שנה לפני מותה, התיישבה ענת גוב לריאיון שידעה שייערך ויוקרן רק אחרי מותה. זה היה בשלב שהרופאים אמרו שכבר אין מה לעשות. הריאיון ההוא שצולם לפני עשר שנים עם סוכן האמנים אריק קנלר, הוא מסמך מטלטל ובו-בזמן משעשע, שיש לקוות שישנה משהו בחיים שלכם, וייתכן שגם את מותכם. הוא הבסיס שעליו נבנה הסרט של קנלר והבמאית תמר טל ענתי, "על החיים ועל המוות".
"רוב האנשים לוקחים כמובן מאליו את זה שהם חיים, והמוות - הלם מוחלט", אמרה אז גוב בריאיון המיוחד. "והרי זה אבסורד. כי הדבר הוודאי היחיד זה שנמות, אף אחד לא יוצא חי מהעולם הזה. אין מצב, נכון? זאת אומרת שהמובן מאליו בעצם הוא המוות. ולדעתי זה נס כל יום שאנחנו חיים".
את הגישה המרעננת שלה למותה הצפוי היא גיבשה בגיל צעיר, אחרי ששני הוריה מתו מסרטן. אז היא החליטה לחיות בלי לפחד מהמוות. "אני חושבת שחלק מהדבר של להרפות, זה גם טיפה לוותר על האגו. זאת אומרת, אתה לא יכול להיות עם אגו ענק ולא לפחד מהמוות, זה כנראה לא הולך ביחד. אז יכול להיות שיש לי גם איזה מזל שאין לי אגו ענק. זאת אומרת, לא היה לי גם, נולדתי עם משהו קטן כזה".
את הסרטן היא גילתה כשכבר היה מאוחר מדי להציל אותה. בריאיון סיפרה כיצד גילתה על המחלה: "הלכתי עם גידי ביחד לעשות קולונוסקופיה, בקטע רומנטי. ואני הייתי ראשונה. ואז הרופא העיר אותי ואמר לי, אני רוצה שתבואו אליי מחר בתשע בבוקר לקליניקה. אז אמרתי לו, למה, יש לי סרטן? כשיצאתי ממנו עמדתי בחוץ, אמרתי תודה לאלוהים. שהילדים שלי גדולים, שזה קרה לי ולא למישהו אחר מהמשפחה שלי".
גוב כתבה בצוות המערכונים של 'זהו זה', ולאחר שכתבה לתיאטרון שורת מחזות בהשראת חייה – ביניהם 'חברות הכי טובות' ו'עקר בית', רק טבעי היה שתכתוב גם את מותה. "זה נותן לך בכלל גם נקודת מבט על החיים אחרת. זאת אומרת גם כשקורה משהו רע, כמו סרטן, אני אנסה להפוך את זה למשהו טוב בכתיבה. ויש לי דדליין. אני מאוד אוהבת לעבוד עם דדליין. במקרה שלי, הדדליין הוא באמת דדליין".
את הצילום האחרון שלה, שפורסם רק לאחר מותה, עשתה ורדי כהנא, צלמת הפורטרטים הטובה בארץ, וגם שכנה וחברה שכבר צילמה אותה בעבר לא מעט. "ענת אמרה לי - "למה שאני לא אצטלם עם סרטן? אולי נשים לי סרטן על הבטן"", נזכרת כהנא. "אתה צריך להבין שהסיטואציה בצילום הייתה מאוד משועשעת. מאוד לא כבדה. כמובן, זה בגלל ענת ובגלל ההתייחסות שלה במהלך כל התקופה הזאת. צריך להכין אנשים לדיבור על המוות. אני אומרת את זה בשיא הרצינות. זה צריך להיות חומר חובה".
ענת גוב לא רצתה למות. אבל אם אלה הקלפים שחולקו לה, היא רצתה למות כמו שנכון לה, כמו שהיא חיה. היא מתה בבית, כמו שתכננה, בלי כעס על הגורל. בלי לדעת עד כמה מה שתשמעו אותה מיד אומרת, גם יתגשם. "יכולתי לחיות עוד 30 שנה. אבל בסדר, אז... לא יצא. זה לא משנה בסוף. באמת, לא משנה. משנה אם אתה מרגיש טוב עם מה שעשית עד אותו רגע. זה כיף לראות נכדה ולהיות סבתא ולהיות בלידה שלה. לא הייתי מוותרת על החוויות האלה בדיעבד. אבל אין לזה סוף הרי, הדברים שאנחנו רוצים עוד להספיק. אז תמיד יהיה עוד, אז אני עכשיו רוצה לראות אותה בבת מצווה, אני רוצה לראות אותה מתחתנת. למה לא נינה? זה לא נגמר".
"יש המון פחדים בחיים, נכון? פחד מטיסות, פחד מעכבישים, פחד מ... ברגע שאתה לא מפחד מהמוות זה למעשה כולל את הכל. אתה יודע כמה מטפלים יש בפחדים שונים ומשונים אבל זה כולל בתוכו הכול. כי ברגע שאתה מחליט לחיות בעולם בלי לפחד מהמוות, אז אתה בעצם לא מפחד מכלום".