"15 מטר מאיתנו - פגעה רקטה"
ניר דבורי: הצלם רועי קסטרו ואני מול חוף עזה. במערכה הזו קסטרו ואני צמודים כל הימים. עובדים יחד בכל הגזרות, בכל מקום. זו הזדמנות לדבר על הדמויות שמאחורי הקלעים – אנשים שהם איתנו בכל הרגעים, בכל האירועים ובכל הסכנות. קסטרו זה הבן אדם שאיתו אני יוצא למלחמה – אני סומך עליו שלא משנה מה יקרה, הדברים יעבדו ואנחנו נעלה לשידור. הידיעה הזו נותנת המון שקט בתוך הלחץ.
באחד מהימים תפסה אותנו אזעקה בשטח ללא מרחב מוגן. קסטרו רצה למצוא מסתור במקום מסוים ואני התעקשתי שהוא יישאר צמוד אליי. הוא נשכב לידי, ובמקום שבו הוא חשב להיות, 15 מטר מאיתנו, פגעה רקטה. יום למחרת הוא הביא לי לעמדה בקבוק יין כאות תודה על זה שהצלתי אותו.
"ביחד מנצחים"
תמיר סטיינמן: בריצות בין הזירות והנפילות למיניהן, פתאום ראיתי שלט בודד סמוך לאחד הקיבוצים שנמצא ממש על גבול הרצועה. "יחד מנצחים". תוך כדי הדיווחים על כל מה שקורה, אחרי ימים ללא שינה ושעות ארוכות של דיווחים - השלט הזה נתן לי כוח. אנשים תלו אותו כדי להרים את המורל, וזה עזר גם לי. התושבים בעוטף עזה מראים גם הפעם, במבצע הזה, חוזק וחוסר פחד אל מול המצב. שנמשיך להיות תמיד ביחד, ונזכור שהשלט הזה הוא הכי מדויק שאפשר. גם אם יש מחלוקות בינינו, גם אם יש הסכמות – כל עוד נישאר ביחד ננצח.
המבט בעיניים שלא יוצא מהראש
אדוה דדון: אשקלון היא העיר המטווחת ביותר במבצע הזה ומאות עולים חדשים שהגיעו באחרונה להתגורר בעיר נאלצים להתמודד עם מציאות לחימה לא מוכרת. ביום השני למבצע, כשנורו המטחים הכבדים ביותר לעבר העיר ושתי נשים נהרגו, פגשתי בין זירה לזירה את סטפן וניקול שעלו מברזיל, ושני ילדיהם הקטנים. רקטה התפוצצה בכביש מול הבית שלהם וגרמה לנזק רב.
בבניין הישן שבו הם גרים אין ממ"ד, גם לא מקלט. המרחב המוגן הוא בחדר המדרגות שפתוח לחלוטין לרחוב. הם עמדו שם חסרי אונים, מפוחדים, ואפילו לא ידעו איזו עזרה לבקש. מאז, התגייס המשרד לעליה וקליטה בשיתוף הסוכנות היהודית לטובת סיוע ופעילות הפגתית וחוסן עבור העולים. הם יצאו מאזור הדרום לאזורים רגועים יותר ברחבי הארץ, אבל הלב שלי, נשאר שם עם כל מי שלא יכול לעבור ונשאר לו רק להתפלל.
חשוב לי להצדיע גם לצוותי הצילום שמאחורי המצלמה. בערב החג היינו הצלם בועז שמיר ואיש הסאונד אבי דודי עם כוחות התותחנים בעוטף עזה. 15 שניות בלבד יש מרגע האזעקה עד לכניסה למרחב המוגן. אבל כשאין כזה, ויש אזעקה בשידור חי, מסתתרים מאחורי סוללה עם ציוד המיגון וממשיכים לדווח. הצופים בבית רואים אותנו הכתבים, אבל בשביל להביא את התמונה המדויקת ביותר, גם האנשים שמאחורי המצלמה צריכים לשמור על קור רוח, להישאר בפוקוס, ולא אחת להיות חשופים – ועל זה אני מצדיעה להם.
"ברגעים האלה אתה מרגיש הכי מוגן שיש"
ברהנו טגניה: אזעקה בלוד תפסה אותנו במהלך השידור ונשכבנו על הרצפה. הבחור משמאל שמחזיק את הראש הוא צחי הצלם שלנו. מעלינו כיפת ברזל שומרת עלינו, על האדמה לוחמות ולוחמי מג"ב שומרים עלינו – ברגעים האלה אתה מרגיש הכי מוגן והכי בטוח שיש.
מנוחת הכתב
אוהד חמו: מנוחה בין שידור לשידור ובין אזעקה אחת למשנה על גבול העוטף, סמוך לעמדת תותחנים.
יום אחד אוכל להגיד שאני גיליתי את עדן נגאש
יעל אודם: בזמן הדיווחים בעיר, מישהו במרכז המסחרי של אשקלון עצר אותנו וסיפר שיש מקלט בעיר שאנחנו חייבים לראות. סיפר שהמצב מזעזע וצריכים שם עזרה. נסענו. כשירדנו את מדרגות המקלט היא הייתה שם ופשוט קפאה. לא האמינה שהטלוויזיה הגיעה עד אליה. "ראיתי את השידור שלך כל הבוקר והתפללתי, התפללתי שאני אראה אותך. שאני אספר על המקלט שלנו".
ארבעה קירות, תא שירותים אחד, עשרות מזרונים על הרצפה. חלק מהאנשים ישנים וחלקם ערים, הרבה מאד ילדים, אימהות מכינות אוכל לתינוקות בוכים. יש כאן רב תרבותיות ורב גילאיות, הכל כאן רב - חוץ מהאמצעים. תא אחד של שירותים משמש את כולם, אין צעצועים, אין מקרר. אין כלום למעט כמה מזרנים.
30 משפחות מגיעות בלילה לישון כאן, חלקן עולות בבוקר לדירה אבל ישנן רבות שכבר לא טורחות. לא עומדות בקושי של לרדת ולעלות ללא הרף, עדיף להרגיש בטוחים תמיד.
אנחנו מתחברים לשידור. יואב לימור באולפן, בהתחלה אנחנו לוקחים את הצופים לסיור במקלט ואז מגיעים לעדן. היא אומרת שהבעיה הגדולה היא שמשעמם. 7 ימים בין ארבעה קירות זה קשה, הדבר היחיד שמעביר את הזמן הוא משחק ארץ עיר. עט ודף זה מספיק. "מי היית רוצה שיבוא ויראה את המצב שלכם" אני שואלת ועדן עונה "ביבי" - לא מצמצה ולא התבלבלה. היא מחכה שיראה אותה ככה.
מאז שעדן הופיעה בטלוויזיה הגיעו הרבה אנשים טובים והציפו את המקלט בצעצועים, ממתקים, מקרר ועוד ועוד. הם עשו זאת במקום העירייה שממשיכה להכחיש שזה המצב. מאז גם עדן הפכה למרואיינת מבוקשת. מדי פעם היא שולחת לי הודעות "את בטוחה שאני צריכה לחכות עם הכתבות עד אחרי הצבא?".
מציאות מטושטשת
פוראת נאסר: בתמונה הזו רואים את אחת ההפגנות במושבה הגרמנית בחיפה, שכללה עימותים אלימים ומעצרים. יש לי לא מעט תמונות ברורות, לא מטושטשות, אבל בחרתי בתמונה הזו בכוונה. המושבה הגרמנית היא מקום של תיירות, של מסעדות, של פנאי, של בילוי, של כיף. מקום שבו ישראלים – ערבים ויהודים – באים לכאן כדי להירגע וליהנות.
בימים שבהם התמונה הזו צולמה היו עימותים, וזה פשוט חורה וכואב בלב. דווקא המקום הזה, דווקא בחיפה, הפך למוקד של עימותים, שריפות, הצתות ופגיעות בין שני הצדדים – ערבים ויהודים. לראות מג"ב ושוטרים באזור הזה - מדובר במציאות מטושטשת.
אורי היקר
גלעד שלמור: בתמונה רואים את אורי קמחי, גבר גבר בן 88, עומד בסלון ביתו ההרוס לאחר שספג פגיעה ישירה. הבית קרס לחלוטין, בניגוד מוחלט לאיש המבוגר שנשאר זקוף בתוך ההריסות.
התמונה היא למעשה צילום מסך מתוך סרטון שצילם דוד בוארון, שכנו של אורי. איך ששמע את הבום הגדול, רץ דוד לביתו של אורי תוך כדי שהוא מסריט את החיפושים אחר שכנו הקשיש בבית ההרוס. בסרטון ניתן לשמוע את הדאגה העמוקה בקולו של דוד כאשר קרא בשמו של אורי, ולאחר מכן גם נשמעת בבירור אנחת הרווחה, כאשר מצא את שכנו המחויך בין החיים. "אורי היקר", הוא קרא בקול.
כשהגעתי לביתו של אורי פגשתי את בניו. מסתבר שהם חששו לחייו של אביהם האהוב ולכן תרגלו איתו כניסה זריזה למרחב המוגן. רגליו של אורי אמנם כבדות, אך מחשבתו חדה, ובערב הנפילה, כאשר היתה אזעקה באשקלון והוא גילה שהוא לא מסוגל להגיע למרחב המוגן בזמן, התיישב על כורסתו ובילה את הערב כולו ממש ליד הממ"ד. זה מה שהציל את חייו.
אני אוהב את התמונה הזאת כי היא משקפת את הישראליות היפה, את האחווה שקיימת בין הישראלים. מציאות יומיומיות שלעיתים אנחנו נוטים לשכוח בצל המחלוקות הפוליטיות והשיח הבוטה ברשתות החברתיות. כשאני מתבונן באורי עומד בעיי החורבות שהיו ביתו, אני רואה איתנות, ועמידה במצבים קשים. אני גם רואה שם דאגה ואכפתיות לשכן, כפי שהפגין דוד. מהתמונה ניבטות גם תושייה והיערכות לסיטואציות הקשות ביותר מצד בניו של אורי, שכל כך דאגו לאביהם המבוגר.
ביתו של אורי עומד כעת בפני הריסה. חשיפת הסיפור שלו בגל השידורים הביא לכך שדיור מוגן יוקרתי באשקלון הציע לו מגורים ללא עלות לשבועיים. אורי עדיין חוכך בדעתו אם ינצל את ההזדמנות. בריאיון שערכתי איתו הוא סיפר שהוא מחפש לשכור דירה לטווח ארוך. הוא בן 88, אורי היקר, ואין לי אלא לאחל לו שבדירה הבאה שימצא יתגורר 32 שנה לפחות. עד 120.
"מלאכת הכיבוי לא מנעה מהאש להתפשט"
ענבר טויזר: להבות ראשונות נדלקו ברחובות ירושלים עוד לפני שהמדינה כולה בערה באש. את התמונה הזו צילמתי במוצאי השבת שקדמה ליום ירושלים וצעדת הדגלים. בשלב הזה בשער שכם כבר ניתן היה להרגיש בבירור את סיר הלחץ של יחסי היהודים-ערבים בעיר מתקרב לנקודת הרתיחה ועומד לגלוש.
כמה שעות לפני כן, המשטרה החליטה לעצור אוטובוסים עמוסי צעירים ערבים שהגיעו מן הצפון באמצע נסיעתם ומנעה מהם לעלות להר-הבית. התוצאה הייתה צעדת זעם המונית על כביש 1 וכמה דגלי פלסטין שנתלו כהתרסה על ניידות משטרה.
רימוני הלם, פרשים ומכונית התזה הצליחו לפזר את ההמון שהתאסף על המדרגות הסמוכות לשער שכם ובשלב מסוים של הערב, נדמה היה שהשקט חזר לעיר העתיקה. אך פתאום הבחנתי בעשן מיתמר ולהבות שעולות ומתגברות מהמשך הכביש.
צעירים ממזרח העיר הציתו מחסומים משטרתיים שהפכו מבחינתם לסמל הסכסוך כשהוצבו על המדרגות בתחילת הרמדאן. תוך כמה דקות ניידת כיבוי לא השאירה זכר לבערה. אבל 48 שעות לאחר מכן נשמעה האזעקה בירושלים ונדמה היה שמלאכת הכיבוי בכל זאת לא מנעה מן האש להתפשט.
פסיפס אנושי שחייבים לשמור עליו
אור רביד: במהלך המבצע ביליתי שעות רבות וארוכות בעיקר במהומות בלוד וביפו. שמענו את הקולות הכואבים בשטח. קיווינו ופיללנו שאחרי שזה ייגמר, נצליח לאחות את הקרעים. אני מגיע מחיפה, עיר מעורבת גם כן, אני מכיר את זה מקרוב. יש כאן פסיפס כל כך ייחודי של ערבים ויהודים שחיים ביחד, שחייבים לשמור עליו.
ראיינתי בימיי הלחימה את סעיד מוסא, קורבן הלינץ' בבת ים, שהמון קיצוני הוציא אותו מהרכב והכה אותו בברוטליות. קיבלנו חדשה טובה על זה שהוא השתחרר מבית החולים. ראיינתי את גם ליאון שרנין, חייל צה"ל שהגיע לבקר את סבו ביפו, והותקף על ידי שלושה ערבים שפגעו בו בצורה קשה. הימים האלה היו מלאים באדרנלין, עם מעט שעות שינה, וניסיון לחלק את הזמן בין העבודה לבין המשפחה והריצה למרחבים המוגנים. מקווה לימים טובים באמת של שקט.
זה גם היה המבצע הצבאי הראשון שאתר N12 שנולד לפני קצת יותר משנה מסקר. היה מטורף לראות איך כל הכתבים, המנהלים, העורכים, כולם מתייצבים ונותנים מעצמם שעות על גבי שעות כדי להביא את המידע הכי עדכני, הכי מדויק ובכל שעה.
כמו דמות בסרט אימה
מעיין פרתי: בתמונה הזו אינני עייפה, בעיקר המומה. גדלתי בעכו ובזכרוני צרובים עדיין המראות של אותו יום כיפור בשנת 2008 שבו חוויתי לראשונה פרעות וראיתי את אוזלת ידן של הרשויות. למרות זאת, דבר לא הכין אותי למראות של העיר לוד בשנת 2021.
ההלם הראשוני הוא בעיקר מהיקף ההרס, תמונות שחשבתי ששייכות למלחמות בבלקן או במקומות מרוחקים אחרים, לא אצלנו. נתקלתי ברחובות שוממים, מלאים ברמזים לנעשה במהלך הלילה, אנשים שבעיקר איבדו את האמונה, את הביטחון של הבית – המקום שעבורם הוא הבטוח ביותר.
לפרקים חשתי כדמות בסרט אימה, כזה שחייבים להסית את המבט ממנו ברגעי המתח. אבל בתוך אותם רגעים התגנבה גם תחושה של אופטימיות. אומרים שאבן שטיפש זרק לבאר, אלף חכמים לא יוציאו. אבל במדינת ישראל יש יותר מאלף חכמים, ואני מאמינה שאלה ינצחו את הטיפשים עם האבנים. לוד 2021 תהפוך לזיכרון בלבד, חלום רע ממנו נתעורר ונצליח לשים את המחלוקות, האיבה והטינה בצד ולחזור לחיות אחד לצד השני. גם אם לא באהבה, לפחות בשלום ובכבוד.
"אם אי פעם אעזוב את העיר, אז רק לכאן"
יואב אבן: אני תל אביבי גאה. נולדתי בתל אביב ורוב חיי גרתי שם, אבל כשיורים על יישובי הדרום אני אורז מזוודה, עובר לגור בביתי השני בקיבוץ ניר-עם בעוטף עזה, וחוזר לביתי הראשון רק לאחר שהוכרזה הפסקת אש. מאז תחילת מבצע צוק איתן בסוף 2008 ועד היום כבר צברתי כמה חודשים של מגורים בחבל הארץ היפהפה הזה, והתאהבתי. אם אי פעם אעזוב את תל אביב, זה יהיה לכאן, ורק לכאן.
מה ששומר על הגבול חזק
איתמר מינמר: "במהלך הדיווחים ביישובי העוטף יצא לי להכיר אדם נפלא, אבינועם כהן שלחם בכל מלחמות ישראל. כששאלתי אותו האם שקל לעבור מהדרום לאזור שקט יותר בגלל אמר שהוא מאוהב בבית מגוריו ולא יעזוב בשום פנים ואופן. אבינועם, ויתר תושבי הדרום שנמצאים במרחק של קילומטרים ספורים מגדר המערכת הם מה ששומר בין היתר על הגבול שלנו חזק.