במציאות היומיום דרכיהם של מיכל בוננו, אמא לילדים מירושלים, ושל בורה אשיק, רווק צעיר מאיסטנבול, כנראה לא היו מצטלבות לעולם; אבל פרויקט אמנותי חדש ומסקרן הצליח ליצור דיאלוג בין שתי נפשות שהחיים כנראה לא היו מזמנים להם מפגש. הפרויקט המדובר, ספר סיפורים הנושא את השם "Tell Me Your Story", יצר שיתוף פעולה בין עשרה אמנים ישראלים לעשרה אמנים טורקים שחולקו לזוגות; כל אמן כתב סיפור קצר המתאר זיכרון ילדות והפקיד אותו בידיו של אמן ממדינה זרה, ובהתאם אייר את זיכרון הילדות שכתב האמן אליו צוות.
"כשקראנו את תכתובת המיילים בין מיכל לבורה, אמרנו לעצמנו, 'זה בול מה שעמד לנגד עינינו כשחשבנו על הפרויקט'. כשהאמנים החלו לשלוח את העבודות, הדמיונות שלנו התחילו לקבל צבע וצורה", מספר אלעזר זינבל, נספח התרבות בקונסוליה הישראלית באיסטנבול, שהגה את הרעיון והוציא אותו לפועל; התוצר הוא ספר מרהיב שמספר את האירועים שעיצבו את חייהם של האמנים, הן במילים נוגעות וכנות והן בפרשנות הויזואלית שניתנה להם באיורים.
"התפקיד שלנו כנספחי תרבות הוא להפיץ בטורקיה את בשורת התרבות הישראלית. בהתאם, הרבה פעמים מה שאנחנו עושים זה להביא לטורקיה 'מוצר מוגמר' מישראל - הופעות, תערוכות, סרטים, ספרים". למעשה, "Tell Me Your Story" היה לאחד משיתופי הפעולה הראשונים בין אמנים ישראלים לטורקים שיזם במסגרת פועלו בקונסוליה. פרויקט נוסף - גם הוא על טהרת הדיאלוג - יצא לפועל תחת כנפי הקונוסוליה: אחד מהם הוא אלבום מוזיקלי בהפקת אנשי ה"תדר" שנמצא בשלבי עבודה מתקדמים.
"Tell Me Your Story" יוצא בשיתוף פעולה עם הוצאת הספרים הטורקית Paper Street Co, המופעלת על ידי שתי אחיות ותומכת בפרויקטים קהילתיים. נוסף על כך, בהפצת הספר מעורבת גם ההוצאה לאור הישראלית "ברחש", אותה מנהלת קרן כץ, שלקחה חלק בפרויקט כמאיירת. גילי האמנים שגויסו לטובת הפרויקט נעים בין 25 ל-60, במטרה ליצור מגוון אנושי: "חלק מהמאיירים שגייסנו ותיקים ומבוססים; חלקם הם אמנים צעירים בתחילת דרכם, שרצינו לתת להם הזדמנות לחשיפה", אומר זינבל.
גם הסופר אתגר קרת תרם את חלקו לפרויקט והתבקש לכתוב דברי פתיחה שיתכתבו עם רוח הספר, סיפור המתאר זיכרון ילדות. "ידענו שייצא מזה קסם ואכן יצא. קרת מצא את המהות של הפרויקט הזה". הבחירה בקרת הייתה מתבקשת, לדברי זינבל, שכן קרת הוא סופר מצליח לא רק בישראל אלא גם בטורקיה: "כל ספר שלו שיוצא לאור מתורגם מיידית גם לטורקית ונמכר פה בהצלחה רבה. הוא הגיע כמה פעמים לטורקיה לאירועי חתימה ולפסטיבלים". הסיפור של קרת הוא גם היחיד שמופיע בספר בשלוש שפות, אנגלית, עברית וטורקית; שאר זיכרונות הילדות של האמנים בספר כתובים בשפה האנגלית בלבד. "הרעיון של הספר הוא לייצר דיאלוג, ודיאלוג צריך להתקיים בשפה ששני הצדדים מבינים", מבהיר זינבל.
בניסיון למצוא תמה שתאחד בין התרבויות, אפשר גם היה לבחור בנושא מפורש הרבה יותר - כזה שצועק את הפערים, או לחילופין דווקא את הגשרים ביניהן. זינבל ושותפותיו בהוצאות הספרים, לעומת זאת, רצו דווקא להימנע מלחנך את הקוראים: "אחת המחשבות הייתה להתמקד בקולינריה כתמה לספר: כשאתה רוצה להכיר תרבות אחרת אתה לא פעם מכיר אותה דרך המטבח. ירדנו מהרעיון הזה כי רצינו להימנע מתוצר דידקטי, לא רצינו שזה יהיה 'אין יור פייס'".
"המאיירים מספרים סיפור אישי, אבל באמצעות הסיפור האישי והקטן שלך אתה מספר סיפור רחב יותר של מדינה. לאנשים הרבה יותר קל להתחבר לחוויה אישית ולא לאתוס מדיני רחב יריעה: דרך המיקרו אתה מקבל את המקרו, מהפרטים הקטנים אתה לומד עוד נדבך ועוד נדבך"
אלעזר זינבל
אז, מספר זינבל, עלה הרעיון של זכרונות ילדות. גולמיים, טהורים, חוויות שהן הכי אוניברסליות ותמימות שיש, ומצד שני - כאלה שגם עשויות להחזיק בתוכן נרטיב תרבותי. "בין אם באנטליה או באשקלון, לכולנו הייתה ילדות. המאיירים מספרים סיפור אישי, אבל באמצעות הסיפור האישי והקטן שלך אתה מספר סיפור רחב יותר של מדינה, בין אם זה סיפור הקיבוצים או סיפור העלייה הרוסית. לאנשים הרבה יותר קל להתחבר לחוויה אישית ולא לאתוס מדיני רחב יריעה: דרך המיקרו אתה מקבל את המקרו, מהפרטים הקטנים אתה לומד עוד נדבך ועוד נדבך".
הציוותים לזוגות נעשו באמצעות זו עבודת אוצרות, והתחשבו הן בחיבור האמנותי והן בחיבור האישיותי שעשוי היה להיווצר בין הזוגות; זינבל מספר שהאמנים הסתדרו מצוין ומקווה שחלק מהזוגות ימשיכו לשמור על קשר גם לאחר צאת הספר. ובכל זאת, לרגעים אי אפשר היה להתעלם מהפערים הפוליטיים שבין שתי המדינות. "החשיפה של הטורקים לישראלים היא לרוב חשיפה שלילית בתקשורת", מספר זינבל. "בתקופה של מבצע 'שומר החומות' היינו לקראת סוף העבודה וחששתי שחלק מהאמנים בטורקיה יגידו שהם לא מעוניינים להשתתף, אבל להפתעתי אף אחד לא לקח צעד אחורה".
מלטם שהיין, אחת האמניות הטורקיות שלקחו חלק בפרויקט, גדלה בעיר קטנה בדרום מערב טורקיה וכיום חיה באיסטנבול. בשיחה עם mako שהיין מספרת שאהבה אמנות עוד כילדה, ואהבה זו הובילה אותה ללימודי עיצוב גרפי ומאוחר יותר לאיור. "גדלתי והייתי מאוד בעניין של ציור. אבא שלי הכריח אותי לנגן בפסנתר אבל שנאתי את זה: הוא רצה שאהיה מוזיקאית ואני רציתי להיות ציירת", אומרת שהיין. כשהתבגרה, למדה שהיין עיצוב גרפי באוניברסיטה באנקרה. בהמשך, עברה למרילנד שבארה"ב לשם לימודי איור.
נושא הילדות, שעומד במרכזו של הספר החדש, לא זר לעבודתה של שהיין. הנושאים שמתווים את יצירותיה בימים אלה הם פמיניזם וזכויות קווירים, אבל כשסיימה את לימודיה החלום שלה היה להיות מאיירת ספרי ילדים. היא השתתפה בפסטיבל ספרי ילדים בבולוניה, אחד מהגדולים בעולם; בתזה שלה, לדבריה, היא עסקה בצעצועים: "צעצועים תמיד מלמדים ילדים משהו, וחשבתי שזה יהיה נחמד אם מבוגרים ישחקו בהם".
"אין לי דעות קדומות. אני משתדלת, לפחות, שלא יהיו לי דעות קדומות על תרבויות אחרות. מצאתי נקודות דמיון בין הילדות שלי לילדות של קרן, וזו הייתה הרגשה מאוד נעימה. אני מכירה עכשיו חלק מאוד מסוים ממנה, סיפורים אינטימיים וסודות שהיא חלקה איתי"
מלטם שהיין
לא רק שההתעסקות בילדות מוכרת לשהיין, אלא גם שהיא כבר מנוסה בשיתופי פעולה החוצים גבולות מדיניים. במהלך הקריירה הענפה שלה, ולצד תערוכות היחיד שהציגה, היא הייתה מעורבת בפרויקטים מבוססי דיאלוג ופגשה אמנים מכל רחבי העולם. עם זאת, העבודה על "Tell Me Your Story" הייתה הפעם הראשונה בה עבדה שהיין עם אמנים ישראלים: "יש לי שתי חברות קרובות ישראליות, ויש לי גם מעריצים ישראלים - אבל לא עבדתי עם ישראלים קודם לכן".
בניגוד למה שאפשר היה אולי לחשוב, שהיין הגיעה לפרויקט בלי מטען של סטריאוטיפים בנושא ישראליות מהי. "אין לי דעות קדומות. אני משתדלת, לפחות, שלא יהיו לי דעות קדומות על תרבויות אחרות". הסיפור אותו איירה, שכתבה האמנית קרן כץ, רק הבהיר לה שתחושת ההזדהות עם אדם אחר יכולה לגבור על פערים תרבותיים, עמוקים ככל שיהיו. "היא תיארה את החוויה בפרטים ומצאתי נקודות דמיון בין הילדות שלי לשלה. יכולתי להזדהות איתה, זו הייתה הרגשה מאוד נעימה". שהיין וכץ אמנם לא נפגשו בחיים האמיתיים, אבל לדברי שהיין, "אני מכירה חלק מאוד מסוים ממנה, סיפורים אינטימיים וסודות שהיא חלקה איתי".
העבודה על הפרויקט הולידה גם זמן איכות של מלטם עם הוריה. "כשאמרו לי שאני צריכה לבחור זיכרון ילדות, נלחצתי. לא זכרתי כלום. אז ישבתי עם ההורים שלי ונזכרנו בסיפורים ממש מצחיקים: זה היה כיף, אמא שלי מאוד אוהבת לספר את הסיפורים האלה והיא ממש נכנסה לזה". אחרי נבירה ממושכת בחוויות רחוקות, בחרה שהיין לספר על הפעם ההיא שבה הייתה בטוחה שאישה מבוגרת שהציעה לה שוקולד לבן בעצם הציעה לה הרואין. זיכרון נוסף של שהיין, שלא נכנס לספר, מבהיר שאחרי הכל, ילדים הם ילדים בכל מקום בעולם: "הייתי מאוהבת באבא שלי בקטע פרוידיאני כזה. פעם אחת לבשתי את כתונת הלילה של אמא שלי ושמתי תפוזים על החזה. כשאבא שלי ישן, חיבקתי אותו מאחורה והייתי כזה 'אווו, מוסטפה'. אמא שלי נבהלה ואמרה 'מה את עושה?' הייתי מאוד מובכת".
"כמאיירת ספרי ילדים אני רגילה לתאר רעיונות של אנשים אחרים, אבל הפרויקט הזה היה מעניין כי איירתי סיפורים של מאיירים, ולמאיירים יש דרך אחרת לספר סיפורים: זו לא כתיבה מקצועית אלא סיפורים אינטימיים שמסופרים בצורה יותר ויזואלית", מסבירה שהיין. אבל מעל להתנסות המקצועית המעניינת, היה הספר עבורה נקודה של אור בחשכה: "המדינות שלנו לא מסתדרות כל כך טוב מבחינה פוליטית, אז הפרויקט הזה נותן לי תקווה. זה סמל לשלום ולעובדה ששכנים יכולים להסתדר, ושבסך הכל יש לנו הרבה במשותף".
קרן כץ, שעבדה בצוות עם שהיין, היא קומיקסאית ומאיירת במקצועה. היא למדה תואר באיור בבצלאל, תואר שני בניו יורק וגם התמחתה בתחום הקומיקס באופן ספציפי. כץ מעורבת בעולם הספרות בכמה רמות: היא הוציאה לאור שני רומנים גרפיים בהוצאה אמריקאית וגם איירה כמה וכמה ספרי מבוגרים; היא עובדת בחנות ספרים, מתפעלת ספרייה ניידת המונה עשרות אלפי כרכי קומיקס ומנהלת את ההוצאה לאור העצמאית "ברחש" לקומיקס ושירה.
כץ השתתפה ב"Tell Me Your Story" הן כאמנית והן כמוציאה לפועל: הוצאת הספרים בניהולה, ככתוב למעלה, היא אחת משתי הוצאות הספרים שהפכו את "Tell Me Your Story" מחלום למציאות. "'ברחש' היא לא הוצאה מסחרית: המטרה שלה איננה לייצר ספרים למכירה, אלא לייצר קהילה", מספרת כץ. "Tell Me Your Story", במובן הזה, מתאים בדיוק ל-DNA של הוצאת הספרים: הוא יצא במהדורה מוגבלת, אינו נועד למטרות רווח וכולו על טהרת היצירה המשותפת.
"אנחנו מנסים לגשר בין מדינות שהיחסים הפוליטיים ביניהן מורכבים. הספר שלנו לא פותר את המצב, הוא רק דוגמה אחת לאיך אפשר לעשות את זה. התקווה היא שעוד פרויקטים כאלה יצמחו, שזה יהיה משהו שאפשר לשכפל"
קרן כץ
המשמעות האמיתית בפרויקט, בעיני כץ, איננה התוצר הסופי אלא עצם ההידברות. "הספר הוא רק תירוץ. ההתכתבות היא המהות, והספר הוא תוצר שמשקף תהליך שכבר קרה". בזיכרון הילדות שבחרה לפרסם מתארת כץ את בית סבה וסבתה, בסיפור שאוחז בתוכו את הקשר האישי שהיה לכץ עם ישראל. "את רוב הילדות שלי לא ביליתי בארץ, אז הבית של סבא וסבתא בתל אביב הכיל את כל הדברים שסימלו עבורי את ישראל. כשהייתי בחו"ל, כל ישראל הייתה בתוכו". כץ מספרת שהיא התרגשה מאוד מהפרשנות הויזואלית של שהיין לסיפורה: "היא הצליחה לזקק את המהות של החוויה לאיור. זה מרגש לקבל דבר כזה".
כמו שהיין, כץ נרגשה גם היא משיתוף הפעולה בין שתי המדינות: "אנחנו מנסים לגשר בין מדינות שהיחסים הפוליטיים ביניהן מורכבים ובעצם לחתור כנגד זה דרך האמנות, דרך ההתכתבות האישית. זה פרויקט עדות לרוח של עשייה: הספר שלנו לא פותר את המצב, הוא פשוט דוגמה אחת לאיך אפשר לעשות את זה. התקווה היא שעוד פרויקטים כאלה יצמחו, שזה יהיה משהו שאפשר לשכפל".
ולמרות המוטיבציה הגדולה שבוערת בה, כץ מסבירה כי בעיניה, החיבור שנוצר בין הישראלים לטורקים איננו הירואי. "זה לא פרויקט 'נגד כל הסיכויים'. אני חושבת שהקשר בין אמן לאומן או בין מאייר למאייר הוא חזק יותר מהפערים בין המדינות, ומלכתחילה רוב האנשים שאני מכירה לא חשים את ההפרדה המלאכותית הזו בין ארצות או תרבויות. זה לא ספר דידקטי: המטרה, לפחות בעיני, הייתה שהספר *לא* יהיה דידקטי. יש כמובן סיפורים תלויי מקום, וכשנבקש ממישהו לספר על הילדות שלו יצוף מידע תרבותי כלשהו כי יש מטען לזכרונות. אבל מצד שני, ילדות קשורה לסקרנות - ובזה בעיני עוסק הספר. באופן ממלכתי זה אולי עושה קצת נעים בלב, אבל היכולת להתחבר לכל סיפור היא מהותית יותר מטורקיה-ישראל, מפוליטיקה ומהתוצר הסופי".