עידו רוזנברג הוא אחד מבמאי התיאטרון הצעירים הכי עסוקים בארץ. רק בן 37, ומאחוריו כבר עומדות כמה מההפקות הגדולות והמצליחות של השנים האחרונות. בין היתר, לצד עבודתו כשחקן, היה אמון על הבימוי בבית ליסין של "אפס ביחסי אנוש", "משחקים בחצר האחורית", "הנאהבים והנעימים", והערב, עולה הצגה נוספת - "לעבור את הקיר" שמבוססת על הסרט של רמה בורשטיין.
"רלוונטיות, אומץ, התיאטרון הרבה פעמים הולך על בטוח בשביל קהל, להעלות עוד פעם מחזות שפג תוקפם בלי לשדרג", מונה עידו את הבעיות בתיאטרון כפי שהוא רואה אותן. "לעשות את 'אפס ביחסי אנוש' זה טרלול! אבל את יודעת איזה אושר, בתור חננה של תיאטרון, לראות מתחת לבניין של בית ליסין חבר'ה בני 20 שואלים אותי איך מגיעים לתיאטרון?".
רוזנברג כנראה יכול לזקוף את הגעתם של בני ה-20 לטובתו: "'משחקים בחצר האחורית' לדוגמה - הנושא מאוד רלוונטי אבל לא נשאר כמו שהוא - הכנסתי טלפונים סלולריים לתוך ההצגה, שידרגנו ביחד עם עדנה (מזי"א, ג.ח) את כל הטקסט והעברנו אותו להיום. יש הצגה על 4 אימהות לסביות, זה לא מובן מאליו. וזה שלאגר, זה רץ בטירוף. פשוט צריך אומץ ואמונה".
אתה מרגיש אמיץ?
"אם רק היית יודעת כמה אני מרגיש רגיל. אני ממש לא מרגיש אמיץ או חדשני, אבל אני לא יכול אחרת. אפרופו משפחה חדשה - ילד שנולד לשני הורים גברים, זה מה שהוא מכיר אז אני יכול לביים כמו שאני מביים ואני יכול להביא את הראש שלי כי זה מה שאני יכול להביא. אני מרגיש בתגובות הטובות וזה משמח ומרגש ולא מובן מאליו בעיניי, ואני כל בוקר מודה על זה".
היום, כאמור, עולה בבית ליסין המחזמר "לעבור את הקיר", המבוסס על הסרט של רמה בורשטיין. העלילה מתמקדת במיכל (חן אמסלם) שהארוס שלה נוטש אותה רגע לפני החתונה. היא מחליטה לא לבטל את המאורע ולמצוא עד תאריך החתונה המיועד חתן אחר. עידו התחבר לסיפור מהמקום הכי אישי: "אני אשתדל לספר לך בלי לבכות", הוא מתחיל. "התחלתי את החזרות אחרי כאפה שחטפתי בפן הזוגי".
"רוב החברים שלי נשואים", הוא ממשיך, "שלא לדבר על ילדים מתרוצצים. וחטפתי סטירה, עזבו אותי, נפרדו ממני במכה. זה היה מאוד חד צדדי והייתי גמור מזה תקופה ארוכה. אני עדיין קצת גמור מזה. וזה בדיוק מה שקורה למיכל בהצגה, בול. מהמקום הזה הגעתי. אחותה אומרת לה בהצגה: 'זה רק הייאוש מדבר', ומיכל עונה לה: 'רק הייאוש? זה הגוף, הנפש והחלומות המרוסקים והפחד שאני אשאר לבד'. עכשיו אני לא מפחד להישאר לבד אבל הפער בין איפה שחשבתי שאני נמצא לבין הקלות שבה זה פתאום נגמר", חושף עידו.
"ביונסה שופכת סקס על המסך ועדיין לא רוצה שיאנסו אותה"
לצד אמסלם, ששיחקה לצד עידו במחזמר "שיער" של הקאמרי, מככב עוז זהבי ששיחק גם בסרט עצמו. "בעיניי המחזה הוא להאמין שמגיע לך, להאמין שאת טובה, ראויה, מעולה וזה יגיע. זה יותר עניין של אמונה עצמית מאמונה בו, ואני גם מאמין שהשם עוזר למי שעוזר לעצמו", מוצא עידו גם אופטימיות במחזה וחושף גם קו מחשבה שהוא מחזיק בכל ההצגות שביים - העצמה נשית.
"היא אישה של זמננו אנו, בעקבות כל השינויים והמהפכות, ואני עף על זה", הוא מתאר את הדמות. "יש משפט שמיכל אומרת, בסרט הוא הולך: 'יש אחד שירצה אותי באמת והוא שלי והוא הכי טוב לי' ואנחנו הורדנו את 'זה שירצה באמת' כי אישה לא צריכה שיאשרו אותה, היא לא צריכה שהוא יבחר בה. חייבים להתייחס לתקופה ולעודד את זה".
גם כשיצר מחדש את דבורי ב"משחקים בחצר האחורית" הייתה התייחסות: "בעיניי רק ככה אפשר להעלות את המחזה הזה ב-2022. היא לא מסכנה, לא דחויה, דבורי שהיא פרובוקטיבית, סקסית. ביונסה שופכת סקס על המסך, ועדיין לא רוצה שיטרידו או יאנסו אותה". הוא לא יודע מאיפה הרצון להיאבק על זכויות האישה, "אני לא אישה, אני די קרוב, אבל אני לא אישה. אני הומו ויש לי רגישות לדבר הזה, משם אני פועל", הוא מסביר.
"גם לפני הקורונה התיאטרון היה בסכנת הכחדה"
בלב התפשטות האומיקרון ואי הוודאות שתוקף את עולם התרבות, גם ההצגה שביים, "הנאהבים והנעימים", חטפה מכה קשה: "עשינו גנרלית בשעה שראש הממשלה דאז הודיע שעוברים ל-10 אנשים במקום סגור. בשעה של הגנרלית. אז סיפרתי שהרגשתי כאילו סגרו את כל התיאטרון וביציאה נתנו לי להחזיק ארגז גדול ואמרו לי חכה רגע, ואף אחד לא בא להחליף אותי, ואני מרגיש שאני מחזיק ומחזיק. סיפרתי על זה לאמא של משי וכשריטה קפצה להצגה ה-200 של 'אפס', אז בחזרה היא אמרה 'נו לקחו לך את הארגז?'".
ובכל זאת, טוען עידו, התיאטרון הלך וגווע עוד לפני שסגרה עליו המגפה. "גם לפני הקורונה, התיאטרון היה בסכנת הכחדה ואני חושב שהוא צריך להיות פרח מוגן. אנחנו נלחמים על התיאטרון שיישאר רלוונטי וידבר גם עם צעירים כי המדיום לא ישתנה. מסדרות טלוויזיה לסדרות בנטפליקס נתנו איזה שדרוג, בתיאטרון כל הקונספט שתמיד יהיה קהל באולם ואנשים על הבמה".
ובכל זאת השינוי המשמעותי שהוא רואה זה הדיון שההצגות מצליחות לעורר: "אני חושב שזה שהקהל מדברים עם השחקנים זה די מאפיין את הקהל של היום, הם מרגישים בסלון. הם מגיבים, מדברים אחד עם השני, אומרים מה הולך לקרות לדעתם. אני חייב להגיד שאפילו בזה אני מוצא משהו חיובי כי אני מרגיש שהם בתוך הסיפור, ההצגות מעוררות דיון".
לדוגמה ב"משחקים בחצר האחורית": "נהיה עניין ב'משחקים', משהו לא מוכרז ולא מתוכנן שאחרי ההצגות הקהל נשאר מחוץ לתיאטרון, השחקנים יוצאים ונהיה שיח ברחוב. בתור אחד שחשש שהתיאטרון הולך להיכחד, פתאום לראות שהקהל נשאר, בני נוער נשארים בחוץ לא כדי להצטלם אלא כדי לדבר על ההצגה ולשתף חוויות". החלטה נוספת שהוא לקח זה ללהק למחזה רק אנשים צעירים, המבוגר בהם בן 26 - "אין פה התותחים כמו יונה אליאן וששון גבאי, אלא להגיד אלה יחזיקו את ההצגה ויהיה בסדר".
"את יודעת איזה אושר לראות מתחת לבניין חבר'ה בני 20 שואלים איפה זה בית ליסין?"
רוזנברג ממשיך כל הזמן בעשייה - במהלך השנה יעלו שתי הפקות נוספות שנמצאות כרגע בשלבי פיתוח ראשוניים - אחת בקאמרי ואחת באופרה. ולמרות שכבר צבר קילומטראז' עדיין יש לחץ וסיוטים לפני שמחזה חדש עולה, והוא "שמח שזה לא קל לי, לא מובן מאליו מבחינתי". השאלה הגדולה מכולן היא איך הוא מספיק הכל? "יש לי את העוזרת במאי הכי טובה ביקום וגם כמו כל דבר שרוצים להצליח בו - יש פחות מפגשים עם חברים, פחות מפגשים עם המשפחה ופשוט לחיות את זה 24/7. החלטתי כהחלטה מודעת שזה מקום ראשון. ויש גם התלהבות ראשונית, כי עניין הבימוי בער בי מאז י"א".
לשאלה מה הוא מרגיש יותר, במאי או שחקן, התשובה היא חד משמעית - בפרונט. לתשובה ההחלטית הזו קדמו לבטים רבים וקושי מצד מנהלי התיאטראות: "פה מקטלגים שאם אתה במאי אתה לא שחקן, אם אתה שחקן אתה לא זמר… במשך 7 שנים בקאמרי כל שנה דפקתי על הדלת, וביקשתי שייתנו לי צ'אנס לביים. מיותר לספר שזה לא קרה. בסוף מי שנתנה לי את ההזדמנות זאת ציפי פינס ומאז קורה משהו הפוך - אני מקבל הרבה הצעות על בימוי ואף אחד לא מציע לי לשחק, שזה קורע בעיני".
"אבל יש לי התלהבות מאוד גדולה על הבימוי עכשיו", רוזנברג מוסיף, "אני רוצה לעבוד בזה כל הזמן אבל אני בטוח שמתישהו תבוא גם הרעלת סוכר. כמו שאומרים ב'לעבור את הקיר': 'כמו מכת קראטה - ב100 אחוז אני שוברת את הבלטה ב-99 אני שוברת את היד', ואני הולך 100".
מה החלום הכי גדול שלא הגשמת?
"כשחקן אני רוצה לשחק בהצגה שהנושא שלה הוא בדמי. אני יכול להגיד שהנאהבים והנעימים וזה בדמי. וכבמאי אני רוצה להמציא את עצמי מחדש, ולהישאר נאמן לעצמי ולא לביים מתוך מה יגידו. סקופ! עילי בוטנר ניגן בכוכב נולד ואני הייתי בן הזוג של סקעת באותה תקופה ועילי פנה אליי, אין לי מושג איך הוא הגיע אליי אפילו. והגיטריסט החמוד אומר שהוא כותב שירים והציע לי להקליט אלבום של שירים שהוא כתב והלחין ואני אשיר. אני לא מוכן להיות זמר בשום צורה, בחיים לא. סירבתי וכשיצא האלבום שווים אמרתי מעולה, אין חרטה".