הקורונה, כמו לכולנו, שינתה ליוכי ברנדס את התוכניות. הסופרת הפופולרית הייתה באמצע כתיבת ספר פרוזה חדש כשהסגרים והמגפה קטעו לה את ההשראה. בלי המפגש עם הקוראים והקהל, היא מספרת, לא הייתה מסוגלת לכתוב רומן חדש. דווקא מתוך הקושי הזה צמח ספר אחר, רעיון ישן שקינן לה בראש - עימות מול הגיבור הראשי של התנ"ך - אלוהים.

"המגפה הייתה זמן מצוין לכתוב ספר על אלוהים, הקורונה גרמה לי לזעום עליו", אומרת ברנדס. "זאת הייתה תקופה קשה והיו לי הרבה שאלות כלפיו. מבחינתי, הספר הזה היה הזדמנות לבחון דמות קשה עם הרבה בעיות. וכך יצא שבתקופת הקורונה, כשלא פגשתי אנשים וכעסתי על אלוהים, דמיינתי שאני כותבת לקהל וצעקתי על אלוהים בספר".

ברנדס נולדה בקהילה החרדית. אביה הוא הרב יצחק יעקב רבינוביץ, האדמו"ר מביאלא רמת אהרון ובילדותה למדה במוסדות חרדיים. כשהתבגרה החליטה להיפרד ממה שהכירה, והלכה ללמוד במכללת ירושלים התורנית, באוניברסיטת בר-אילן ובמכון שכטר לרבנים. את הידע העצום על העולם היהודי היא מעבירה בספריה, המבוססים על מקורות יהודיים - היסטוריים, אך כתובים בשפה קלה ופשוטה, ומדברים גם אל חילונים (או "אנשים שלמדו במערכת החינוך הממלכתית", כהגדרתה).

"אני כותבת בצורה פופולרית וקלה על יהדות קשה ומורכבת", קובעת ברנדס. "אני מנסה שכולם יהנו מהספרים. יחד עם זאת אני מודה שיש דברים שלא כל הקוראים יבינו. את 'הפרדס של עקיבא' אפשר להבין לגמרי בקריאה ראשונה רק אם למדת בישיבה. ואת 'אדל' אפשר להבין רק אם למדת חסידות וקבלה. אבל ההנאה מהעלילה קיימת גם אם לא מבינים הכל. הספר החדש, 'כשאלוהים היה צעיר' מבטא את הרעיונות הכי עמוקים שלי עד כה אבל הוא כתוב בשפה קלילה, מובנת והומוריסטית, מתוך רצון להגיע לכמה שיותר קוראים שיתחברו למחשבות האלה".

"יהודים לא רוצחים בגלל דעות, מקסימום יקללו אותי בפוסטים"

ספרה הראשון, "גמר טוב", יצא ב-1997, ולאחר מכן יצאו 4 ספרים נוספים, שעסקו כולם בהיסטוריה הציונית בת זמננו. ב-2008 העזה לראשונה לכתוב על ההיסטוריה היהודית והוציאה את "מלכים ג'". שני רומנים נוספים יצאו לאחר מכן, ("הפרדס של עקיבא" ו"אדל") ושני ספרי עיון ("שבע אימהות" ו"היהדות שלא היכרנו"). מרגע שהחלה לכתוב על היהדות, הביקורות לא פסקו. אחרי כל כך הרבה שנים של פוסטים כועסים בפייסבוק וחרם על ספריה מצד רבנים, היא לא מתרגשת מהביקורות שככל הנראה יגיעו גם על ספר שעוסק בנושא הרגיש מכולם.

"אני לא חוששת לעסוק בנושא נפיץ כמו אלוהים. קודם כל כי זה מה שאני עושה. הרבה אנשים אוהבים לתת הרצאות ושיעורים על היהדות הנהדרת ועל כמה אלוהים נפלא ואני לא כזאת", אומרת ברנדס בביטחון. "אני מאוד אוהבת את היהדות אבל מאמינה דווקא בללמוד יהדות מהבטן, מתוך כאב, חתרנות, מחאה. התרגלתי לביקורות. אנחנו היהודים לא רוצחים בגלל דעות בדרך כלל, מקסימום יקללו אותי בפוסטים. התרגלתי".

"למשל, הרב שי פירון כתב לי בוואצאפ אחרי שקרא את הספר: 'את חושבת שאת הראשונה שכתבת שאלוהים משתנה אבל את לא. היו לפנייך הרבה הוגים גדולים ביהדות שאמרו דברים דומים'. מצד אחד אני אוהבת להיות הראשונה, מצד שני שמחתי שיש לי על מי להתבסס. לא המצאתי את הגלגל אבל טוב שהספר לא כל כך חתרני", מוסיפה ברנדס. 

יוכי ברנדס (צילום: איריס נשר)
"צעקתי על אלוהים בספר" | צילום: איריס נשר


המסרים של הספר רלוונטיים בעינייך גם לימינו?
"הספר מעלה לדיון את הנושאים הכי רלוונטיים לנו - לנו כבני אדם, כנשים, כהורים, כילדים להורים, כאזרחים במדינת ישראל שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית. הספר מלא דוגמאות גם מימינו. אם הספר לא רלוונטי לנו אני לא אכתוב אותו. אני, בכל עצמותיי, מאמינה ויודעת שהתנ"ך מאוד רלוונטי והיהדות מאוד רלוונטית לנו. גם אם אתה לא דתי אדוק ולא מקיים מצוות לפי 'שולחן ערוך' היהדות רלוונטית לחייך".

נתוני הספרייה הלאומית משנת 2020 מראים כי חלה עלייה חדה בהוצאת הספרים הדיגיטליים. מה דעתך על זה?
"אני סופרת ואני אוהבת לקנות ולקרוא ספרים. אבל בינינו - בלילה כשצריך לקרוא בלי אור או כשאני בלי משקפיים ואני צריכה להגדיל את הטקסט, הספרים הדיגיטליים מצוינים. יש לזה המון יתרונות. אני בעד גם ספרים בשמע, אלא שאז הקוראים צריכים לקחת בחשבון שהספר עובר פרשן נוסף לפניהם. בקיצור - לא אכפת לי איך יקראו אותי, העיקר שיקראו אותי".