שהו בבית הזוג הגרמני כמה ימים עם ילדיהם ולאחר מכן הסתתרו במקומות נפרדים: ולטר שהה במרתף קטן וטחוב שעליו שילם סכום גבוה לבעלים, שסחט והתעלל בו ולעתים לא אפשר לו לשהות במקום, כך שהוא מצא עצמו שוהה ברחובות.
בשלב מסוים ולטר ובנו אריה הצליחו להגיע לדירה שבה גרו קודם לכן, אך זו הייתה סגורה על ידי הגסטפו. "קרענו את החותם, פתחנו את הדלת ותוך דקה לקחנו כל מה שיכולנו לשאת", סיפר אריה, "פרצנו לדירה שלנו והרגשנו כמו פושעים".
ולטר מצא עבודה חדשה במפעל שהכיר את בעליו, שהסכים לקבלו ללא מסמכים או רישום בלשכת התעסוקה. ברלין הייתה תחת הפצצות והמפעל פונה מזרחה, לשלזיה. בעל המפעל הציע לוולטר לעבור עם המפעל, אך זה סירב כיוון שלא רצה לעזוב את רעייתו וילדיו.
בינתיים ארגן ולטר מקום מחוץ לברלין, בכפר פיכטנוואלדה, עבור אריה שעבד בתקופה זאת במשק חקלאי בבית המשפחה. לבתו אילזה מצא עבודה אצל משפחה גרמנית כעוזרת. הרטה הסתתרה במקום אחר. מפשיטה שעשה הגסטפו במקום שהותו של אריה בפיכטנוואלדה, חמק אריה בעור שיניו וחזר לברלין.
האב מוסגר לידי הגסטפו
ולטר מצא עבודה חדשה. באפריל 1943, שלושה ימים בלבד לאחר שהחל לעבוד במקום החדש, הוסגר לידי הגסטפו וב-17 במאי שולח לאושוויץ. הרטה, אריה ואילזה מצאו עצמם לבד בברלין.
"בימים הראשונים אחרי השחרור האזרחים מילאו טפסים והונפקו כרטיסי מזון. כמובן שגם אני נרשמתי, והפעם בשמי האמיתי. דיירי הבית השתוממו, כי עד כה היה שמי שונה"
מרגע מעצרו של אביו עסק אריה בן ה-16 בחיפוש מתמיד אחר מקומות מסתור עבור המשפחה. לאיש מהם לא הייתה תעודת זהות. לעתים שהו יחד, לעתים נפרדו, וכל הזמן היו בתנועה. כשהם חומקים מפשיטות הגסטפו ומבדיקות שערכו שוטרים ברחובות.
כספם הלך ואזל והם עבדו בעבודות מזדמנות לתקופות קצרות, מחשש שיזוהו כיהודים. אריה גר בחדר בדירה של משפחה נאצית מוקף גרמנים, תחת זהות בדויה. לא אחת מצא עצמו מנהל שיחות עם גרמנים נאציים, שלא הסתירו שנאתם ליהודים ונאלץ להשתתף בשיחות, תוך אימוץ זהותו הבדויה.
בשני ימי הפצצות על ברלין על ידי בעלות הברית בנובמבר 1943 איבדו הרטה, אריה ואילזה את כל רכושם שהיה מפוזר בין מכרים שונים. השלושה שרדו והתאחדו לאחר שחרור העיר בידי הצבא האדום ב-1945.
אחרי השחרור
על הימים הראשונים אחרי השחרור סיפר אריה "האזרחים מילאו טפסים והונפקו כרטיסי מזון. כמובן שגם אני נרשמתי, והפעם בשמי האמיתי. דיירי הבית השתוממו, כי עד כה היה שמי שונה. כעבור ששה שבועות הצלחתי להשיג לנו דירה יפה בת חדר וחצי בבניין חדש, דירה שהייתה שייכת לנאצים שברחו בשעת הקרבות. הלכתי ללשכת הדיור וביקשתי טופס כניסה לדירה. התהליך היה פשוט. באותם ימים היו ליהודים כמה יתרונות".
"'זכיתי' להיפצע ואפילו נחשבתי לחלל במשך תקופה מסוימת. אך ניצלתי בנס וברגע האחרון פוניתי לבית החולים בפינוי אווירי נדיר באותם הימים. קיבלתי זאת באהבה גדולה, כי היה זה לצורך הגנה על מולדתנו"
אריה החליט לעזוב את גרמניה. הוא נפרד מאמו ואחותו ובאוקטובר 1945 עזב את ברלין והגיע למחנה העקורים ברגן-בלזן. משם עבר בינואר 1946 לבית הילדים בלנקנזה שבהמבורג. באפריל 1946 עלה דרך מרסיי לארץ ישראל יחד עם קבוצת ילדים ובני נוער ומדריכיהם והתיישב בקיבוץ דורות.
הוא התגייס לפלמ"ח ונפצע קשה במלחמת העצמאות. בזיכרונותיו כתב "'זכיתי' להיפצע ואפילו נחשבתי לחלל במשך תקופה מסוימת. אך ניצלתי בנס וברגע האחרון פוניתי לבית החולים בפינוי אווירי נדיר באותם הימים. את כל זה קיבלתי באהבה גדולה, כי היה זה לצורך הגנה על מולדתנו, מדינת היהודים – היא מדינת ישראל, הבית הלאומי שלנו שבו יישב עמנו לבטח ואיש לא יחזירנו למקום בו היינו".