כבר שנתיים, מי שהיה במאי, עורך ומנחה מהגדולים בטלוויזיה, אמן משחקי המילים ומלך המתיחות, הפסיק להחזיר טלפונים ולא נראה בשום מקום. באוגוסט 2019 מעד שילון בביתו, נפל על הרצפה וסבל מפגיעת ראש קשה שגרמה לו לשיתוק מסיבי, אובדן כליל של התנועה בגוף - מאז הוא החליט להסתתר. סביבתו הקרובה שמרה בקנאות על הפרטיות ועל הסוד שלו, והקדישה את כל כולה להחלמה ושיקום.

שילון היה צריך ללמוד את הכל מהתחלה, ובמאמץ לא הגיוני הוא נלחם על חייו בחזרה. אבל לצד כשלונו של הגוף הרוח השילונית לא נעלמה. לאחר שנתיים של מאבק צלצל שילון לארז טל: "אני רוצה שתעשה עליי סרט. נפלתי, אני משותק". הם נפגשו לראשונה במרץ 2021, כמעט שנתיים אחרי הנפילה ששינתה את חייו. הערב בסרט "מה קרה ליגאל שילון?" השניים סיפרו יחד את סיפורו.

מה שלומך יגאל?
"הכי הרבה שאני יכול זה ללחוץ לך את היד ככה".

איך הגענו עד הלום? אמרת לי בטלפון שנפלת.
"בלילה שבו ברצלונה ניצחה 5-2, אכלתי ותקעתי, הרגשתי שאני מגזים. קמתי להשתין, הלכתי לדלת ומעדתי, מצאתי את עצמי בום על הרצפה בפינה, עם ראש פתוח, הכל מלא דם. התחבאתי, נורא התביישתי. בבית החולים קנו לי כובע כדי שאוכל להסתובב שם שלא יזהו אותי. התביישתי. לא רציתי שאנשים ירכלו עלי". 

יגאל שילון בבית החולים איכלוב לאחר הנפילה (צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12)
שילון בבית החולים איכלוב לאחר הנפילה | צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12

>> תתחילו להיפרד ממאקו TV: הכירו את +12 האפליקציה החדשה שמשנה את חוקי המשחק

זהבה שילון, בת זוגתו, לא תוכל לשכוח את הרגע בו מצאה את בעלה על הרצפה. "בסביבות 3 בלילה, אני יוצאת מהחדר ורואה את יגאל שרוע על שלולית דם ענקית. חשבתי שאני הולכת למות. נתתי צרחה 'יגאל, מה המספר של שחל?'. הייתי בטוחה שהוא מת, ואז הוא מדקלם לי את המספר מהשלולית".

מיכל שילון, ביתם הצעירה של זהבה ויגאל, מתגוררת איתם בבית והוזעקה מיד. "אמא שלי התקשרה, ואמרה תרדי. כשהגעתי למדרגה האחרונה ראיתי את הראש מבצבץ מהמסדרון, והרבה דם. שאלתי אותו 'אתה יכול להזיז את הרגל?' ולא זזה הרגל. הגיע אמבולנס והגענו לבית החולים. סיימו את הניתוח ואמרו הניתוח עבר בהצלחה אבל - אין שיפור. היום אני רואה שיפורים קטנים, אבל לקום ללכת? אנחנו לא מצפים". 

 

"עדיין לא הבנתי שאני משותק, אמרו שזה אמור להשתפר"

אחרי אשפוז ממושך וטיפול בבית החולים איכילוב, שילון עבר למרכז הרפואי רעות, שם התחיל את מסע השיקום. הוא נאלץ ללמוד לעשות כמעט הכל מהתחלה. הוא מספר על הצוות המדהים והמיוחד שליווה אותו בכל רגע ולימד אותו להסתגל למצב החדש. את רגעי השיקום, קשים ככל שיהיו, הוא תיעד בלי הפסקה בעזרת משפחתו.

"אני לצערי הרב כמו שאתם רואים נמצא במצב תחתוני ביותר. אני בתחת, נפלתי, תרתי משמע", הוא מספר למצלמה ביום הראשון לשיקום. "אני לא יכול כמעט לזוז. המוח שלי עובד יותר מידי, הידיים עובדות קצת, נותנות סיבה לתקווה. גם כפות הרגליים זזות. היום הוציאו לי את התפרים, נפלתי על הפרצוף ונראיתי כמו פרנקנשטיין אחרי שפתחו לו את הגולגולת. חטפתי הלם, אני בדרך לצאת ממנו. אני מקווה שכל יום אוכל לספר לכם על עוד התקדמות קלה". 

יגאל שילון (צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12)
"המוח עובד יותר מידי, הידיים זזות קצת" | צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12

כדי לעבור מהמיטה לכיסא, שילון  נאלץ להיעזר במנוף מיוחד, חוויה לא פשוטה עבורו. אבל גם ברגע הזה הוא דואג שמצלמה תתעד אותו והוא משתף בתחושות: "אם לא ידעתם איך אני עובר מהמיטה לכיסא, אז הנה משהו שאף אחד לא ידע - מרימים אותי כמו מנופי אבי, מנופים שמרימים בן אדם עד 200 קילו, אני פחות מ-200 אני ירדת מ-100. אני תלוי באוויר כמו חתיכת אידיוט". 

יגאל שילון במהלך השיקום במרכז הרפואי רעות (צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12)
במהלך השיקום במרכז הרפואי רעות | צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12

בוקר שלישי בשיקום.
"התחלתי לפתח תאוריה שאני נמצא על שביל של אופניים. אני רואה הכל, אבל אני בצד. אני מחוץ למעגל החיים הנורמאלי. אני על שביל האופניים והחלום שלי זה לחזור לכביש הראשי ולסוע כמו מלך, ולהרגיש כמו מלך".

חודש בשיקום.
שילון מתחיל ללמוד איך להשתמש בכלי ההתניידות שמעתה ייעזר בו לכל דבר – כיסא הגלגלים. באמצעות המטפלים בשיקום הוא למד את הטכניקה, התאמן ותרגל את השימוש בו. כיום, הוא מתנייד רק באמצעותו, ומה שבהתחלה נראה כבלתי אפשרי הפך כעת לשגרה שלו.

חמישה שבועות מהנפילה.
"ערב ראש השנה, משפחתי היקרה עם הנכדים המקסימים הגיעו לעשות את ארוחת החג כאן. בשנה הבאה נחגוג את זה בבית. אני מקווה ואני גם קצת אופטימי להאמין, אז שתהיה לנו שנה הרבה יותר מוצלחת".

את הפעם הראשונה בה ניסה לשתות הוא תיאר כאירוע מפחיד. אבל גם שם, המצלמה תיעדה והייתה כדי לתפוס את אותו הרגע: "אני מחזיק כוס קולה, פעם ראשונה. יכול להיות שאני הולך להרטיב את עצמי", הוא שיתף רגע לפני הניסיון שזכה להצלחה. כל התקדמות קטנה כמו זאת הייתה מלווה בשמחה אדירה שלו ושל המשפחה שלאורך כל התהליך לא עזבה אותו לשנייה, וזה אולי סוד הקסם של השיקום שלו. 

יגאל שילון (צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12)
"חטפתי הלם, אני בדרך לצאת ממנו" | צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12

אבל התהליך שהתחיל בבית החולים השיקומי רעות נמשך עד היום. בסלון הביתי של המשפחה אפשר לראות את ההתאמות שנעשו בשביל ששילון ירגיש בבית. כשהוא יושב מול ארז, על הכורסא שמתאימה למצבו, עם המנוף שמוסתר בצד, הוא חוזר אחורה אל הרגעים בהם לא ידע לאילו ממדים הפציעה עתידה להוביל.

במרכז הרפואי רעות זה היה רגע שהבנת שאתה משותק?
"עדיין לא הבנתי שאני משותק, כי אמרו שזה אמור להשתפר, אמרו לי 'תלך לפיזיותרפיה ושם ישפרו לך את החיים'. זה אולי ישמע לך מצחיק אבל אני מתגעגע לימים של השיקום ברעות כי באמת פגשתי שם אנשים מופלאים, צוות נהדר. מהר מאוד הבנו שזה מחזק את היד עם כל מיני תרגילים, ואז הגעתי לטיפול בדבש שזה משהו חדשני, מורחים עליך דבש. תוך שבוע, נס רפואי יקרה, שיפור קצת, אבל לא הרבה".

עכשיו אתה יכול להזיז את היד.
"את יד ימין אני יכול להזיז, את שמאל קצת להרים. באצבעות אני יכול בערך לעשות אגרוף אבל לא ממש, אני יכול לגעת ככה (נוגע באצבעות), יכול לגרד פה (בראש). עוזרים לי, אני יודע. שמח זה לא". 

יגאל שילון (צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12)
"עדיין לא הבנתי שאני משותק" | צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12

מה שקרה לשילון היה שינוי פתאומי וקיצוני בחיים, ללא שום הכנה מוקדמת, וגם התמודדות נפשית עם המצב החדש היא חלק בלתי נפרד מהסיפור. "אחד הדברים המדהימים, זה שבכל פגישה עם גורם רפואי אמרו 'פסיכולוגית כבר פגשת'? באיזה מקום ברור להם שאני קצת דיכאוני, אובדני, המתת חסד, אני לא יודע מה. אבל אני לא. יש רגעים בלילה שכואב לי ואני מחכה שיבוא הבוקר, אבל דיכאון? ממש לא".

"מהכתפיים, הרגליים והידיים, אני לא זז. מיטב הרופאים לא הגיעו לתשובות"

חודשיים עברו מהפגישה הראשונה בין שילון לארז. אפשר להבחין בהשתפרות הקלה במצבו אבל הכאבים עצמם לא מרפים. בשביל להעביר את היום הוא חייב לקחת כדורים ותרופות שיעזרו לו להתמודד עם העצימות שלהם, אבל גם התרופות, לא מספיקות בשביל להעניק לו חיים רגילים.

"כואב לי יותר, המון, כל הזמן. לחם חוקי הוא הכאבים. כל סוגי הכאבים, מהכתפיים, הידיים והרגליים. אני לא זז. הבוקר לקחתי משככי כאבים מראש. אני מקבל המון כדורים והם לא ממש משככים. אנחנו לא הולכים בכיוונים טובים".

אתה מרגיש את הגוף ולא יכול להזיז אותו.
"נכון, אחת הבעיות המרכזיות שאני לא יכול לנער את עצמי. בן אדם נורמאלי יושב ומזיז את התחת ימינה שמאלה, משהו. אני לא יכול, אז צריך לכופף אותי קדימה, להשכיב אותי אחורה. אני משנה תנוחות הרבה".

בעזרתה הגדולה של משפחתו, שילון מנסה לחזור למסלול. יש עוד הרבה עבודה, אבל בכל יום יש שיפור קטן, יש עוד משהו שאפשר להתגאות בו בדרך. אייל, הבן שלו, משתף על התהליך שעבר לצידו בתקופה הזאת: "אני עיוור לנכות שלו. הייתי איתו בפסגה בפספוסים, והייתי איתו גם על הרצפה באיכילוב, ישנתי עשרה ימים על שק שינה ליד המיטה שלו. כשהורידו אותו פעם ראשונה מהמיטה הוא בקושי החזיק את הכיסא. ראיתי אותו גם ברעות כשאין כלום ואין רייטינג ואף אחד לא מתעניין ואתה לבד, ואתה איתו". 

יגאל שילון נעזר בפטנטים כדי לתפקד באופן עצמאי (צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12)
נעזר בפטנטים כדי לתפקד באופן עצמאי | צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12

מלבד לכיסא הגלגלים, המנוף והתרופות, אל מערך השיקום של שילון הצטרף גם מייקל קיאביאב, המטפל הסיעודי. מהר מאוד הוא הפך לחלק מרכזי בחייו. הוא האדם שעוזר לו בכל פעולה ונמצא איתו גם כשהוא בתחתית, והקשר המיוחד שנרקם ביניהם הוא אחת המתנות שלו מהמצב החדש.

החיבור הזה עם מייקל, זה משהו שלא תיארת לעצמך שיכול לקרות.
"בחיים לא, לא תיארתי לעצמי שיהיה לי עוזר סיעודי. אבל כזה קשר טוב עם בן אדם בערוב שנותיי זה מדהים".

טכנית, הוא הכי קרוב אליך היום.
"נכון, אני לא יודע אם הוא אוהב אותי אבל יש לי סימפטיה מאוד גדולה אליו".

היום, שילון מנסה לחזור לשגרה ככל הניתן. הוא מנסה למצוא את האיזון בתוך המציאות המורכבת אליה נקלע, ושם למייקל יש תפקיד גדול. מידי בוקר הוא לוקח אותו להתאווררות בחנייה של הבית. "זה אחד ממקומות הבילוי האהובים עליי", הוא מספר בחיוך.

מה אתה אוהב לעשות כאן?
"הסיגר. המקום היחידי שאף אחד לא צועק עליי 'אל תעשן'. אבל זה טקס, זה לא פשוט, דיי מסובך. מצמידים לי את האצבעות (שמים מסקנטייפ ביניהן). ברעות מצאו את הפטנט, בקושי יכולתי להרים את האצבעות ולא מצאתי את הפה, וזה היה מאוד מסוכן, אבל מיכל עזרה לי. כשאני השתחררתי מבית החולים, סבלתי מאוד כמו היום מכאבים עזים והרופא אמר 'מה שאני יכול להציע לך זה קבנאיס רפואי'. אז זה הקנאביס הרפואי שלי, זה מהצומח, לא מכניסים את זה לריאות, וזה משכך כאבים. זה מטשטש קצת, אז מה, לא תאשרו למסכן שכואב לו מעט לעשן?" 

יגאל שילון עם סיגר ביד (צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12)
גם היום, עם הסיגר ביד | צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12

לפני הנפילה עישנת בלי הפסקה.
"זה הסמל המסחרי שלי. אתה יודע היו מתיחות שהתפוצצו כי אמרו 'הריח של הסיגר, בטח יש פה מתיחה'".

"אני בא לספר שבשיא החרא – יש גם חיים"

שילון לא רוצה שיגידו עליו כמה הוא מסכן, שלא ירחמו עליו. הוא יודע שהוא במקום הכי קשה שהיה בו בחיים, הוא חיי עם המציאות הזאת מידי יום. הוא איבד את התפקוד הפיזי, אבל ההומור והשנינות עדיין שם. יותר מהכל, הוא רוצה שיזכרו את הדברים שהוא עשה בטלוויזיה, את הקריירה שלו ואת מה שיש לו עוד לתרום, גם עכשיו.

"אני כבר שנה וחצי לא בכיף. מצד שני אני מרגיש שאני חי - ממש חי. רואה כדורגל, צורח, רואה סדרות. אבל אני מת, הגוף שלי בעצם מת. אני לא הולך, אני עולה למיטה עם מנוף, יורד מהמיטה עם מנוף. אני לא יודע אם להגיד את המשפט הזה, אין לי אומץ להגיד אותו, אבל, לא הייתי שנה וחצי בשירותים".

אז מה, אתה קם בבוקר ועובר לכיסא?
"יש לי כיסא גלגלים, שגם מתחת לבית אני לא מעז לצאת לשכונה אפילו. 'אז אתה מוכן שמיליון איש יראו אותך בטלוויזיה ובשכונה אתה מתבייש?' אני לא בא למכור בולשיט, אני בא לספר שבשיא החרא – יש גם חיים".

מה אתה מאחל לעצמך?
"מהיום שאני זוכר את עצמי אני מצלם הכל ושומר הכל. להחיות ארכיון שהוא בעצם קפסולת זמן של שנות השישים והשביעים של ישראל של פעם, הבוהמה של פעם, זה חלום שלי. אבל הדבר שכרגע עובר לי בראש זה לשרוד ולחיות, ולראות את הסרט שאתה עושה עליי בשידור. את האמת שאני לא בטוח שאגיע לזה". 

יגאל שילון (צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12)
מתרגל לחיים החדשים | צילום: מתוך "מה קרה ליגאל שילון?", קשת12

אמרת על עצמך "אני בן אדם מת עם מוח".
"התפקוד הגופני שלי הוא כמעט אפס. אבל בתשבצי היגיון אין עליי היום. הייתי טוב עכשיו אני אלוף. ואז גיליתי שבאמצעות גב כף היד אפשר לגולל את האייפד ולעשות תשבץ".

מה הכי היית רוצה?
"לעבוד. עבודה משמחת אותי, אני נורא אוהב לערוך, לצלם. היום פיזית אני לא יכול לעשות את זה, אבל לשבת מטר אחורה ישמח אותי מאוד. גם בשנתיים האחרונות הייתי מאחורי הקלעים מאוד מעורב, גם בבית החולים".

אולי בעצם את המתיחה הכי גדולה של חייך אתה בעצם מצלם ברגע זה, נכון? הרי אתה בסוף תקום ותגיד לי "אההה פספסת"
"כמה אתה רוצה שאני אשלם לך עבור זה? אבל אתה יודע מה, זה גאוני".

יאללה קום.
"אני לא יודע אם אני אקום, אבל היו לי המון פספוסים בחיים שלי, ואחד הפספוסים הכי גדולים שלי זה לפני שנתיים איך לא החזקתי נכון את המשקוף ונפלתי. זה הפספוס הכי גדול".