כבר יותר מ-30 שנה שדנה ברגר היא חלק מהפסקול הישראלי. השיחה איתה, שמתקיימת לקראת הופעה שמסכמת 20 שנה לאלבום "עד הקצה", שהקפיץ אותה למעמד של כוכבת בתחילת שנות ה-2000, מתנהלת כשהיא יושבת מתחת לעץ, בצל, בחצר ביתה. בוקר איטי שבהמשכו תגיע חזרה לקראת ההופעה הגדולה הראשונה שלה, אחרי תקופת הקורונה. "הסיבוב האחרון שעשיתי בשנה שקדמה למגפה היה סיבוב אקוסטי – רק אני וגיטרה", מספרת ברגר. "אז יש בזה משהו עוד יותר מרגש וחגיגי. להיות פתאום עם כל הנגנים שמלווים אותי לאורך השנים על במה גדולה.

גם אורית שחף וגם ריקי גל עומדות להתארח – ספרי לי על הקשר איתן.
"הן אחיות שלי בנשמה, וגם במוזיקה. שתיהן מסמלות עבורי איזשהו כוח, חיבור חזק לאש. לעמוד על הבמה ולהגיד משהו, לא סתם לשיר יפה, אלא לעמוד על הבמה ולהגיד משהו, משהו שמתחבר עם אמירה, אפילו טיפה מחאה".


למה את מתכוונת במחאה?
"זה ענין של אטיטיוד, של גישה. זה יכול להיות לבוא לידי ביטוי בזה שריקי שרה 'השמחה שלי היא המחאה שלי', או מחאה בזה שאורית שרה שריים על אלימות של הורים כלפי ילדים. המחאה היא בגישה. יש אינסוף זמרות טובות, אבל הן מדייקות לי את הכוונה. כשבניתי את עצמי, היה לי חשוב לא להיות זמרת שבאה להיות חמודה ולשיר יפה. אני אומרת את זה היום מעט בציניות, אבל אז זה כל כך בער בי. האלבום הראשון שלי היה מפוצץ בדיסטורשיינים, כמעט חירבתי את השירים של עצמי מרוב שהיה לי חשוב להוכיח משהו. אני כבר ילדה גדולה, אבל כן, זה חשוב לי".

היום הדרך נראית קצת אחרת בדרך כלל.
"אני חושבת שיש היום כשרונות מטורפים. לפעמים הטלוויזיה פתוחה ונגנב לאוזניי שיר או שניים מאחת מתוכניות הריאליטי. אני מודה שאני לא מתיישבת לראות את זה. אבל יכול להיות שפתאום נכנס לסלון קול וזה נפלא. אני חושבת שלהבדיל מהדור שלי, יש משהו הרבה פחות קל בדרך של היום. אנחנו מה שנקרא 'באנו מלמטה', חרשנו את הפאבים, הופענו, בנינו את עצמנו ורק אחר כך זכינו להצלחה. אולי מה שיותר קשה לחברים בדור של היום זה שהם קודם כל נורא מצליחים, ורק אחר כך צריכים לבנות את עצמם ואת הרפרטואר שלהם. ואז יוצא שהם מגיעים להופעה, ואין להם מה לשיר".

בשנת 2000 את זכית עם "עד הקצה", לתואר זמרת השנה. בשנה שעברה הייתה זו נועה קירל. הבדל של שמים וארץ. יוצא לך להקשיב למוזיקה חדשה?
"אני לא שומעת את זה, אני מכבדת את המוזיקה הזאת. אני יודעת שנועה קירל לצורך העניין, 'מהדיבור בתעשייה', היא בחורה מאוד חרוצה ומקצוענית ואני מעריכה אותה. אבל אני לא מכירה את השירים. גם הילדים שלי אוהבים רדיוהד, ככה שאני קצת חיה בסרט – אבל זה סרט טוב. זה אחלה שיש ז'אנרים שאני פחות מתחברים אליהם, והכל טוב. גם הדור שלי, דור הרוקסן, כמעט כולנו מצליחים ומופיעים עם הקהל שלנו שעשה את כל הדרך. לא אוהבת שיש התמרמרות או תסכול כלפי 'המוזיקה של היום'. לא אצלי".

איך היה לחזור לעבוד על השירים של האלבום ההוא לקראת ההופעה?
"זה אלבום שמכר פלטינה כפול והביא אותי ללב של המון אנשים. הפריצה הגדולה שלי. 4 שירים מתוכו, לפחות, אני עושה בהופעות תמיד – גם בארץ וגם בחו"ל. מה שמדליק זה שכשחוגגים יום הולדת, או מציינים כך וכך שנים, זה נורא כיף לחזור אחורה, לשירי האלבום, שירים שבדרך כלל לא שרים בהופעות, אבל כן היו שם.

"מוזיקה היא פס הקול של החיים של כולנו. תמיד נזכור איזה שיר היה שם כשנשבר לנו הלב, ואיפה היינו כששמענו שיר כזה או אחר בפעם הראשונה .זה נותן חיבור לעצמנו. זה גורם לי ולכל הנגנים להיזכר בתקופה ההיא, בטח. זיכרונות של תחילת החיים שלי בתל אביב. קצת כמו חיים שכאלה... סתם, אני עוד לא שם. נשאיר את זה לגיל 70". 

הכרטיסים להופעה החגיגית בזאפה אמפי שוני במוצ"ש, 26 ביוני, אזלו. ההופעה הבאה תתקיים ב-13 באוגוסט בגבעת ברנר.