ליידי גאגא ודה וויקנד זכו השבוע ברוב הפרסים בטקס ה-VMA השנתי של MTV. הטקס הזה כבר מזמן לא חשוב, אין לו משקל אמיתי, אבל יש סביבו באז תקשורתי, ואנשיה של גאגא ניצלו אותו היטב כדי להרים לה ולדואט הדי כיפי שלה עם אריאנה גרנדה "Rain on Me". ההצלחה של השיר הזה מצליחה לכסות את העובדה שהאלבום האחרון של גאגא היה בינוני ודי נכשל. נשאלת השאלה, למה גאגא בכלל צריכה להוציא אלבום שלם? במילא כולם יזכרו רק התלבושות המשונות שאיתן הגיעה לטקס.
שאלה: האם יתכן שסטטיק ובן-אל, נועה קירל ואליעד הבינו לפני כל העולם שהאלבום שהפך למוצר המרכזי של תעשיית המוזיקה לפני חמישים שנה מת בשיבה טובה, וכולנו אמורים לחזור לצרוך שירים בתפזורת? עם כל הכבוד, רוב אלבומי הפופ של השנים האחרונות הם לא יותר ממקבצי שירים מסודרים יפה. ברובם אין אפילו נסיון לייצר אמירה, הם לא מנסים בכלל להעביר את המאזין חוויה עם התחלה, אמצע וסוף. בעולם שבו האמן צריך שיר שיתאים לכל פלייליסט, האלבום הוא משהו הרבה פחות כיפי.
כוכבי הפופ הצעירים של ישראל מוציאים כבר כמעט שנתיים אך ורק שירים. ולא נראה שזה מפריע למישהו. בעולם הרחב עוד מתעקשים פה ושם, במיוחד בליגת העל. הבעיה היא שגם דרכי ההאזנה למוזיקה תפסו בעידן הזה סיבוב. זה לא שסתם זרקו את האלבום לפח. השירים מתערבבים מעצמם בפלייליסטים של שרתי המוזיקה ויוטיוב. בחירת המוזיקה שאנחנו שומעים עברה לידיהם של עורכים אנונימיים, שיושבים בספוטיפיי או באפל מיוזיק ומסדרים את העולם. מעבר ללהיטי מזל שתופסים דרך הטיקטוק, צריכת המוזיקה חזרה לידי הוועדה המסדרת. בגלגול הזה אלה אפילו לא העורכים המוזיקליים בגלגלצ. רוצים מספרים? בבקשה. האלבום של ליידי גאגא מכר בינתיים 30 אלף עותקים באנגליה. רק לתזכורת, אלבומה הראשון מכר שם 3 מיליון עותקים, כלומר פי מאה. ל-"Rain on Me" יש 200 מיליון צפיות ביוטיוב, כלומר אין שום קשר בין כישלון האלבום להצלחת השיר.
כל זה מביא אותנו לדיון באלבום החדש של קייטי פרי, שיצא ביום שישי האחרון, מזווית חדשה. "Smile" מכיל 12 שירים, 6 מתוכם יצאו כסינגלים בשנה האחרונה. אף אחד מהם לא באמת הצליח. לסינגל הראשון "Never Really Over" שיצא לפני שנה וחצי יש 130 מיליון צפיות ביוטיוב, אבל לשירים שיצאו אחריו יש כבר בקושי 30 מיליון צפיות. רק לשם השוואה, ל"Roar" יש ביוטיוב 3 מיליארד צפיות.
אפשר להגיד, אולי אפילו בצער, שקייטי פרי קורסת. לא האדם, אפילו לא המותג, אלא "המפעל". האלבום החדש רק יצא, והמילה כישלון רשומה עליו עוד לפני שמישהו בכלל לחץ בפעם הראשונה פליי. שלושת הסינגלים האחרונים, אוי לבושה, אפילו לא נכנסו ל-100 הגדולים של הבילבורד בארצות הברית. עבור מי שהייתה רגילה מרגע פריצתה שכל שיר שלה מגיע למקום הראשון בבריטניה וארצות הברית במקביל, זאת מכה אנושה.
אז מה קרה לקייטי פרי? התשובה מאוד מורכבת, כי פרי לא נעלמה. יש לה 106 מיליון עוקבים באינסטגרם, 108 מיליון בטוויטר. רק לפני שבוע היא ילדה את בתה הראשונה, שאביה הוא השחקן הנערץ אורלנדו בלום. היא השתתפה בשנה בעברה כשופטת ב"אמריקן איידול". היא שווה מעל 100 מיליון דולר. היא יכולה להמשיך את חייה בנחת, פה סרט, שם מחזמר, פרסומת. אתם מכירים את האופציות של סלבריטאי על.
הבעיה היא שהתגובות לפוסטים האחרונים שלה ברשת די דלילות, הפוסטים עצמם רובם מסחריים, כלומר עוסקים במכירת מוצרים לקהל. רק לתזכורת, כשיצא האלבום הקודם היא עלתה לשידור לייב של 4 (!) ימים רצופים ביוטיוב ובמקביל יצאה לסיבוב הופעות. הפעם האלבום יוצא כמעט בחשאי. אולי היא קצת עייפה, אולי רוצה להקדיש את עצמה לאמהות לזמן מה. אלא שבתחום הזה הצורך להמציא את עצמך מחדש ולהחזיק את הקריירה הוא לא פחות קשה מהפריצה ההתחלתית. להפציץ כל פעם מחדש זה אפילו יותר תובעני ואכזרי. לפני שבע שנים כשיצאו "Roar" ו-"Dark Horse", פרי הייתה הדבר הכי אהוב, ופתאום כלום. יכול להיות שהמעבר משירי פופ פשוטים ומעולים לפופ אגרסיבי ו-EDM באלבום "Witness" בלבלו את העוקבים. פרי החליטה בשלב מסוים שהיא חייבת להיות יותר מתוחכמת, אמנית רצינית. האלבום שיצא ב-2017 היה יומרני יותר, ומבוגר יותר, ולא היה בו אף להיט על. גם באלבום החדש אין.
"Smile" הוא אלבום חביב ביותר. חלק מהשירים ממש נעימים להאזנה, אבל אין בו שפיץ. אין בו שום דבר שבאמת מחייב אותך לעצור לרגע ואולי גם להקשיב שוב. זה לא שהיא עושה ביונסה או ריהאנה. זה לא שהשירים מתוחכמים, מפורקים, משתוללים. להפך. פרי הלכה אחורה. השירים יותר פשוטים, יותר קלילים. זה פופ הרבה פחות טעון, ילדות יכולות להנות ממנו בלי שההורים ירגישו לא נוח. אבל זה לא מספיק.
ואולי זה פשוט חוזר לכלל הכי בסיסי: גודל ההצלחה שלך הוא כגודל הלהיטים. תביאי להיט ענק, כולם יקבלו אותך בזרועות פתוחות. תביאי שירים לא מספיק טובים, תעופי לכל הרוחות. אכזרי שם בפסגה, לא יעזור שום יחצ"ן על. מה גם שקייטי פרי כדמות, לא נותירה איזה רישום ענק על הקוסמוס. היא לא באמת חסרה בשנים האחרונות לאיש. היא היתה כוכבת על, אין להתכחש לזה, אבל מה היא נתנה שאין לאף אחת אחרת? ריב עם טיילור סוויפט?
סוויפט לפחות יודעת לכתוב שירים. וגם היא, לפחות לדעתי, בכיוון צניחה חופשית מטה. ככה זה בעולם החדש. אם בטיקטוק במילא לא משנה מי שר את השיר, אז קייטי, טיילור ודומותיהן הרבה פחות חשובות. יש כאן שינוי בהתפלגות הכוח, כשכוכבי טיקטוק מתחלפים מדי כמה חודשים. ויש כאן שיעור מאוד מעניין לדור של כוכבי הפופ הישראלים ששולט עכשיו בשדה המוזיקה הישראלית.
רק כדי להזכיר, בדיוק לפני חמישים שנה, בפעם הקודמת שהפופ כבש את ישראל, היה כאן גל מטורף של כוכבים וכוכבות שקיבלו שערים ב"להיטון" ובני נוער השתגעו מהם. מירי אלוני, מוטי פליישר, רותי נבון, אושיק לוי, אילנה רובינא, יגאל בשן, שולה חן, שרי, עוזי נבון, יזהר כהן, גבי שושן, צילה דגן, עפרה פוקס, וכן - גם אילנית, בועז שרעבי, שלמה ארצי, גלי עטרי, ירדנה ארזי וצביקה פיק. אם תעברו על הרשימה הזאת ותבדקו כמה שנים של קריירה היו לכל אחד, תבינו שהעסק של קריירת פופ הוא דבר יותר חמקמק משנראה במבט ראשון. קייטי פרי לומדת את זה עכשיו על בשרה.