את תקציר חייו של שרובין נגמבה, מוזיקאי מבקש מקלט מקונגו, הוא פותח בעודו באוטובוס בדרך לעוד יום עבודה כשוטף כלים במסעדה בתל אביב. נגמבה בן ה-32 הוא זמר, רב-נגן, מורה ורקדן, שרוצה להקדיש את כל כולו למוזיקה. באמצעותה, כך הוא מסביר, "אפשר לעשות טוב בעולם, לקרב בין אנשים ולעורר בהם השראה". כיום הוא מנהל בית ספר למוזיקה אפריקנית בדרום תל אביב והלידר של הרכב "אפרו-כאן", אך היו ימים שבהם נגמבה לא היה יכול להרשות לעצמו לנגן, מחשש שיהרגו אותו.
שרובין חי בישראל מאז 2016 לאחר שנמלט מהמשטר בקונגו. לאחר שסיים לימודי מוזיקה באוניברסיטה, המוזיקאי שהיה מוכר בארצו, הצטרף לארגון צעירים שהתאגדו כדי להילחם על הזכויות האזרחיות שלהם. אביו עמד בראש הארגון. "הוא רצה לעזור לצעירים שגורלם לא שפר עליהם - כאלה שאיבדו את הוריהם ונקלעו למצוקות קשות", פתח שרובין. "הייתה לו תשוקה גדולה לזה ואני מתגעגע אליו מאוד".
למרות שקונגו היא המדינה העשירה בעולם באוצרות טבע, תושביה הם העניים ביותר כשמדובר בהכנסה לנפש. "האנשים שם סובלים, במיוחד האוכלוסייה הצעירה", המשיך שרובין. "כשאבי לקח על עצמו להוביל את הארגון, הוא קיים מפגשים עם חברי הקבוצה ולקחתי חלק בה. ביום אחד, ממש באחד המפגשים שלנו, נכנסו לפתע חבורה של אנשים שאומנם נראו מהצבא, אבל הפנים שלהם היו מכוסות. משום מקום, הם התחילו לפתע להכות את כולם - היו להם סכינים, ויותר משבעה מהם הכו אותי בעוצמה רבה". תוך זמן קצר מצא את עצמו נגמבה בבית חולים.
בשלב זה החליט שרובין לקחת הפסקה מהארגון, ולהשתלב בו בזמנו. אבל כשאותם גורמים גילו ששרובין הוא הבן של אחת מהמטרות שלהם, הם התחילו לחפש אחריו בכל מקום. "באחד המפגשים שנכחתי בהם, הם שוב מצאו אותנו ותקפו אותנו. אלו היו אנשי צבא שלבושים הפעם כמו משטרה. הם הכו את מי שנכח סביבי והתוצאה הפעם הייתה קשה במיוחד - ארבעה מחבריי, שלמדו איתי בקולג', נהרגו מול העיניים שלי".
"צעירים רבים מהמדינה שלי מבינים את הבעיה שאיתה התמודדתי ואת הרצון שלי לעזוב. הם מבינים שאלו לא חיים, שאנחנו צעירים ומגיע לנו עתיד טוב יותר. בקונגו, למשל, המורים בבתי הספר לא רוצים ללמד כי הם לא מקבלים שכר - לאחר שהם עבדו ללא תמורה למשך זמן רב. כשאתה עומד על הזכויות שלך במקום כזה, ברור שתמות", הוסיף.
"הלכתי לאחד האנשים שהדריכו אותי בכנסייה והוא לקח אותי לשדה התעופה. הוא השתמש בכל אמצעי אפשרי כדי להוציא אותי מהמדינה. זו לא הייתה סיטואציה פשוטה". אבל המעבר לישראל, מספר שרובין, לקח זמן: "התחבאתי בכנסייה בקונגו כדי שאף אחד לא יוכל לראות אותי. הכול הרגיש לי כמו כלא קטן, רק שזה קורה במדינה שלי ולכן זה היה בלתי מתקבל על הדעת. לכן, יצאתי לקרב ולהקרבה הגדולים בחיי - הפסקתי להופיע, ללמד, לעשות מוזיקה, לבלות עם חברים. לא היה לי חופש, וכשאני נזכר בזה אני בוכה הרבה. עצם המחשבה שאם אתה מעז לדבר על דמוקרטיה, אתה עלול לסיים את חייך".
הדבר הראשון ששרובין שם לעצמו למטרה כשהגיע לארץ - מדינה זרה עם שפה שונה ותרבות אחרת - הוא לסייע למי שצריך עזרה במסגרת הכשרתו המקצועית כמוזיקאי. "אחרי כל מה שחוויתי בקונגו, החלטתי לסייע לכל מי שצריך עזרה. כבר שם הקמתי סוג של בית ספר למוזיקה והתחלתי ללמד כאלה שלא היה להם כסף ללמוד מוזיקה. אולי אין להם משאבים ללמוד, אבל הם למדו משהו - ועצם האפשרות להיות מישהו בחיים האלה, יכול להפיח בהם תקווה", הסביר שרובין.
מאפריקה ל"אפרו-כאן"
הוא החליט להקים בית ספר למוזיקה אפריקנית בדרום תל אביב. "בגלל שאני פליט, לא מקבלים אותי כאן בבתי הספר למוזיקה בישראל - למרות שאני מבטיח שאני מורה טוב", מתבדח נגמבה. "בתחילת הדרך לימדתי כמה אנשים, וכשהתחלתי להופיע בארץ היו עוד כאלה שהתעניינו. כיום אני מלמד צעירים ומבוגרים ישראלים, ובהם גם מהגרים, וגם תושבים מחו"ל. אני זמין לכולם".
לצד העזרה לאחרים, יש לו בקשה אחת: "אני מקווה שיום אחד אקבל מעמד פליט בישראל". כבר יותר מחמש שנים שהבקשה שלו לתעודת זהות ממתינה במשרד הפנים, מה שכאמור מקשה עליו לקדם את הקריירה המקצועית שלו. "אם אמצא מקום לעבוד בו, זה יהיה מעולה. בזכות הכישרון שיש לי, לא משנה מה יקרה, תמיד ארצה לחלוק את השמחה, האווירה הטובה ואולי גם להעביר את הסיפור שלי הלאה".
בינתיים, שרובין נערך לקראת הופעתו מחר (שני) עם ההרכב אפרו-כאן, כחלק משבוע הסרטים בנושא הגירה ותנועה אנושית בסינמטק ירושלים. "מדהים אותי לקחת חלק באירוע", סיפר נגמבה. "אהיה שם עם 'אפרו-כאן', הלהקה שהקמתי לפני שנתיים וחצי שמבחינתי נחשבת משפחה. אלו אנשים נהדרים שעובדים איתי ומבינים את החזון שלי מההתחלה. כיום אנחנו שמונה בהרכב".
חברי אפרו-כאן, מוזיקאים מישראל ומאפריקה ששילבו כוחות, לא מגדירים את עצמם תחת סגנון מוזיקלי מסוים, אלא להפך. או כמו ששרובין מתאר זאת: "אנחנו לוקחים את הג'אז והרומבה ומערבבים אותם ביחד". ההרכב מושפע מעולמו של נגמבה באפריקה, אך מכיל בתוכו אלמנטים שונים של מוזיקת עולם. "אנחנו כאן כדי לחלוק את השמחה שלנו עם אנשים שרוצים לראות אותנו. זו חגיגה אמיתית", מציע שרובין.
"אני לא שוכח את העבר וההיסטוריה שלי בקונגו, אבל מה שעושה אותי שמח זה כשאני איתם, וזו אותה שמחה שאני חולק עם הקהל", חתם נגמבה. "אני מודה לישראל על ההגנה שסיפקה לי, אבל רוצה לעשות את הכי טוב שלי כאן כדי לתכנן את העתיד שלי, עם אישה וילדים. במצב הנוכחי זה לא אפשרי ואני לא יכול לדעת אם היום יהיה כמו מחר. גם אם אני פליט, יש לי זכות לחיים טובים יותר".
שרובין נגמבה יופיע עם ההרכב "אפרו-כאן" ב-7 במרץ בסינמטק ירושלים כחלק משבוע הקולנוע "היום שאחרי: תנועה אנושית במאה ה-21" בשיתוף מכון ון ליר בירושלים