צ'רלי נשוי למישל והוא אחיו של ג'וש. ג'וש נשוי למינה, שעובדת עם צ'רלי והיא אחת מחברותיו הטובות ביותר. החבורה הצעירה והנאה הזאת נוסעת יחד לבית קיט רחב ידיים, הממוקם על צוק שמשקיף אל הים, לסוף שבוע ארוך של מנוחה, סמי מסיבות וגיבוש. אבל הם לא יודעים שאויב אפל אורב להם מאחורי קורות העץ של הבית המושכר: נכון מאוד, החיים עצמם.
ברוכים הבאים ל-"The Rental", סרט הביכורים של דייב פרנקו (כוכב "שכנים" ו"האשליה", ואח של ג'יימס) כבמאי, שדילג חלקית על בתי הקולנוע בגלל התפרצות הקורונה והוקרן במקום זאת במספר מתחמי דרייב-אין לפני שהגיע לצפייה ביתית, שאם יורשה לי - הייתה מקומו הטבעי מלכתחילה. ולא ש-"The Rental" הוא סרט רע שלא מצדיק יציאה מהבית, אלא שהוא אינטימי כמעט באופיו - סגור, אישי וצנוע בצורה שמתעצמת כשצופים בו דווקא בטלוויזיה ובחדר סגור, ולא בטוח שירוויח הרבה מהקרנה על מסך קולנוע. האינטריגות שנוצרות בין ארבעת הגיבורים מוסברות היטב ומיד - בכלל, מדובר בחוויית צפייה קצרה ויעילה שמתפרסת כולה על 88 דקות - והן אלה שעומדות במרכז הסרט. אין בו הרבה פיצוצים או אפקטים, אין בו קאסט רחב של דמויות, אין בו סיבוכים קומיים או אוצר גנוב - כל מה שיש בו הוא ניסיון כן ומשכנע לעמוד על טיבם של קשרים חברתיים שונים, ולבחון מה קורה לקשרים האלה כשהם נעשים סבוכים מדי. זה סרט על הגבול בין זוגיות וחברות, על ההבנה שאתה לא מתאים יותר לחבר'ה שאתה מסתובב איתם ועל איך זה להיות חריג יחידי בתוך קבוצה הומוגנית.
אה, וזה גם סרט אימה. עד לאמצע שלו, "The Rental" הוא דרמה קומית מעוררת הזדהות, אבל מהדקה ה-40 בערך ואחרי נקודת מפנה עליתית אותה לא אספיילר, הוא מקבל על עצמו אלמנטים של מתח ופחד, שלוקחים את כל התובנות המורכבות שהוא העלה עד אותו רגע - והופכים אותן על ראשן. הכי הרבה שאני מוכן לומר הוא שמדובר בתקרית שתהרוס את כל המרקם החברתי הצפוף של הסרט, ושללא ידיעתם של המעורבים בה - היא גם מתועדת.
מאותו רגע, זה כבר סרט אימה לכל דבר. החברויות שהועמדו לפני כן במבחן ערכי או מוסרי, מתמודדות עכשיו עם איום הרבה יותר מוחשי והרבה יותר מסוכן, וכמו בכל סרט אימה טוב - ברור לנו שלא כולם יצאו מזה בחיים. ולמרבה הפלא זה רק מחזק את חלקו הראשון של הסרט, וגורם לסצנות הדרמטיות שבו להיראות חמוצות-מתוקות יותר כי לעזאזל, כבר התחלת לחבב את הגיבורים האלה ועכשיו הם נקטלים לנגד עיניך.
הבחירה של פרנקו (שהיה גם שותף לכתיבת התסריט) להעמיד סרט מקוטב כל כך היא פתח לצרות. לא אזכיר שמות מפורשים, אבל מבקר הקולנוע של mako תומר קמרלינג (שיט) צפה ב-"The Rental" ולא נהנה בכלל. אני, לעומת זאת, נהניתי ואף התרגשתי לפרקים. ייתכן שזו החיבה הפרטית שלי לאליסון ברי ("קומיוניטי", "GLOW") שמשחקת את מישל ואף נשואה לדייב פרנקו. ייתכן שזו הרתיעה המסוימת שלי מחופשות שאין איך להימלט מהן. אולי בכלל אני רגיש לעלילת המשנה של מינה (שילה ואנד המצוינת, "נערה הולכת לבד הביתה בלילה") שצריכה לפלס לעצמה מקום חברתי בסבך שבין צמד אחים וזוג נשוי.
כך או כך, האפקט עבד עליי, ו-"The Rental" הוא באופן מובהק סרט שצריך לעבוד עליך. שאתה צריך לתת לאווירה שלו לסחוף אותך, אחרת הוא באמת יכול לשעמם עד כדי הפסקתו באמצע. ואיך לתאר את האווירה ב-"The Rental" בלי להפוך בו במקום לקולנוען פלצן שאומר מילים כמו "מיזנסצנה"? לא ברור, אבל אנסה. גם ברגעי האימה שלו, "The Rental" רווי ערפל כבד שנושב מהים ועוטף את הדמויות בעננה של חוסר ודאות. השיחות של הגיבורים - גם כשהן שנונות וקלילות יחסית - מצולמות בסבלנות וערוכות כך שהן נותנות דגש לרגעים של השקט וחוסר הוודאות שבין המילים. וגם כשהגיבורים עושים מעשים שלא ייעשו או נמלטים מפני מוות בטוח, "The Rental" עדיין נותר מהורהר ומתון.
שוב, אני יכול להבין איך הרבה אנשים יירתעו מזה, אבל השילוב שבין המתיחות הזוגית והאינטימית של תחילת הסרט למריטת העצבים שבחלקו השני היא אפקט שלא הרגשתי הרבה זמן בקולנוע. הסרט לא יודע אם הוא רוצה להפחיד את צופיו או להפיל אותם לבור של מרה שחורה, ומחליט לעשות את שניהם ועוד להתענג על זה. כי יותר משהסיום של "The Rental" הוא מפחיד או קתרטי (אתם יודעים איך זה בסרטי אימה, בסוף הגיבורה תמיד גוברת על הרוצח ומצליחה להימלט בעוד השמש זורחת מאחוריה), הוא מעיק. ומועקה היא רגש חשוב, מורכב ומעניין, שלא תמיד מקבל את הכבוד שמגיע לו על המסך הגדול, ובמקרה הזה - המסך הקטן.