הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה כאן ובגדול לחגוג 15 שנות קיום, זאת למרות שהשנה הוא ייערך במתכונת קצת שונה. במקום ההתקהליות ההמוניות אליהן התרגלנו בסינמטק תל אביב, נוכל לצפות בכל 185 הסרטים שהפסטיבל יציג השנה אונליין. 

רגע לפני שנצלול אל הסרטים שתפסו לנו יותר מכל את העין, נספר שבצאת שבת יתקיימו שתי הקרנות דרייב אין מיוחדות: בשעה 19 יוקרן הסרט "קסנדרו, האקזוטיקו!", סרטה התיעודי של הבמאית מארי לוסייה, שלא יוקרן בפסטיבל וזו תהיה ההזדמנות היחידה לצפות בו. בשעה 21:30 יוקרן הסרט "הנסיך", דרמת בית סוהר הומו-ארוטית בבימויו של הבמאי סבסטיאן מינוז, שזכה בפסטיבל ונציה בפרס האריה הקווירי. 

מתוך הסרט "בלי לשמור טינה" (צילום: מתוך הסרט "בלי לשמור טינה", יחסי ציבור)
מתוך "בלי לשמור טינה" | צילום: מתוך הסרט "בלי לשמור טינה", יחסי ציבור

בלי לשמור טינה (גרמניה)

"בלי לשמור טינה" היא יצירת מופת קולנועית נועזת שאינה נופלת לסטריאוטיפים עדתיים. האסתטיקה המובהקת בה מעניקה מימד עוצמתי, חושני ואפלולי. העלילה מתרחשת בגרמניה ועוקבת אחרי פרוויס, צעיר גיי מוחצן שאינו מפחד להפגין את נשיותו במלוא עוצמתה. 

פרוויס הוא בנם של הורים גולים מאיראן, עובדים חרוצים ששפר עליהם מזלם ויכולים להעניק לילדיהם רמת חיים נאותה. אבל פרוויס מצטייר כאדם אגואיסט, הדוניסט וקלפטומן, השבוי ברדיפה אובססיבית אחר ריגושים, מסיבות, סקס מזדמן ורצון להרגיש שייך. החברה הגרמנית, שמצטיירת כחברה ליברלית ומקבלת, מתגלה כגזענית, שלנצח תראה אותו כזר.

אחרי שפרוויס מסתבך עם החוק, הוא נידון לעבודות שירות כמתרגם במקלט לפליטים, אבל גם שם הוא נתפס כעוף מוזר ודמותו הצבעונית מהווה ניגוד מוחלט לשיח העדתי-מסורתי במקום. פרוויס מתיידד עם צמד האחים הפליטים אמון ובאנפה, והחברות הזו מובילה לסיפור אהבה עוצמתי, סוחף וכואב, שדן בהיבטים של אתניות, התבוללות ושייכות.

"בלי לשמור טינה" הוא סיפור אהבה מלא געגוע, המביע את קולו של דור המחפש שייכות ויציבות. דור שחולם לשוב הביתה, כי מעולם לא הרגיש מהו בית ומהי קבלה אותנטית. עם זאת, האופטימיות ביצירה מעניקה את הכוחות להמשיך ולחלום. (אביטל סבט) 

"שפה משותפת" - (ארה"ב) 

איזבל סנדובל היא מופע חריג כמעט של כישרון, ואמונה על בימוי הסרט הזה, כתיבת התסריט שלו ומשחק בתפקיד ראשי תובעני. למרבה המזל, יצא לה סרט עדין ומהורהר, מהסוג שהיו קוראים לו פעם "קטן". סרט קטן שבמרכזו אישה אחת וסיפור אחד. 

"שפה משותפת" הוא סיפור על מערכות יחסים הצומחות בנסיבות לא אידיאליות: זהו קודם כל סיפורה של אוליביה, אחות סיעודית ממוצא פיליפיני שעובדת כמטפלת צמודה לאולגה, רוסייה מבוגרת שמתמודדת עם דמנציה, בעודה מנסה להשיג אשרת שהייה קבוע בארה"ב. הופעתו של אלכס, נכדהּ האלכוהוליסט (לשעבר, אל חשש) של אולגה, זורעת חוסר ודאות בחייה של אוליביה, אבל גם נותנת לה תקווה - שהנה, הפעם הגיע מישהו שיאהב אותה באופן לא תכליתי, מישהו שיכבד ויראה אותה כפי שהיא. 

הסרט היה יכול לעבוד באותה המידה כדרמה משפחתית, בגלל הטיפול המורכב והרגיש בתיאור המשפחה של אולגה, שהולכת ומאבדת בה עניין ככל שתפקודה הקוגנטיבי נפגע, או כדרמה על הגירה ועל הפחד התמידי מכך שיום אחד יבואו וישלחו אותך חזרה למולדתך. זה גם סרט על היציאה ההדרגתית והלא לגמרי סודית של אוליביה מהארון כאישה טרנסית, לפחות בפני אלכס. ולמרות שאלה חומרים טעונים מאוד לסרט, סנדובל לא יצרה יצירה סנסציונית אלא, כאמור, יצירה צנועה, אינטימית ומרגשת על החיים בצלה של זהות - רעייה, עבריין, גבר - שכבר לא מתאימה לך יותר. (עדן יואל)

טהרה (ארה"ב) 

סרט הביכורים של אוליביה פיס מתרחש במהלך אחר-צוהריים אחד, אחרי הלוויה של תיכוניסטית יהודייה-אמריקאית ששמה קץ לחייה. קארי והאנה, שתי נערות משועממות בוחנות את עצמן דרך מסע הלוויה: האנה בוחנת את המיניות שלה ואיך היא יכולה להשפיע על אנשים סביבה דרכה, ואילו קארי פשוט מנסה להתחיל להתמודד עם העובדה שהיא נמשכת לנשים. 

בסרטה, פיס עוסקת בשאלת ההתמודדות עם הנטייה המינית בגוף ראשון. היא ממלאת את הפריים עם טריקים קולנועיים, במטרה לשים את הצופה בנעליה של קארי ולתת לו להרגיש יחד איתה את הפחד וההתרגשות שבגילוי העצמי. זה מקסים, בוסרי ומרגיש כמו משהו שעדיין לא ראינו. 

הסרט מציג את העולם היהודי-אמריקאי-רפורמי באמינות שטרם נראתה בקולנוע וחושף אותנו לגוונים יהודיים שפחות נחשפנו אליהם (בכמה סרטים ראינו דמות יהודייה אפרו אמריקאית?), ובכנות, כל דמות בסרט נראית כמו מישהו שנראה אחרי מגפת הקורונה מורחת על עצמה בוץ בים המלח ומוחה דמעה ביד ושם במסגרת "תגלית - פרויקט עם תכלית". 

אבל זה לא רק השחרור ממוסכמות הקולנוע המיינסטרימי, אלא הדיוק בו פיס מצליחה לתאר את הדינמיקה בין הדמויות. הכל נמצא שם: הטינה של קארי והאנה לנערות המקובלות של בית הכנסת, ההתרגשות של האנה כשהיא פוגשת את הקראש שלה והכעס של קארי על האנה, אחרי שזו מנצלת את התהיות המיניות שלה למטרותיה האישיות; כל אלה נראים ומרגישים כמו מה שהיה נשקף מהמשקפיים המלודרמטיות דרכן חלקנו ראינו את שנות ההתבגרות שלנו. "טהרה" הוא סרט אותנטי, מצחיק, סוחף ומרגש שנוצר על ידי אשת קולנוע שכדאי מאוד לעקוב אחר עבודתה. (זוהר אורבך).

מתוך הסרט "טהרה" (צילום: מתוך הסרט "טהרה", יחסי ציבור)
מתוך הסרט "טהרה" | צילום: מתוך הסרט "טהרה", יחסי ציבור

סטילרז (בריטניה) 

אם כלב נשך אדם, לאף אחד לא אכפת, אבל אם אדם נשך כלב, זה כבר סיפור. ובכן, הומו שלא סובל ספורט - לאף אחד לא אכפת, אבל חבורת גייז שמקימה את קבוצת הרוגבי הגאה הראשונה בבריטניה, שהופכת למועדון ותיק בן 20 שנה? מזה אפשר לעשות סרט דוקומנטרי מרתק. זו נקודת המוצא של "סטילרז", שמספר את סיפורו של מועדון הרוגבי עם הרבה חן, אהבת אדם וחדות. 

הסרט, שמתרחש במהלך גביע בינגהאם לקבוצות רוגבי-גייז, מתמקד בשלוש דמויות עיקריות. הראשונה היא ניק, המאמנת הלסבית של הקבוצה - אישה בעלת חזות קשוחה, שהאכפתיות והאמפתיה שהיא מגלה כלפי חברי הקבוצה הופכות אותם לספורטאים טובים יותר; דרו, שחקן רוגבי ביום ודראג קווין מהממת בלילה, וסיימון, בחור חתיך המתמודד עם דיכאון קליני וטראומות מהיציאה שלו מהארון.

אימון אשטון-אטקינסון, שביים והפיק את הסרט, הוא אחד השחקנים בקבוצה, אבל זעזוע מוח מנע ממנו להשתתף בתחרות. אימון מספר את סיפורם בהבנה שרוב קהל צופיו לא בא לראות סרט על ספורט, אלא על חברי הקבוצה, והוא ומרשה לעצמו לחתוך מדי פעם לסיפורו האישי. אימון הוא אוסטרלי שהתמודד  עם יציאה לא פשוטה מהארון, ומדגים דרך הסיפורים האישיים של המשתתפים איך "סטילרז" משמשת כבית, ומלמדת את כל אנגליה איך נראים גבולותיה המשורטטים מחדש של הגבריות במאה ה-21. (זוהר אורבך). 

סוק סוק (הונג קונג)

"סוק סוק" היא יצירה קולנועית על מערכת יחסים אינטימית בין שני גברים קשישים בהונג קונג. פארק הוא נהג מונית שנישא בגיל צעיר, ואילו הוי חי עם בנו, נוצרי אדוק, רעיית בנו ונכדתו. לשניהם אין יותר מדי סיבות ליהנות מהחיים, שהפכו מאתגרים פיזית בגיל 70. הם חיו חיים שלמים מבלי לחשוף את זהותם המינית לאחרים, אפילו שהיא חלק מחיי היום יום שלהם, כיאה למסורת הסינית. 

פארק והוי נתקלים זה בזה במקרה, בזמן שפארק מחפש מפגש מיני קצרצר בשירותים, אבל לאחריו הם מתקשים להיפרד ונפגשים לשוחח זה עם זה באופן קבוע. בסופו של דבר הם מתאהבים ומנהלים את מערכת היחסים שלהם בסתר, אבל עם הזמן הם בוחנים את הגבולות, מבלים סופי שבוע ביחד ואף מגיעים לאירועים משפחתיים. 

פארק מאמין שמשפחתו בחיים לא תחשוד ואילו הוי מתקשה לשוחח עם פארק בטלפון, משום שבנו גר בחדר הסמוך. הארון ויציאה ממנו לצד ערך המשפחה הם נושאים שחוזרים לאורך כל הסרט ויצליחו לעורר הזדהות גם בקרב להט"בים צעירים. עבור פארק והוי, הארון הוא האתגר המרכזי במערכת היחסים שלהם. הצפייה בסרט תזכיר לכל אלו שכבר מחוץ לארון כמה חייהם היו מאתגרים, ואולי תעניק תקווה לאלו שעדיין חיים בתוכו, בייחוד בחברה ליברלית פחות ומסורתית יותר. האם פארק והוי יגשימו את משאלות לבם ויסיימו את חייהם זה לצד זה? את הסוף של הסרט הזה אתם לא תרצו לפספס. (תומר אלדובי) 

צייד צעיר (ארגנטינה) 

סרטו האחרון של הבמאי הארגנטינאי מרקו ברגר הוא סרט מתעתע, המשחק בז'אנרים קולנועיים שונים. מה שמתחיל כסרט התבגרות על נער בן 15 שמגלה את מיניותו, מתפתח ליצירה שונה לחלוטין ממה שציפינו לה. גיבור הסרט, אזקוויל, בודק את גבולות המיניות שלו בדרכים שונות, ביניהן ניסיון לפתות חבר סטרייט בעזרת חוברת פורנו. 

אבל הבילוי המהנה ביותר שלו הוא בהייה בסקייטרים בפארק הסמוך לביתו, שם הוא גם פוגש את מונו. השניים מתיידדים במהירות ובפעם הראשונה בחייו אזקוויל מתאהב וחווה חוויות מיניות, אבל מהר מאוד הוא מגלה שלמונו יש תוכניות אחרות לחלוטין עבורו. 

תחילתה של כל סצנה כשברקע מתנגן הפסקול, מבטיחה ומעוררת ציפייה, אבל גם אחרי צפייה של 60 דקות קשה להבין בדיוק במה הוא עוסק. הטוויסט שמגיע רק בסיומה של שעה ארוכה מעלה את השאלה מדוע הבמאי לא החליט להתחיל את הסרט בדיוק בנקודת המפנה המסקרנת. הצופים הסבלניים שיקחו נשימה ארוכה עד אותו רגע, יוכלו ליהנות מסרט שמציף נושאים רגישים שקשורים בחייהם של להט"בים צעירים. אנחנו היינו פורשים הרבה לפני. (תומר אלדובי) 

אחת מאלף (ארגנטינה) 

"אחת מאלף" היא יצירה רדיקלית, מתריסה וביקורתית. לרגעים, נראה כי שכונת הבלוקים חשוכת האל בארגנטינה מתפקדת כג'ונגל חסר רחמים, ובמרכז הג'ונגל, נמצאת איריס בת ה-17, תמימה ביחס לסביבתה, שמבלה את ימי הקיץ החמים יחד עם שני בני דודיה הגאים. בני הנוער, שאינם מפוקחים כלל על ידי אימם, אבודים בעולמם הכולל עוני, חולי, חוסר תקווה, אלימות ומין בוטה, ומחפשים תשובות במדיה החברתית. 

באחד הימים צצה רנטה, בחורה פרועה, שנעלמה במפתיע מהשכונה לפני מספר שנים. בין השתיים נרקם סיפור אהבה לסבי, זאת למרות הכחשותיה של איריס לגבי הנטייה המינית שלה. רנטה, שמביאה צרות לאן שהיא הולכת, מובילה את איריס למסע של אהבה, אך בעיקר הרס עצמי.

היצירה מציגה תמונת מצב עגומה של נוער הגדל לחיים הרוסים ושבוי בהישרדות יומיומית, תוך כדי שימוש בסמים ומכירת גופם. תרבות האונס מודגשת היטב בסרט והגבולות המיניים לא רק שאינם מטושטשים, אלא לא קיימים כלל. את מוטיב האלימות, המרכזי בסרט, הדמויות דואגות לתעד בסרטונים, להפיצם בגאווה ולהפגין באגרסיביות במועדון "טראומטי", מטאפורה לחייהם של בני הנוער.

"אחת מאלף", היא יצירה פרובוקטיבית ומתריסה, שמקדשת את הכאב והכאוס. אך עם זאת, קשרי המשפחה החמים, המיניות הפלואידית והקבלה האותנטית שלה, הם האלמנטים המרכיבים את הג'ונגל, ג'ונגל החיים. (אביטל סבט). 

סיפורו של מגזין (ארה"ב) 

בעוצמתיות שקטה אך חודרת, פרנקו סטיבנס מגוללת את סיפור חייה המרתק - אישה יהודייה אשר הוצאה מהארון בעל כורחה על ידי בעלה לשעבר והוגלתה ממשפחתה. בדיעבד, פעולה זו הובילה אותה לצאת למסע אל עולם טוב יותר. סטיבנס היא האישה שעומדת מאחורי המגזין הלסבי הנמכר ביותר בכל הזמנים, "Curve", שיצא לאור בתקופה חשוכה ומלאת כאב. סטיבנס פעלה בנחישות מופתית והביעה את קולן של נשים לסביות, כשאף אחד לא רצה להקשיב.

"סיפורו של מגזין" מותח קו זמן ישיר מימינו לימים חשוכים בתולדות הקהילה הלסבית, שסומנו כתקופה אלימה במיוחד כלפי הקהילה הגאה בארצות הברית. הסרט מעניק נקודת מבט לדפי ההיסטוריה, המציגים פילוג ומציבים שמרנות אל מול ליברליות, שנאה אל מול אהבה, חושך אל מול אור. בתקופה חשוכה זו נשים לסביות הוגלו מבתיהן וברחו מסביבתן כי חששו לחייהן והיו חסרות קול.

בכנות חסרת פשרות, גם כשנראה שגופה של סטיבנס בוגד בה, לא ניתן לפספס את עוצמתה הבלתי נלאית. באמצעות קטעי ארכיון ושפע ראיונות עם עורכות, סלבריטאיות ויוצרות, נוצר דיוקן מרתק של אישה לסבית, חסרת כל בושה, שהגשימה חלום ובנתה במה לנשים גאות, זאת חרף המהמורות הרבות שעמדו בדרכה. 

עם זאת, סטיבנס מלאת התשוקה למגזין עומדת בפני צומת דרכים משמעותית והמגזין לו חייה היו מוקדשים עומד בפני סכנת סגירה. היא מבינה כי יצרה קרקע פורייה עבור קבלה והמגזין שיצרה תרם לקדמה והכלה, אבל במקביל מתקשה לקבל את העובדה כי אולי הגיעו הימים בהם אין צורך במגזין נפרד עבור קהילת הלהט"ב. נוסף על כך, הסרט התיעודי מציג דיון מעמיק על השימוש במילה לסבית, ועל בנות הדור החדש, המגדירות את עצמן כקוויריות. זאת בשל הטענה, כי המילה לסבית זכתה לפרשנות מינית על ידי גברים הטרוסקסואלים. סיפורו של מגזין מגולל מסע עוצמתי של נשים חזקות פורצות דרך ומספק סיפור מרתק וחסר מעצורים. (אביטל סבט).  

קוראים לי בגדד (ברזיל)  

הסרט "קוראים לי בגדד" מכיל המון אהבה והכלה, ויש סיכוי שזה מספיק בשביל חלק מהצופים. יש בו אהבה כלפי סאו פאולו, תושביה, כלפי אמנות הסקייטינג, ובעיקר - כלפי בגדד. לא העיר, אלא גיבורת הסרט. מדוע קוראים לה ככה? אין תשובה. בכלל, הסרט לא מציע תשובות, אבל באותה נשימה גם לא מתייחס לשאלות שעולות ממנו כאל שאלות: מי הוא אביה של בגדד? מה פשר החזות הגברית שבגדד עוטה על עצמה? למה כל כך חשוב לה להיות סקייטרית, כשכל מי שסביבה מתייחס לזה כאל תחביב גברי? את כל אלו הסרט לוקח כמעט כמובן מאליו - וזה נפלא.

הקוויריות בסרט היא לא הנושא המרכזי שלו, וזה מה שמייחד אותו. בגדד (בגילומה של גרייס אורסטו) ושתי אחיותיה הן בנותיה של אם חד הורית, שעובדת עם גבר הומו ואישה טרנסית במכון. למרות שהמדיה מקפידה להבהיר לנו רוב הזמן שבפריפריה אין להט"בים, נראה שלא מעט מהדמויות בסרט מאוד אוהבות ומקבלות את כל אלה. בגדד עצמה לא ממקמת עצמה במוצהר על הקשת הלהט"בית – היא טומבוי ואוהבת להיות כזאת, אבל מלבד זאת, לא נראה שהיא מעוניינת בבנות מינה. היא פשוט בגדד. וגם זה נפלא. 

זה לא סרט פשוט לצפייה ולו רק משום שהוא מעט מנומנם, יש בו הרבה יותר מדי סצנות העוסקות בעיקר ברכיבה על סקייטבורד, וההתפתחות בו איטית ומינורית. בנוסף, אזהרת טריגר, לקראת הסוף יש בו שתי סצנות לא פשוטות של הטרדה ותקיפה מינית. אבל הוא מהווה הצצה לחייה של בחורה שמוצאת את עצמה בחברתם של גברים וחיה בצד השני של העולם, וכל מי שמעוניין לקבל הצצה לחיים שכאלה, בתיבול נוף אורבני ברזילאי, לא יצליח להתאכזב. (זוהר אורבך). 

מתיאס ומקסים (קנדה) 

"מתיאס ומקסים" הוא סרט על שני חברים סטרייטים, שמנסים להתמודד עם העובדה שהם מאוהבים אחד בשני. יכול להיות שחלקנו חיינו כזה דבר או שמענו סיפור דומה, אבל זאבייה דולן, במאי וכוכב הסרט, אף פעם לא ביקש להיות הראשון, הוא פשוט רוצה להיות זה שמספר אותו הכי טוב. 

דולן הוא ילד הפלא של סצנת פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים כבר קצת יותר מעשור, והמילה "ילד פלא" אינה מקרית בהקשר של בחור שמביים סרטים שרצים בפסטיבל ונציה וקאן מאז שהוא בן 19. יצא מצב שבגיל 31, עם תשעה סרטים באורך מלא ברזומה שלו, דולן, שגם מגלם את התפקיד הראשי (מקסים), פיתח סגנון מובהק שהוא לגמרי שלו, גם אם לא כולם מעריצים אותו. הוא קליפי, מוגזם, אנושי, לוחץ לפעמים חזק מדי על דוושת הקיטש, כך שאי אפשר לחשוב שזה לא במודע. כותב שורות אלה עדיין לא החליט מה הוא מרגיש כלפיו, מלבד, כמובן, קנאה רושפת. 

דולן מעצב בצורה אמינה ומעניינת בסרט החדש דינמיקה של חברי ילדות שיודעים הכל, אם כי לא מספיק, אחד על השני. הוא גם אחראי לכמה רגעים מרגשים שמבהירים מצוין שמאחורי המצלמה יש אדם שבאמת ובתמים מבין קולנוע. קו העלילה העוסק במתיאס ומקסים מגיע לשיא עצוב, סקסי ומרגש, והלוואי שהיה יותר ממנו. הסרט עצמו לעיתים מתפזר יותר מדי, וחבל, כי כשהוא ממוקד בנושא שלשמו נתכנסנו הוא מזכיר למה, בעצם, דולן הוא כזה ילד פלא. 

זה אינו סרטו המבריק ביותר של דולן, אבל ברגעיו הטובים ביותר, הוא שובר לב ומרומם נפש. השתתפות הסרט המדובר בפסטיבל הקולנוע הגאה השנה עשויה לסקרן את מי שנשאר עם טעם של עוד, ולשלוח אותו לחפש את הסרטים הקודמים שלו, כמו "מאמי", סרטו היחיד של דולן שהוקרן בארץ ואחד הסרטים המרגשים של העשור הקודם. יכול להיות שיצירת המופת הגדולה של דולן עוד לפניו. עד שיביא אותה, הוא ימשיך להפיק עוד תוצרים בהם הוא צועק את קולו המובהק. חלקם יהיו טובים יותר, חלקם פחות, אבל כל עוד נזכה לראות אותם בארץ בזמן אמת, כמו השנה, נוכל לראות עצמנו כבני מזל. (זוהר אורבך)