עונה תשיעית ל"מאסטר שף". עונה תשיעית. זה קצת בלתי נתפס, אבל בתקופה שבה אחד מתענוגות החיים האחרונים שעוד נותרו לנו הוא לבשל ולאכול בבית - נראה שאין תכנית שמתאימה יותר לימים האפורים האלה מאשר זו שמעניקה השראה לכל אדם שתחביבו הוא לבשל, וגם סתם לאנשים שתקועים בבית כבר כמעט שנה ושכחו מה זה להשאיר טיפ במסעדה. טוב שחזרתם, באתם בול הזמן.
"זה מבחן הכניסה הקשה ביותר אי פעם", קבע אתמול חיים כששדה ירקות רחב ידיים פרוש מאחוריו, והאמת היא שחוץ מלקטוף סלק, לא הצלחתי לזהות את הקושי המיוחד. לבשל מנת פתיחה שעיקרה הוא ירקות? זה לגמרי מרגיש לי כמו מבחן לגיטימי לכל מי שרוצה להפוך למאסטר שף התשיעי של ישראל. הרי אם לא תצליחו להתמודד עם סלק וחציל - מה יקרה כשיגיעו הכבשים והדגים? אל תענו לי. התשובה ברורה. עונה תשיעית היא גם סיבה מספיק טובה לפסוח על פתיחה מייגעת, ומהר מאוד עברנו לאודישנים הראשונים של העונה, ואם לשפוט לפי פרק הפתיחה האתמול, נראה שאנחנו עומדים בפני עונה נשית משגעת. שעה אחת לתוך העונה ווכבר יש לנו שתי נשים מדהימות, מוכשרות, ומעיפות בלוטות טעם שהפכו לפייבוריטיות שלי.
ברשותכם, גם אני אפסח על פתיחה שאין בה באמת צורך. לא אכתוב על כך שהנוכחות של אהרוני היא עדיין הדבר הכי טוב היום על המסך וזה לגמרי מרגיש שהוא מלווה את התכנית כשופט מעונתה הראשונה וקשה לדמיין אותה בלעדיו; לא אכתוב על כך שניכר בהחלט שאחרי 9 עונות גם השופטים כבר מחליקים ולא מתעכבים על הביקורות הפואטיות של אייל שרק מתפזרות מעונה לעונה; ולא אתעכב יותר מדי על כך ש"מאסטר שף" היא עדיין פורמט הריאליטי הכי חזק, הכי אהוב, והכי מרגש. הייתי אומר שאין ממש חדש תחת השמש - אבל אז הגיעה איתיאלה.
זו הייתה בחירה נבונה לפתוח את העונה החדשה עם האודישן של האישה הכל כך כובשת ומבלבלת הזאת. לפרקים הרגשתי שעומדת מולי נערה ביישנית, ולפרקים זה הרגיש כמו "מאמא אדמה" שיודעת לעשות קסמים מעלים ופרחים. היא תיבת פנדורה מסקרנת, איתיאלה, וסיפור החיים הצבעוני שלה הוביל אותה ליישם בצורה הכי אמיתית את המושג השחוק "פארם טו טייבל" - אבל אם כבר להישחק על מושג - אז רק איתה ועם מגפי בלנדסטון על הרגליים. הפשטות, החיוך המבויש, החיבור לאדמה וסלט הבמיה המופרע לטובה שהיה כל כך פשוט מצד אחד אבל כל כך מפתה מצד שני - כבשו אותי ברגע, וכך גם את השופטים, שהתאהבו באיתיאלה עוד לפני שפגשו אותה, ואחרי שנעמדה מולם וסיפרה להם מי האישה הקטנה שעומדת מאחורי השם הגדול - הם נכבשו סופית, בדיוק כמוני וכמו הפרידה שהגישה להם בליווי לאבנה ביתי וגספצ'ו שזהר דרך המסך. אז נכון, מדובר כרגע בשתי מנות פשוטות שעיקרן ירקות, אבל אם תשאלו אותי - החקלאית הצעירה והכובשת הזו בדרך לתת עונה מפתיעה. תזכרו איפה טעמתם את זה קודם.
מהכפר עברנו אל העיר, מהאדמה למחשבים, ומיד אחרי איתיאלה הגיע אייל רבינוביץ', הגיק הקולינרי הכובש לא פחות, שמסמל סוג של תופעה חדשה במטבח הישראלי: הייטקיסטים עם ידע מדעי שמפרקים מלפפונים לגורמים, מנתחים כימית מי ורדים, ומביאים דיוק שקשה להתמודד איתו. זה בדיוק הסיפור של אייל, שעם מוח חריף ויצירתיות מפתיעה, לקח ירק פשוט כמו בצל ותירגם אותו לפאקינג מילפיי עם קרם שאלוט ומסקרפונה. מעבר לזה שזו הייתה מנה יפה, היא כנראה גם הייתה טעימה במיוחד, כי השופטים לא חשבו פעמיים והזמינו אותו פנימה להגיש להם את המנה שאיתה כבש את ליבה של האישה שהוא אוהב.
פייר? אני עדיין מרייר על קרם הברולה-קורנפלקס שלו, ולעומת מיכל ובהסכמה מלאה עם אהרוני - ממש לא הפריעה לי התוספת ההזויה של הסוכריות הקופצות, כי כאמור זה בדיוק הסיפור של טבחים מסוגו של אייל - הם חוקרים כל דבר לעומק, מגיעים עד לכימיה של הדבר, ואז מביאים טוויסט מבריק ומלא הומור שאפשר לאהוב או אפשר לאהוב ממש. אני שמח שאהרוני ואייל הבינו היטב מי עומד מולם, כי הרי כבר ראינו בעונות הקודמות מתמודדים מסוגו, ולרוב הם מגיעים רחוק, לומדים המון תוך כדי, ואז חוזרים לקיוביקל שלהם ומבשלים לביתם. אייל לא בא להחליף מקצוע ולא בא להגשים חלום ילדות. אייל בא ליהנות ולהראות את יכולותיו - וזה בדיוק מ
ואז הגיעה מאי כהן. ואז התאהבתי. ואז מצאתי את האישה שתעשה גמר ותלווה אותנו מהפרק הראשון ועד האחרון - ואם אני טועה, אפשר לסגור את העונה ולקרוא לרותי ברודו. מי את מאי? מאיפה באת אלינו? ובעיקר, איפה היית עד עכשיו? מה זה הדבר הזה? צעירה בת 24 מרמלה שהוציאה שתי מנות שבקלות היינו יכולים לקבל במסעדה בכפר דרוזי בדרך לחרמון או איסטנבול. זה התחיל בלי הרבה ציפיות, וברגעים הראשונים שלה בשדה הפתוח, כשבחרה את הירק איתו תבריק, הייתה תחושה שיש כאן ברבי עדינה שמפחדת מאדמה - אבל אז הופיע פרצופה של מיכל לצד הכרוב הממולא, ומאי הבינה שיש לה בכיס את נשק יום הדין, שלפה את הכרוב הממולא הפסיכי שלה, הגישה אותו לשופטים, ומוטטה אותם. ואותי. ואתכם. תודו.
כרוב המרגז שלה לגמרי הספיק לה כדי להיכנס פנימה, לכבוש את השופטים סופית ולגרום לי כאמור להתאהב, ובדיוק כשחשבתי שסיר הרגש שלי לא יכול לגלוש יותר - היא הוציאה את המנטי המדויק שלה, הקפיצה אותו בחמאת השאטה, וציירה ציור על צלחת. כן, אין דרך אחרת לתאר זאת. באופן טבעי המנה המדהימה הזאת הייתה גם טעימה בטירוף, הוציאה ממיכל את המשפט הנכון "טעים למות, יפה רצח", והוכיחה בפעם המי יודע כמה שרושם ראשוני הוא דבר מטעה מאוד, ולפעמים צריך פיה אחת מרמלה שמבשלת כמו מאמא לבנונית כדי להבין שתכניות באות, תכניות הולכות - אבל מאסטר שפית, עם כל הכבוד, יש רק אחת - וזו כנראה מאי כהן.