המפגש בין השומעים לחירשים יכול להיות מורכב לשני הצדדים - הקושי בתקשורת והפער בתרבות יוצרים סיטואציות שהופכות בקלות למערכונים הומוריסטיים. את החומר הזה תיעלו למופע "שיח חירשים", המנתח את המפגשים הללו מנקודת מבטם של החירשים. "המופע הוא קומדיית טעויות", מספר בני שוקרון, אחד משחקני ההצגה. "מה שנראה אולי מביך או משפיל במציאות היומיומית הופך על הבמה למצחיק עד כד בכי וכאב".
את ההבדלים בין החירשים לשומעים, שחקני ההצגה - נועם הינדן, שובל בן זאב, בני שוקרון, ליה פלדמן, שוקי אסולין וחנה איטח, מבטאים בעזרת סממנים חיצוניים והתנהגותיים. חברי ההצגה כולם שחקנים חירשים או כבדי שמיעה והם גם אלו שמשחקים את השומעים. "איך? אפשרי בהחלט", קובע שוקרון, "הרי שחקנים שומעים 'העזו' לא פעם לגלם דמויות חירשות כשהתוצאה לעיתים גבלה, לטעמי, באי אמינות, חוסר כבוד וזלזול, והנה התהפכו היוצרות".
הקונפליקטים והפערים בין השומעים וחירשים לא עצרו על סיפה של ההצגה, אלא היו ממש חלק משלבי פיתוחה. להצגה היו שני במאים - נדב ניר השומע ונורית שלום החירשת, והפערים בין ניר לשחקנים הורגשו לא פעם. נועם הינדן, אחת השחקניות, ששומעת באוזן ימין ("האוזן המפרנסת" כמו שהיא מכנה אותה), תיווכה ביניהם: "הקושי היה שזה לא תרגום שגרתי אלא תיווך תרבותי בין עולם השומעים לעולם החירשים, בגלל ההומור השונה והתרבות השונה ובכלל כל ההיבט הויזואלי – מה שמצחיק שומעים לא מצחיק חירשים - והפוך".
גם בני שוקרון ראה את הפערים בין אנשים שומעים לחירשים ביתר שאת בעבודה על ההצגה: "לאדם חירש יש פרספקטיבה שונה על העולם שבתוכו הוא חי ופועל. לאנשים שומעים קשה להבין את זה שיש לנו נרטיב שלם שכולל תפיסת עולם, נורמות, ערכים, מנטליות שטבועים עמוק בזהות, שפה, תרבות והיסטוריה. כמו קבוצות מוחלשות אחרות, מקומה של קהילת החירשים משחר ההיסטוריה האנושית, טמונה גם היא בסבל, אפליה ובורות".
עוד תפקיד שלקחה הינדן על עצמה הוא להעביר את צחוק הקהל לשאר השחקנים: "מכיוון שבתכל'ס, אני היחידה ששומעת אם הקהל צוחק או לא, אז תמיד לאחר ההצגה ואני מקבלת מהשחקנים החירשים מאחורי הקלעים תחקור מקיף על מתי הקהל צחק, באיזה תדירות וכו'". אבל דווקא הידיים שמסמנות כפיים הן אלו שמרגשות את הינדן: "המופע הפיל את האסימון להרבה אנשים, אותי בעיקר מדהים לראות את תגובות הצופים בסוף המופע כשהם רואים עשרות ידיים מסמנות ומבינים איך זה להיות בסביבה שומעת בלי להבין מילה".
אבי גז, מנהלו האומנותי של תיאטרון "נא לגעת" מספר שהמופע נולד מחוויית העבודה במרכז: "במסגרת העשייה במרכז "נא לגעת" אנו מוצאים עצמנו כל הזמן בסיטואציות של אינטראקציות מצחיקות בין חרשים לשומעים, לכן היה טבעי עבורנו לקחת את כל המציאות הזו לבמה". עוד הוא מוסיף כי השחקנים עצמם נדרשו להביא לבמה אירועים שחוו על בשרם ולהיות חלק מהיצירה: "גיבשנו קבוצת שחקנים-יוצרים חרשים ונתנו להם להביא את היום יום שלהם לבמה, תוך גיבוש הנרטיב של כל המופע. התרגיל שנתנו באודישנים היה גילום סיטואציה מצחיקה מהחיים שהשחקנים עברו באופן אישי עם שומעים ועל בסיס זה נבחרו המשתתפים והמערכונים".
מה הייתם רוצים שהקהל השומע ייקח איתו מהמופע?
שוקי אסולין: "היה לנו חשוב להעביר מסר על הבעיות בין שומעים וחרשים. הדבר נועד להעלות את המודעות לגבינו, לדוגמא באמצעות הנגשת שפת הסימנים, קירוב תרבותי ועוד. כפי שאנחנו מכבדים את השומעים נרצה שהם גם יכבדו ויבינו אותנו".
בני שוקרון: "היינו רוצים שהקהל יעז לתקשר איתנו במקביל גם בערוץ הויזואלי. מהר מאוד הם יגלו שכיף להביע את עצמך דרך שפת גוף". עוד הוא מוסיף: "הרתיעה מחירשות ושפת סימנים נובעת מפחד של שונות וזרות. כאשר לא תפחדו ותהיו פתוחים לקבל תרבות חדשה ושונה משלכם, תראו את היתרונות של שפת הסימנים שכבר הוכיחה את נפלאותיה".
נועם הינדן: "אני הייתי רוצה שהתובנה העיקרית של הקהל תהיה שאנשים חירשים הם לא מוגבלים, אלא שהחברה השומעת היא שמגבילה אותם. חשוב לי גם לעביר את המסר שחירשים הם לא אילמים! זאת סטיגמה רווחת אבל במציאות יש להם קול והם יכולים להתעצבן, לכעוס, לשמוח ולצחוק בקול. חוץ מלשמוע, חירשים עושים הכל כמו כולם".
גם חנה איטח, שמשחקת בהצגה, מבהירה שהמסר הכי חשוב מבחינתה בהצגה הוא "שאנחנו לא זקוקים לרחמים מעצם היותנו חירשים. אפשר למצוא פיתרון למימוש כל חלום שלנו כחירשים, זו לא מוגבלות. אנחנו בני אדם בדיוק כמו השומעים, רק ללא שמיעה". היא מוסיפה כי "חשוב שלציבור תהיה הרבה סבלנות ויכולת הקשבה והכלה לחירשים – לדבר לאט, ברור ובכבוד".
את ההצגה "שיח חירשים" ניתן לראות במגוון תאריכים החל מיום חמישי 12.8 במרכז "נא לגעת".