רוב הסיכויים שלא שמעתם מעולם את השם יהודה גרובייס, אך מדובר באחד הבמאים והמפיקים הכי פוריים בישראל. בסוף שנות ה-90 יהודה ואחיו - "האחים גרובייס", היו חלוצי הקולנוע החרדי. "הדבר היחיד שהיה זה היה הצגות ילדים, מופעים של 'פרחי מיאמי' וסרטים הוליוודים מצונזרים יותר או פחות" אמר גרובייס והוסיף "היו בבני ברק מלא ספריות של סינמה פרדיסו שהיו חותכים את הקטעים הלא צנועים, ואני נכסנתי בדיוק לתוך התקופה הזאת".
זה היה "תור הזהב" של הקולנוע החרדי, הם צילמו בקצב אש, והגיעו לכל בית במגזר. "סרט בחודש: מצלמים באוקראינה, בנפאל ובניו יורק. והציבור הצביע ברגליים", סיפר גרובייס. תוך שנים בודדות, אברך חסר ניסיון קולנועי, שהוא גם המפיק, גם הבמאי, גם הצלם ולפעמים גם השחקן – בנה אימפריה ששינתה דור חרדי שלם. אבל אז, האינטרנט ותעשיית ההעתקות והצריבות השמידו את הענף הזה.
הסרט האחרון של גרובייס היה לפני כמעט עשור, ומאז בדירת המרתף בבני ברק – הוא החל לנצח על תעשיית הברודקאסט המגזרית. בחלל הזה, הוא מגדל גם את דור העתיד של הקולנוע החרדי. במקביל, גרובייס ממשיך לחלום ליצור סרט שיפרוץ את גבולות המגזר, בדומה לחלק מהסרטים של תלמידיו.
הקורונה, הביאה עימה ביקוש מחודש לסרטיו הקודמים. "עוד פעם קמתי לתחייה. אנחנו מדברים על סרטים שחלקם בני 24 שנים שצולמו ברמה מביכה, והם קלאסיקות מטורפות כמו חגיגה בסנוקר והשוטר אזולאי". כעת, אחרי הפסקה של עשור, האבא של הקולנוע החרדי החליט לחזור ובחודש שעבר הוא הפיק סרט באופן עצמאי, בסיוע ילדיו שמילאו את כל התפקידים על הסט.
לראשונה, בניגוד לכל הסרטים הקודמים של גרובייס, משתתפות בו גם נשים וכוכבים מהקהל החילוני, דוגמת השחקנית עדי ביטי. "שואלים אותי, 'מי הקהל שלך? למי עשית את הסרט?' עשיתי אותו לעצמי, קודם כול". גרובייס, שנמצא לדבריו "ביקום מקביל מעבר לכביש" מאוכזב, אך לא מופתע מהאנונימיות שלו בקרב הציבור הרחב "בן-אדם רוצה שישמעו אותו, רוצה הכרה. אבל אני גם מודע לזה שאם אני עושה משהו סקטוריאלי, אני לא יכול לבוא בתלונות" הסביר.