"אני אתחיל בלספר לכם על הרגע שבו החלטתי להיות עיתונאית: זה היה בלילה שבו נרצח אמיל גרינצוויג בהפגנה של 'שלום עכשיו' אחרי הטבח במחנות סברה ושתילה, לפני 38 שנים. הייתי באולפן בגלי צה"ל, הייתי ע' סמרטוט, לא אמרו את השם שלי עדיין ברדיו. בדיוק נגמר יומן הערב וערד ניר, שהיה אז כתבנו לענייני משטרה בירושלים אמר: 'שמעתי בום'. אבי ברזילי שהיה אז עורך השידור, לימים עורך עובדה, הבין מיד שקרה משהו נורא ושאל אותי: 'את נשארת?' נשארנו 36 שעות רצוף. אני הפקתי והוא ערך, ושידרנו גל פתוח ברצח הפוליטי הראשון בתולדות מדינת ישראל. לקח לי זמן להבין שההתרגשות הזאת, האדרנלין שהציף אותי בשידור החי כשהדברים קורים, זה סוג מסוים של עיתונות. אבל הסוג האחר של עיתונות, שהוא לאו דווקא להיות במקום שבו הדברים קורים, אלא לחפש את המקום שבו הדברים סמויים, זאת העיתונות היותר חשובה, וזאת העיתונות שאנחנו משתדלים בדרך כלל לעשות ב'עובדה'. אם יש משהו שאני אשמח שיעבור אליכם הערב, זה הרגעים האלה. הרגעים האלה, הם הרגעים שעוזרים לי כל השנים להבין למה אנחנו כאן. אנחנו כאן, אם תרצו במילים של ג'ורג' אורוול, כדי לעשות את מה שעיתונות צריכה לעשות: עיתונות זה לפרסם את מה שמישהו לא רוצה שיפורסם, כל השאר זה יחסי ציבור. את השאר אני משאירה לכם לשאול".

>> המתכונים שעשו לנו את 2020, היעדים שנטוס אליהם אחרי החיסון וטקס פרסי הקורונה. mako מסכם שנה <<

זו הייתה שיחה שרק עידן הקורונה יכול היה לזמן: מפגש זום מיוחד בין אילנה דיין וצוות העיתונאים של עובדה: איתי אנגל, בן שני, עמרי אסנהיים, רוני קובן ושי גל יחד עם סטודנטים לתקשורת מרחבי הארץ. בצד האחד – מי שנמצאים בחזית המלחמה על העובדות בעידן שבו עצם קיומן הפך לשנוי במחלוקת. מהצד השני – מי שרוצים להפוך יום אחד לאנשים שבחזית המלחמה הזו. לקראת פתיחת העונה ה27 של "עובדה", צוות עיתונאי התוכנית הסכימו לפתוח צוהר גם אל הדברים שנשארים בדרך כלל מאחורי הקלעים. 

האם חופש הביטוי מתחיל להיפגע בישראל או בעולם, ואיך אפשר לשמור עליו יותר בתקופה הנוכחית? (לינוי ברו, מכללת עמק יזרעאל)

אילנה דיין: "יש הרבה דברים לא טובים שקורים. יש בגדול תחושה מבאסת שהיא חיבור של המגפה, של הקושי ושל התחושה שיש היום כוחות רעים וחשוכים שמנסים באמת למעוך גם את היכולת שלנו כעיתונאים לספר, לסקר, לדבר ולבקר. אבל בסוף, אם תסתכלי לא רק עלינו, תסתכלי גם על תוכניות שמתחרות, על מערכות החדשות – של חדשות 12, 13, התאגיד, התקשורת האלקטרונית בישראל בסופו של דבר חיה ובועטת, עושה את העבודה שלה. אני חושבת שאנשים שיושבים פה היום יכולים להגיד שאף אחד לא אומר לנו מה לשדר, איך לשדר, מתי לשדר וכמה לשדר. אני חושבת שכן צריך להיות חרדים, כי דמוקרטיות לא נכבות פתאום, הן נכבות לאט וזה קורה בחושך. לכן, התפקיד שלנו הוא מאוד קריטי, אבל אני חושבת שבסך הכל השמועות על מותה של הדמוקרטיה מוקדמות".

בתקופה הזאת נראה שהספורט הלאומי להכפשת עיתונאים רק ממשיך לצבור תאוצה – גיא פלג סופג אש ברשתות והוצמד לו מאבטח, אמנון אברמוביץ' תוך כדי צילומים נדרש לליווי משטרתי. עמית סגל שמשווים אותו להיטלר או איילה חסון שמקבלת מסרים מאיימים. את עצמך, אילנה, ננזפת על ידי ראש הממשלה. האם אנחנו הולכים למקום מסוכן ביחס לאנשי תקשורת, או שאנחנו כבר שם? זה לא מפחיד אתכם? (יואל טרובק, בוגר עמותת "רואים רחוק", אוניברסיטת תל אביב) 

אילנה דיין: "אנחנו כבר שם. אני לא חושבת שזה מפחיד אותי מהטעם הפשוט שזה נהיה ברור באיזשהו שלב, אני חושבת שהתגובה הזאת של ביבי לתחקיר שלנו על האקווריום היה קו פרשת המים שממנו ואילך היה מובן שאנחנו לא הבעיה שלו, אנחנו הנכס בשבילו, אנחנו המנוף שלו בשביל לייצר את הקטטה עם העיתונות שכנראה טובה לו בדיאלוג שלו עם הבייס שלו. ברגע שמבינים את זה, אז מבינים שאנחנו פשוט חייבים להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים. אין לו שום דבר אישי כלפיי, הוא לא שונא אותי, הוא לא בז לי, הוא לא פוחד ממני והוא לא מפחיד אותי. הוא משתמש בי, ואני רק צריכה לזכור שלי אין בייס, שאני לא צריכה להתחנף אליו וגם לא צריכה להתחנף לשונאיו. אני צריכה לעשות את העבודה שלי ולנסות לעשות אותה הכי טוב שאני יכולה".

איזה תכונות צריכות להיות לעיתונאי בעולם הנוכחי? (לינוי ברו, מכללת עמק יזרעאל)

עמרי אסנהיים: "כדי להיות עיתונאי צריך שתי תכונות עיקריות: אחד, להיות סקרן ושתיים להיות רעב. רעב למידע, רעב לדעת. אני חושב שזו תכונה כמעט גנטית. אמא שלי הייתה מאוד סקרנית והיא הורישה לי את הדבר הזה, של הסקרנות. אני חושב שזה הרצון לדעת עוד ועוד על משהו מסוים, לחקור, לנסות לשכנע אדם לספר את סיפורו, ובטלוויזיה זה גם לשכנע אנשים לדבר אל המצלמה ולספר את סיפורם. הסתכלתי השבוע על מרואיינת שלקח לי יותר משלושה חודשים לשכנע לשבת מול מצלמה ואמרתי לעצמי: 'איזו דרך קרתה בין ניתוק הטלפונים מלפני שלושה חודשים למה שקרה אתמול. זה כמעט מדע בדיוני'".

יש הרבה דיונים על האם התקשורת אובייקטיבית או לא, ועל מהי אחריות עיתונאית. מה מנחה בבחירת הסיפור: שיקוף המציאות, קריאת תיגר על המציאות או לנסות להעביר מסר אישי? (סמר אגבאריה, מכללת ספיר)

אילנה דיין: "אני חושבת שיש שני דברים שהם מאוד רלוונטיים. אחד, זה ללכת ולספר את מה שאנחנו חושבים שאנשים צריכים לדעת, כמו שהוא קורה. ללכת ולספר את המציאות כמו שהיא. את שואלת האם אנחנו מגיעים לזה עם השקפת עולם? בטח שאנחנו מגיעים לזה עם השקפת עולם. כשאנחנו עושים כתבה, למעשה כמה וכמה כתבות שעמרי עשה על מה קורה בחטיבת כפיר ועל היחס של חיילים ומפקדים שם לאוכלוסייה הפלסטינית בדרום הר חברון או במקומות אחרים, בטח שאנחנו באים עם השקפת עולם שאומרת שצריך לספר את הסיפור הזה, שצריך לדעת מה קורה לחיילים שלנו בחיכוך כל כך אינטנסיבי עם אוכלוסייה פלסטינית. בטח שאנחנו באים עם השקפת עולם, אבל אנחנו מרשים לעצמנו להתבלבל, אנחנו מרשים לעובדות לבלבל אותנו. אני חוזרת לכתבה שעמרי אסנהיים עשה על אלאור אזריה ואסף מאות קטעי וידיאו שצולמו, ואני אומרת לך שאני תוך כדי העבודה של עמרי שיניתי את דעתי אלף פעם על מה שקרה שם. ידענו שהיה שם מוות מיותר, ירי מיותר ואירוע מיותר, חייל שעשה משהו שהוא לא היה צריך לעשות, אבל העובדות, כן, צריך לתת להן לבלבל אותנו".

בן שני: "אני חושב שהדבר האחרון שבא לי לעשות כשאני יוצא לספר סיפור, זה להעביר איזשהו מסר אישי. אני לא חושב שזה מה שמניע אותי כשאני בא לעשות סיפור. אני בא לחפש פה את העניין, ובהחלט, הדבר שהכי מעניין, הסיבה שבגללה אתה יוצא לשטח עם מצלמה, היא מה שאת קראת לו להתבלבל קצת מהעובדות. לתת למציאות לעשות את המפגן שלה, לתת לדברים לקרות ואז לשאול את עצמך שאלות על פי מה שפגשת, צילמת וראית בשטח. זה קרה לי בשנה שעברה כשהתעסקנו בפרשת דומא (פרשת הרצח של בני משפחת דוואבשה), פרשה שמבחינה מוסרית העמדה שלי כלפיה הייתה מאוד ברורה, וזו בטח לא עמדה פוליטית, זו עמדה מוסרית אנושית שלכל אחד יש אותה כשאתה מגיע לסיפור. אבל אז, כשאתה גם מגיע לבית של הנאשם ברצח, ואתה פוגש את אשתו וכשאתה נחשף לחומרי החקירה ולאופן שבו הוא נחקר אתה שואל את עצמך, רגע, האם ככה במדינה שבה אנחנו חיים אתה רוצה שיחקרו פרשות רצח? אתה רוצה שעינויים יהיו חלק מסל הכלים שיש לחוקר בחדר החקירות? אלה דברים שמבלבלים אותך, ובאמת כל כתבה שלנו, בגלל שהיא נעשית לאורך זמן, בגלל שכל כך הרבה אנשים צופים בה בזמן העריכה שלה, והיא אף פעם לא נעשית בלי שנשאלות כמעט כל השאלות האפשריות כלפי החומרים שלנו, שמעלים את כל ההתלבטויות האלה בעצמנו. אנחנו יודעים שכשאנחנו מגיעים לשידור, אנחנו מגיעים עם שאלות ששאלנו את עצמנו אותן ושאנחנו חושבים שענינו עליהן, ובטח לא מתוך מקום של להביע איזשהו מסר אישי, זה נראה לי קטן מול הסיפור, אלא כדי להביא לצופה שלך בבית בסופו של דבר סיפור וכלים כדי להבין את המציאות שבתוכה הוא חי".

שי גל: "אני אוסיף משהו על מה שבן אמר. אני זוכר שלפני איזה שנתיים, בתוך כל גל הסדרות המטורפת בנטפליקס אמרתי: אוקיי, אני גם רוצה לביים סדרת דרמה, והצטרפתי לאחד מהבמאים הכי גדולים שיש לסדרות דרמה. אמרתי לו: תן לי יומיים על הסט להיות איתך. הלכתי לסט, ישבתי והשתגעתי מזה שכל צילום לוקח איזה ארבע שעות עם התאורה הנכונה. בסוף אמרתי לו: 'תגיד, מה אתה רואה בבית?', והוא אמר: 'אני רואה מלא דוקו, כי דוקו היום זה הדבר הכי מעניין שקורה'. שאלתי אותו, 'אז למה אתה לא עושה דוקו?', והוא אמר: 'כי אני חייב לשלוט כל הזמן בעלילה, לדעת לאן זה הולך ומה הקטע הבא'. אמרתי לו: 'זו בדיוק הסיבה שבגללה אני עושה דוקו, כדי להגיע לרגע הזה שבו אני לא שולט ושזה נאבד לי, שאני לא יודע מה קורה'. גם עם איתמר בן גביר (שסרט אודותיו שודר בעונה החולפת של 'עובדה'), אתה נכנס לכנס של ממשיכי דרכו של כהנא ואתה נכנס לאיזה אולם כזה בירושלים, מוכרים סמלים של ברוך גולדשטיין. אתה עומד בצד ואומר מצד אחד, החובה שלי זה לתעד את זה, להיות כאן וגם אחרי זה, לחשוב מה אני עושה עם זה, לתת את הקונטקסט לצופה שיבין בדיוק לאן נכנסנו, שיבין שאנחנו באולם בירושלים שהם מצהירים על הבמה שהוא ליהודים בלבד כי לערבים אסור להיכנס אליו ומבלי לנקות את הפינות שם. מצד שני, גם לשמור על הדבר הזה שהוא לדעתי, בסוף כרטיס הכניסה לכל עולם, לא משנה של מי, לא משנה איפה אתה עומד: להיות הוגן איתו, זאת אומרת, שבסוף הוא יחשוב שאתה הוגן איתו גם אם תתקוף אותו מאוד חזק בסוף עם מה שתגיד. בסוף הוא יגיד לך, היית פייר. זה הרבה יותר מעניין מלהגיד את מה שרצית להגיד בתור בעל טור, לדעתי. יש כותבי טורים נהדרים, אבל אני חושב שזה הרבה יותר מעניין לפעמים להתבלבל. להגיד רגע, אולי אני בכלל לא מבין את הסיפור הזה, והוא אחר לגמרי? זה רגע נהדר שהוא מעצבן בחדר העריכה, אבל הוא נורא מעניין".

אילנה דיין: "איתי, אף פעם לא שאלתי אותך את זה. במידה רבה, אתה בהיותך, לא יודעת אם אתה אוהב את התואר הזה, כתב מלחמות, זה כאילו כן מסתדר עם איזה ניסיון להגיד משהו על העולם. אף פעם לא שאלתי אותך אם זה משהו שמניע אותך".

איתי אנגל: "רוב המקומות שאני הולך אליהם, הם מקומות מאוד קשים, ואני רואה אנשים בשעות הכי קשות שלהם בחיים, הכי איומות. עשיתי סרט על נשים שנאנסות בקונגו, בינואר האחרון חזרתי מפעם שישית שלי בסוריה, לפני שבועיים חזרתי ממקום שאני עוד לא יכול לדבר עליו, אבל גם מקום, מאוד קשה. כשאני רואה אנשים ואת מה שהם עוברים, ואני זה שמספר את הסיפור שלהם והם נתנו לי להיכנס, הם נתנו לי את הגישה וזה לא ברור ומובן מאליו. אני לא רובוט, אני לא מאמין שאפשר לעשות משהו שהוא לגמרי אובייקטיבי. יש לי את האחריות להבין שיש לי דעה, יש לי איזה רגש מסוים יותר כלפי זה או ההיא מאשר אנשים אחרים ועם האחריות הזאת, לספר את הסיפור כולו, אבל בטח שאני מרגיש. אני אומר לעצמי: אם אני לא אביא אתכם להרגיש כמו שאני הרגשתי. העסק לא שווה. כי זה הרבה מעבר לאינפורמציה, אז כאן אני מכניס משהו אישי, דיבור אישי שלי. אני אומר כמה דברים בתוך ים של עובדות או ים של תיעוד, אני מעביר כמה מילים. אני לא חס וחלילה מכריח או כופה מחשבה. התגובה שאני הכי אוהב שאני מקבל על כתבות או סרטים שלי זה שמישהו אומר לי: 'נתת לי ההרגשה שאני עצמי נמצא שם, ממש לקחת אותי, הרגשתי כאילו אני נמצא שם'. וזה חלק מהרעיון שלי. אני מכיר את העולם, זאת המומחיות שלי, אבל אני גם יוצא למסע ואני רוצה שאתם תרגישו שאתם שם בסגנון הצילום שלי. את רוב הכתבות והסרטים שלי אני מצלם לבד, הצילום הוא מאוד קרוב, ככה עבדתי מאז ומתמיד. המצלמה שלי נכנסת פיזית, וזה מהכי קרוב. אם אני חוטף מכה או אגרוף, מה שקורה לפעמים, הכל זז. אני לא יכול להגיד שמה שאני עובר אישית אני מצניע לחלוטין מהמסך. אני אוהב שזה שם, אבל אני אוהב שזה במינון כי אני חושב שבמינון יותר מדי גדול זה נעשה משהו שאני כצופה הייתי כבר מסתייג והולך אחורה".

איך מתמודדים עם קונפליקטים מוסריים כעיתונאי? בתחקיר בחאן יונס מצד אחד קשה להראות את מחדלי צה"ל, אבל מצד שני זה הכרחי. (עמית רצון, אוניברסיטת תל אביב)

אילנה דיין: "בשנה האחרונה לא מעט שאלו אותי על האירוע הזה בגלל ההילה סביב סיירת מטכ"ל וחרדת הקודש, מה פתאום לעשות תחקיר על מחדלים או על טעויות ותקלות מבצעיות של סיירת מטכ"ל, ואחד הדברים שתמיד מטרידים אותי זה למה שגולנצ'יקים נכנסים עם נגמ"ש תקול לסג'עייה, אז זה מאוד מתקבל על דעת כולנו שעושים תחקיר על זה ונכנסים לקרביים של הנגמ"ש התקול והמח"ט שהכניס אותם והמ"פ שטעה והמ"מ שקפא, וכשמדובר בסיירת מטכ"ל, אז מה? אז אנחנו לא אמורים לדבר על המחדלים שלהם?".

עמרי אסנהיים: "כששאלו אותי למה אתה עושה סיפורים נגד הצבא, תמיד הייתי מסביר לאנשים למה זה סיפורים בעד הצבא. כלומר, אם אנחנו נעשה את הסיפורים האלה, נתחקר את המקומות האלה, נגיע לחיילים האלה שקולם לא נשמע כי בוועדות חקירה מסוימות החליטו לא להשמיע את קולם, אז אנחנו פועלים בעד הצבא. אני אתן לכם דוגמה: הכנתי סרט על אסון צאלים, האירוע שבו סיירת מטכ"ל יוצאת להכנות לחיסולו של סדאם חוסיין בשנת 1992, וזו הייתה בעצם הפעם הראשונה שהאירוע הזה תוחקר בצה"ל, הסרט הזה. תחקיר לא היה כיוון שהפרשה הזאת מיד הלכה לאפיקים משפטים-פליליים, הייתה חקירת מצ"ח ובעצם איש אף פעם לא ישב ותחקר אירוע שהוא אחד מהאירועים הצבאיים הכי חשובים ב-30-40 השנים האחרונות. אותי תמיד מעניין לספר את הסיפור של החיילים דרך דרגי השטח, השדה, מ"פ מקסימום. תמיד האנשים האלה הם הרבה יותר מעניינים אותי, ואני סומך על הדרך שבה הם רואים את הדברים בשטח וגם אחר כך, מאשר אנשים שהם בדרגות טיפה יותר גבוהות ואז הם מפתחים לעצמם איזשהם אינטרסים אחרים בבואם לספר סיפור. בעיקרון, אלה תחקירים שהם בעד הצבא, אז הדיסוננס כמעט תמיד נפתר מאליו".

כשאת שולחת את איתי אנגל למשימה שטומנת בחובה סכנת חיים של ממש לפעמים, איך זה מרגיש? את פוחדת, דואגת? פעם אמרת לו שלא ילך כי זה מסוכן מדי? (יער שלום, אוניברסיטת בן גוריון)

אילנה דיין: "אף אחד לא שולח את איתי לשום מקום, איתי שולח את עצמו, אבל איתי, מותר לספר את הסוד על הפעם האחת שאמא שלך הטילה וטו?".

איתי אנגל: "כן."

אילנה דיין: "הייתה מגפת הסארס בסין לפני לדעתי 18 שנה. אמא של איתי, שהיא מדענית, זו הייתה הפעם היחידה שהיא אמרה: 'עד כאן'."

איתי אנגל: "אמא שלי ביו-כימאית וברגע שבא העניין הזה של הסארס היא אמרה לי 'בשום פנים ואופן'. האמת היא שגם אני לא רציתי. אני לא רוצה כימי, ביולוגי, את כל הדברים האלה, הכור בפוקושימה, סארס. תנו לי את השקט שלי בסוריה, מה אני צריך את כל הדברים האלה. בדרך כלל אני צריך לשכנע את אילנה ואת המערכת לנסוע למקומות האלה, אילנה היא מאוד אימהית בקטע הזה, 'רק תעשה טלפונים האם אתה בטוח, אולי כדאי לרדת מזה', אבל זה יוזמה שלי חד משמעית. אתם נורא צעירים, אבל כשאני הייתי בגיל שלכם תוכנית הטלוויזיה הכי טובה הייתה "מנהרת הזמן", שהייתה התוכנית שלי נתנה את ההשראה הכי גדולה כי זה היה בשחור לבן, שני מדענים אמריקאים, דאג וטוני, שכאילו משתתפים בניסוי גדול והם נכנסים למערה ואחרי שהם קצת נכנסים לעומק שלה, אחרי כמה שניות יש אורות ופיצוצים והם יוצאים אחורה בזמן. הם יכולים לראות את ליאונרדו דה וינצ'י מצייר את המונה ליזה, הם יכולים לראות את מלחמת העולם השנייה. אני אהבתי לא רק את העניין של לעבור בזמן, אלא שאני יכול להיזרק, אשכרה להיזרק, למקום הכי מעניין בכדור הארץ. אני בוחר לאן. זאת אומרת אני ממש מסתכל על הגלובוס, מה המקום שהכי מעניין אותי בכדור הארץ, ולשם אני מגיע. מטבע הדברים, הרבה מהמקומות שבהם יש התרחשויות ושינויים היסטוריים זה בא בדרך מלחמה או מהפכה, ולשם אני מגיע. אני באמת חושב שאין משהו שיותר מעניין ממה שאני עושה".

התוכנית "עובדה" היא תוכנית תחקירים שמשודרת בערוץ מסחרי שמונע מאינטרסים, רציתי לדעת איך הדבר הזה משפיע על אופי התכנים שמשודרים ומה מנצח בקרב הזה בין שירות הציבור אל מול האינטרסים. (שירלי קצף, המרכז הבינתחומי הרצליה)

אילנה דיין: "אני לא כל כך יודעת למה את מתכוונת באינטרסים. לערוץ מסחרי יש בעלי מניות פרטיים שבעסקים אחרים שלהם, מונעים בעיקר מהרצון לעשות רווחים. אני חושבת שאלה שמשקיעים בטלוויזיה מבינים שבחלק מהזמן טלוויזיה היא לא בדיוק ביזנס רווחי. אני חושבת שיש עוד משהו שהטלוויזיה המסחרית בארץ, עם כל זה שהיא רוצה לעשות רייטינג ואחוזי צפיות וגם רווחים לבעלי המניות, בסך הכל הערוצים המסחריים בארץ מאוד קשובים לסנטימנט הציבורי מהטעם הפשוט שהצופה הישראלי, הצרכן הישראלי עדיין רואה בטלוויזיה סוג של מדורת השבט. לכן, חדשות נמצאות במקום מאוד חשוב, ולכן כשקורה משהו דרמטי אז החדשות משתלטות על לוח השידורים. אני רוצה לומר עוד משהו בעניין של האינטרסים של גוף מסחרי. אנחנו שידרנו לפני שנה ומשהו תחקיר גדול על חברת "בלאק קיוב", חברת מודיעין עסקי, ושידרנו תחקיר על המעללים שלהם ועל ההתנהלות הגבולית שלהם. לא מזמן הם משכו תביעת ענק שהם הגישו נגדנו בלונדון, תביעה על מיליוני פאונדים שהם בסוף של דבר משכו אותה והם למעשה נסוגו בהם מכל הטענות שלהם. אנחנו עובדים בגוף שמאפשר לנו, שנותן לנו את הגב לעשות תחקירים מסוכנים כאלה. האיום בתביעה וגם התביעה הוגשה יום לפני השידור עצמו, זאת אומרת, אתה צריך לעבוד בגוף מאוד חזק שנותן לך גב אדיר בשביל לשדר סיפור כזה עם כל הסכנה שיש בזה ועם כל החשיפה שיש בזה".

השאלה שלי היא על המטרות שמובילות את התוכנית, ערכים שבשמם פועלים. זה בעיקר חשיפה של אמת או עניין של רייטינג? לפי מה אתם מחליטים מה לחקור ומתי לשדר? (יער שלום, אוניברסיטת בן גוריון)

אילנה דיין: "הדבר שהכי חשוב לנו זה לספר לאנשים את מה שהם צריכים לדעת על משהו שהם לא יודעים. אם זו חשיפה על מחדל צה"לי, לא משנה אם זה בסג'עייה, בחאן יונס או בלבנון, ואם זה סיפורו של קרב ב"צוק איתן" או בלבנון השנייה, או מה קרה באירוע המנהרות. בסוף, עיתונות זה לספר לאנשים את מה שהם צריכים לדעת והם לא יודעים כי מישהו לא רוצה שהם ידעו. זאת המטרה שלנו. שאלת על רייטינג? אני גיליתי את היחס שלי לרייטינג כשהייתי פעם בהופעה של חברה שלי, בת גילי שלמדה איתי משפטים ובמקום להיות עורכת דין היום היא שרה. יום אחד כשהלכתי להופעה שלה, היא שרה את נעמי שמר, והראל בעלי מסתובב אלי ואומר לי: 'אילנה, תקשיבי לאיריס'. זה רייטינג: "אבוי לשיר אם אין לו הד". כל מי שנמצא פה יספר לך על הרגעים בחדר עריכה שאנחנו אומרים: אבל הצופה פה מאבד אותנו, הוא כבר לא מבין מה קורה. הוא הלך לאיבוד בים של פרטים, אנחנו צריכים לעצור רגע, לדייק את התמונה, את הדרמה, את הסטוריטלינג. במובן הזה אנחנו לא רוצים לשיר במקלחת, אני חושבת שאת רובנו לא כדאי לשמוע שרים במקלחת. אנחנו רוצים שישמעו אותנו, אנחנו רוצים לרגש ולטלטל, לפעמים אנחנו רוצים להרגיז, אבל בעיקר אנחנו רוצים שהסיפור יעבור, וזה הערך העיתונאי הכי בסיסי, לספר לאנשים את מה שהם צריכים לדעת".

איך יודעים איזה שאלות לא שואלים מרואיין, אם יש דבר כזה בכלל? (שחף מינואי, המכללה למינהל)

רוני קובן: "אין דבר כזה. זאת אומרת, אנחנו כאן בשביל לשאול את הכל ובמיוחד את השאלות הקשות. השאלה היא איך אתה מפזר את זה, איך אתה רוקד את הטנגו המאוד מורכב עם המרואיין כשאתה יודע מתי מגיע הרגע הנכון לשאול את השאלות שלא יהיו לו קלות ולשלוף אותן. אני הצטרפתי ל'עובדה' בגיל יחסית צעיר, הייתי בן 26. הייתי עוד בגיל שהיה לי קשה לשאול את השאלות הבאמת באמת קשות, ולקח לי זמן לזהות אותן אבל היו לי פה מורים מצוינים להבין שאין ברירה, שזה המקצוע. אני חושב שעם השנים הדבר המעניין הוא איך אתה יוצר את האווירה המתאימה כדי לשאול השאלות האלה. אתה בא לספר סיפור אחד עם השאלות, עם איך שאתה תופס אותו, עם הקונספציה, עם התמה שלך, והדבר הכי יפה בדוקומנטרי זה שאם אתה בא מספיק מוכן, ואני ממליץ לכם להיות מוכנים, אתם תהיו מוכנים גם לזהות את הרגע שבו כל הקונספציה שלכם קורסת ופתאום אתם מבינים שזה בכלל סיפור על משהו אחר, והסוד נמצא במקום אחר והשאלות הקשות הן אחרות לגמרי. הרבה פעמים, המרואיין בכלל מספר על מה הסיפור. עשיתי לפני כמה שנים סרט על שירי רותם ניר, שבעלה, עמרי, והבן שלה, עילי, נסעו לאיזה טיול ועילי נפל מצוק ועמרי, אביו, קפץ בעקבותיו. האבא מת במקום והילד מת אחרי כמה ימים. שירי תרמה את איבריו של עילי לארבעה ילדים. אנחנו ליווינו אותה במשך חודשים ארוכים באבל שלה, ומצד שני ליווינו את הילד אלמוג המתוק שקיבל את הלב של הבן של שירי. לאורך כל הצילומים, שתי האימהות האלה כל הזמן רצו לדעת עוד פרטים אחת על השנייה ועל המשפחה, אבל הן כמובן לא היו מסוגלות לעשות את החיבור, כי איך אמא שאיבדה את הכל תתחבר לאמא שקיבלה את הכל? זה אכזרי, זה נורא".

"לאורך כל הצילומים, נעמה, האחות הגדולה, הבת הגדולה של שירי, לא הסכימה להתראיין. קיבלתי את זה. ואז ממש שבועיים לפני השידור היא כתבה לי בוואטסאפ: 'רוני, אני רוצה לדבר על אחי. להגיד עליו כמה מילים טובות'. אנחנו באים ליום צילום אחרון ואנחנו מתכוננים, מכינים את הסט ונעמה יושבת מולי מתכוננת גם לראיון. היא כתבה לעצמה על דף כמה דברים שהיא רוצה להגיד לזכרו של אחיה. ואז רונן (מאיו, צלם עובדה) עושה את מה שהוא עושה תמיד – מתחיל לצלם איך שהוא שם את המצלמה. אנחנו מתארגנים, ונעמה אומרת לי: 'רוני, לפני שמתחילים את הראיון, אני חייבת לשאול אותך משהו. משהו שנורא חשוב לי לדעת לפני שמתחילים'. אני אומר לה 'בטח'. היא אומרת 'תגיד, הילד שקיבל את הלב של אח שלי, אלמוג הזה, אתה מכיר אותו?', אני אומר לה, 'כן, אני מצלם אותו'. היא אומרת: "תגיד, הוא ילד מספיק טוב? חשוב לי נורא לדעת. אלמוג הוא ילד מספיק טוב? כי הלב של אח שלי היה הלב הכי טוב בעולם. נורא חשוב לי לדעת שילד מספיק טוב קיבל אותו". זה רגע שאני אקח איתי כל החיים, אני השתתקתי. מה אני אענה לה? מה אני יכול לענות לה? אבל במקביל, העיתונאי ואיש הטלוויזיה שבי ידע שברגע הזה נעמה, בגאוניות של ילדה בת 12, ניסחה את הסיפור בדרך שאני מעולם לא הייתי מצליח ושאלה את השאלה הכי משמעותית בסרט. אז לפעמים העניין, חוץ מלתכנן וללמוד, הוא רגע להרפות ולהקשיב להם, להיות מספיק דרוך כדי להקשיב להם, כי הגיבורים של הכתבות שלנו, מלמדים אותנו המון".

_OBJ

אנחנו כבר שנה פחות או יותר בתקופת הקורונה, ואנחנו יודעים שבמה שמתעניין הקהל השתנה מטבע הדברים למה שקורה היום. הייתי רוצה לדעת מה מעניין לחקור בתקופה הזו, בשונה מתקופות אחרות? (לירם מרדכי לוי, אוניברסיטת אריאל)

אילנה דיין: "שאלה נהדרת, בעיקר בגלל שאני חושבת שלרובנו אין מושג. אני חושבת שיום אחד אנחנו נדע. יום אחד אנחנו נדע מה קרה פה בתחילת ימיה של המגפה הזאת, יום אחד נדע מה קרה בישיבות הממשלה הראשונות, יום אחד יתפרסמו הפרוטוקולים שכרגע חסויים. יום אחד נבין אם באמת הגיעו לפה מכונות הנשמה מיותרות ותקולות, יום אחד נדע על מה הכסף ובמה לא הושקע כסף, יום אחד נדע איפה נפתחו מחלקות קורונה והאם שיטו בנו בקשר למספרי הסף של האי ספיקה. יום אחד נדע, ויום אחד גם נבין מה צריך לחקור. זה מביא אותי לדבר האחרון שרציתי לומר לכם: אני חושבת שאנחנו נמצאים היום בעידן שבו המאבק על העובדות הוא הרבה יותר חשוב מאי פעם. לא בגלל שצריך לספר את העובדות, צריך לשכנע את האנשים שחשוב לדעת מהן העובדות, שחשוב לדעת שיש הבדל בין אמת לבדיה, בין שקר לבין דבר שהוא אמיתי. בעידן שבו אמנם הנשיא הזה כבר בסופו של דבר יתפנה מהבית הלבן, אבל בעידן שבו נשיא ארצות הברית עד 20 בינואר, דונלד טראמפ מתעקש שהוא ניצח ושהיה נשיא אחר, אובמה, שלא נולד בארצות הברית, שהקורונה היא מתיחה של הדמוקרטים ואפשר לרפא אותה עם הזרקה של אקונומיקה לווריד, בעידן כזה אני מרגישה שלנו יש תפקיד שהוא כמעט שליחות קדושה: לספר לאנשים את העובדות ולשכנע אותם שחשוב לדעת את העובדות, כי בלי עובדות לא יכולות להיות לך דעות. את העובדות אנחנו לא בוחרים, את העובדות אנחנו מגלים, אנחנו חושפים, אנחנו מסקרים ומספרים.  וזה התפקיד שלנו. הזכירה לי הבת שלי שבדיוק היום לפני חמש שנים, כשעוד ניו יורק הייתה ניו יורק וברודווי הייתה ברודווי, היינו  בניו יורק והלכנו לראות את המילטון, המחזמר הנפלא, ויש שם משפט שלא עוזב אותי, שג'ורג' וושינגטון, הנשיא של ארצות הברית אומר להמילטון, שר האוצר שלו: 'יש דברים שלושה דברים שאתה לא מחליט: מי יחייה, מי ימות ומי יספר את הסיפור שלך'. אנחנו מספרים את הסיפור וזאת זכות גדולה".

צילום, בימוי ועריכה: אור סיט | הפקה: ליהי פיין | מתאמת הפקה: שקד קפלן | עיצוב ואנימציה: יותם מליק, סטודיו mako | הפקת פוסט: אורטל דהן זיו