את ליא קניג אין כמעט צורך להציג. כלת פרס ישראל לתאטרון משחקת על בימות התאטרון מגיל צעיר וערכה את הופעת הבכורה שלה בתאטרון ישראלי כבר בשנת 1962. היא שיחקה בעשרות הצגות בתאטרונים שונים בארץ, זכתה בפרסים - בהם שני תארי דוקטור של כבוד ופרס מפעל חיים על פועלה - וממשיכה לשחק במלוא המרץ גם בגיל 90. כלומר, שיחקה במלוא המרץ עד להשבתתו של עולם התרבות הישראלי בעקבות התפרצות נגיף הקורונה, שגזרה עליה ועל אמנים רבים אבטלה וחוסר ודאות כלכלית.
קניג התראיינה הבוקר באמצעות שיחת וידאו ל"חדשות הבוקר" בהנחיית ניב רסקין, וסיפרה על שגרת חייה בחודשים האחרונים, נוכח משבר הקורונה. היא סיפרה על יוזמות אמנותיות שונות שהיא משתתפת בהן, הכוללות הופעות משחק שנערכות בבתים פרטיים. "אנחנו מנסות לצאת ולהופיע בפני קהל מצומצם", סיפרה על הופעה שהיא מריצה יחד עם השחקנית אוסנת פישמן. "זה לא אכפת לנו שהוא מצומצם - הוא קהל והוא יקר לנו, ולא אכפת לנו אם (אלה) המונים או עשרים ושלושים".
כשנשאלה על ידי רסקין אם, בדומה לאנשים נוספים בגיל השלישי, היא מתמודדת גם עם בדידות וניתוק מאוהביה, השיבה קניג בנחרצות "אני מוכרחה להגיד לך שתודה לאל, אני יש לי מזל. פשוט יש לי מזל. יש לי המון חברים והם לא עזבו אותי ולא עוזבים אותי, ואני חושבת שכל היום אני עם הטלפונים - 'מה שלומך, מה את מרגישה ומה את צריכה, להביא לך משהו?'. וגם לא מהססים להביא". את התשובה קינחה בהצעה מבודחת: "יש לי, בלי עין הרע, עוגות מכל הצדדים. תבואו לאכול אצלי עוגות".
ובכל זאת, קניג סיפרה שהיא מודעת גם לכך שהקורונה גבתה מחיר רגשי כבד מישראלים רבים. "אני חושבת על אנשים שבאמת בודדים מאוד ושבאמת אף אחד לא דופק (להם) בדלת ולא מתקשר בטלפון", אמרה והוסיפה כי ניסיון חייה גרם לה להבין כי אסור לה לאבד תקווה. "כשזה התחיל, הכניסו אותנו למין מנהרה שחורה, שאוטוטו אני הולכת 'לגמור' וראיתי את עצמי מתה", אמרה קניג. "אמרתי לעצמי 'היי, ליא, אין דבר כזה. עברת את התקופות האלה, את תעברי גם את התקופה הזאת, אם ירצה השם. אלוהים יעזור לי בזה. אז אמרתי לו 'זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות'. ואני מאוד משתדלת לא להיכנס למצב עם דיכאון ומה יהיה ומה יהיה. למדתי - גם מההורים שלי - למדתי לשרוד, לשרוד, לשרוד. ואני חושבת שזה הדבר שאנחנו כולנו צריכים גם עכשיו".
קניג נשאלה על ידי המנחה מירי מיכאלי על אירוע מיוחד שנערך לכבודה בתחילת החודש, אז נקרא על שמה רחוב בגבעתיים, וכיאה למעמדה, מדובר ברחוב המוביל לתאטרון העירוני. "מאוד התרגשתי", סיפרה קניג על המעמד, "אתה חושב שגם אחריך יהיה שם שלט ואנשים עוברים ושואלים 'היי, מי הייתה זאת? מה השם הזה?'".