סרטי "צעקה" שינו את ז'אנר האימה בהוליווד והפכו אותו למתוחכם, ציני ומשעשע יותר. לרגל צאתו לדרך של "צעקה 5", כותבי mako תרבות חוזרים אל סדרת הסרטים שלימדה אותנו לפחד מכל צלצול טלפון
4. צעקה 3 (2000)
סרטי "צעקה" הם פרי אהבתם של הבמאי ווס קרייבן (שביים את "סיוט ברחוב אלם", ונחשב לאחד מאבותיו של קולנוע האימה האמריקאי המודרני) והתסריטאי קווין וויליאמסון, שליהטט באותן שנים בין סרטי אימה מצליחים כמו "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" לסדרות נעורים מתתוחכמות אך סבוניות כמו "דוסון קריק". ומהרגע שוויליאמסון הודיע שלא יוכל לכתוב את התסריט ל"צעקה 3" ושלח את תסריטאי הסרט להתבסס על כמה עמודי טריטמנט שכתב בסמוך ליציאת "צעקה" הראשון - היה ברור ששום תקציב נדיב ("צעקה 3" עלה פי שלושה מהסרט הראשון בסדרה), שום טוויסט, שום ליהוק ושום הברקת בימוי לא תעזור.
ואכן, "צעקה 3" הוא חתיכת סרט מחורבן. במקום הפרבר הציורי וודברי - הוא מתרחש על סט הצילומים של "דקירה 3" - הסרט הפיקטיבי שמבוסס בחופשיות על האירועים שקרו לסידני, גייל ודיואי במהלך סרטי "צעקה" הקודמים. את מקומם של הקורבנות הצעירים ממלאים הפעם שחקנים ריקניים ובמאים מגלומניים, ובמקום עלילה מהודקת על מסע רציחות נקודתי, "צעקה 3" מנסה לספר איזה אפוס סבוך שמתקשר באופן רופף ולא חינני ל"צעקה" הראשון. למעט הגיבורים סידני, גייל ודיואי, כל הדמויות בסרט שטוחות, שטחיות וסתומות להפליא, בצורה שאפילו לא גורמת לך לשמוח כשהן מתות. הרציחות עצמן מגוחכות ולא מותחות, האפקטים מזוויעים והזליגות של הסרט למחוזות האימה הפנטסטית נראות אקראיות לגמרי. כמו כן, הפוני של קורטני קוקס הוא חטא בפני עצמו וכל מי שהייתה לו נגיעה בדבר לא צריך לעסוק יותר בקולנוע.
>>כך סרטי "צעקה" חיסלו את הרומנטיקה
3. צעקה 2 (1997)
מהרגע הראשון, מפיצי "צעקה" הבינו שיש להם להיט פוטנציאלי, והחתימו את היוצרים וצוות השחקנים המרכזי של "צעקה" על סרט נוסף. ובעקבות ההצלחה של "צעקה" בקופות, "צעקה 2" הוטס לתהליך עבודה סופר-מזורז, ויצא לבתי הקולוע כשנה אחרי אחיו הבכור. כמו סרטי המשך רבים, "צעקה 2" מעדיף לתת לצופים עוד ממה שהכירו ואהבו ואין בו הרבה חידושים - שוב יש רוצח מוטרף שרודף אחרי סידני וחבריה (הפעם הם תלמידי קולג', מה שנותן להם את ההזדמנות להיות אקסטרה פוצים כתלמידי החוג לקולנוע), המשטרה עדיין לא מסייעת לה, גם הפעם הקשר בינה לבין הרוצח הדוק יותר ממה שנראה לה תחילה, בלה-בלה-בלה. ו"צעקה 2" גם בטוח שזה שיחוק מטורף, ומקפיד להזכיר לצופיו אחת לכמה דקות שהם לא חולמים והנה, כן, סרט האימה המטא-קולנועי קיבל המשך, וגם הוא שנון ומודע לעצמו.
ובכל זאת, "צעקה 2" איננו אסון מוחלט. לרגעים הוא אפילו סרט אימה סטנדרטי, יעיל ומותח. ולמרות ההישענות המוגזמת על הסרט שקדם לו, "צעקה 2" עדיין מצליח לפתח ולשכלל את המיתוס של "צעקה". הרוצח בו מתוחכם וערמומי יותר, הרציחות בו מגוונות ותכופות יותר (אחת מהן אפילו מפתיעה ממש), וגיבורי סרט מפגינים בו יותר תושייה ויוזמה מאלה שהפגינו בסרט הקודם. וזו כנראה הדרך הטובה ביותר לעשות סרט המשך, גם אם הוא מוצר מסחרי נטו: לתת לצופים יותר ממה שהם כבר אוהבים, אבל להכניס לתפריט הזה גם כמה מנות חדשות וטעמים מקוריים.
2. צעקה 4 (2011)
איי נואו! סרט ששמו מסתיים במספר 4 לא אמור להיות טוב כל כך- ובכל זאת. "צעקה 4" ידע שכל הסיכויים נגדו: כמעט עשור חלף מאז הסרט האחרון, ולאנשים כבר לא באמת היה אכפת מנב קמפבל ודיוויד ארקט כשחקני קולנוע. במקביל, הצלחתם של סרטי הסלאשר (הכינוי שניתן לסרטים שבמרכזם רוצח אחד שמחסל בהדרגה חבורת צעירים, ע"י) דעכה, ואת מקומם בתרבות הפופולרית תפסו סרטי פורנו העינויים כמו "המסור" ו"הוסטל". אז עשו ב"צעקה 4"? נכון מאוד, איפסו את הכל וניסו להתחיל מחדש.
"צעקה 4" חוזר לעיר וודברי, ומציג חבורת תיכוניסטים חדשה, שהתבגרה בצלן של הרציחות המפורסמות שאירעו ב"צעקה" ו"צעקה 2". גם סידני השתנתה בשנים שחלפו, ואל "צעקה 4" היא מגיעה כמרצה מפורסמת וסופרת שעיבדה את סיפור חייה לרב מכר. גייל ודיואי, שהזוגיות שלהם עושה סדר רציני בציר הזמן של סרטי "צעקה", מוצאים גם הם סיבה לחזור לעיר המנומנמת, ולא תאמינו, אבל יש גם רוצח חדש, שמנסה לחסל הן את חבורת הגיבורים החדשה והן את הגיבורים המקוריים.
"צעקה 4" הוא קודם כל מכתב אהבה לסרטי המותג, וככזה, הוא רווי רפרנסים לסרטים המקוריים, אבל הוא משגר את הרפרנסים האלה בחן רב ובתזמון קומי מושלם (חפשו את סצנת הפתיחה שלו, למשל). הדמויות החדשות, בגילומם של אמה רוברטס, היידן פנטייר (בתפקיד מעולה, מי היה מאמין) ורורי קאלקין הן תמונות מראה מעודכנת לסידני, גייל ודיואי של הסרטים הראשונים, וכיף לשהות במחיצתם בעוד חבריהם נקטלים זה אחר זה בשלל דרכים יצירתיות. אפילו הטוויסט הצפוי למדי של הסרט לא פוגע בו, ו"צעקה 4" מסתיים באופן מלא חמלה ומספק, אבל גם מריר כמוות. לעזאזל, זה סוף כל כך חד, שהוא נותר אקטואלי בימינו, עשור אחרי צאתו.
1. צעקה (1996)
מעבר להיותו אבן דרך בתולדות ז'אנר האימה, ומעבר להיותו להיט קופתי שהוליד אלף חיקויים, ומעבר להיותו משב רוח רענן בקריירה של קורטני קוקס, "צעקה" הראשון הוא פשוט סרט מושלם לסוגו, עם עלילה מבריקה, תסריט שנון וקצבי, הופעות משחק מכובדות בתפקידים הראשיים וגם כמה מעשי רצח שנכנסו מאז לפנתיאון. כל זה בפחות משעתיים - מה צריך יותר?
העלילה כבר הפכה בעצמה לקלישאה: רוצח סדרתי מטיל את אימתו על עיר שלווה, ומתנכל במיוחד לסידני, תלמידת תיכון יתומה מאם, שחוברת לסגן השריף המקומי (דיואי) ולכתבת חדשות חסרת בושה (גייל) כדי לפצח את זהותו של הרוצח במסכת הפראים ולגבור עליו. וכיוון ששנות ה-90 הן, בגדול, שנות הרפרנסים התרבותיים הרוצח של "צעקה" אובססיבי לסרטי אימה, ומשתמש בטכניקות שלמד מהם כדי לצוד ולחסל את קורבנותיו.
אל תתנו לאווירה המטא-קולנועית להרתיע אתכם, "צעקה" הוא לא בוחן. כן, הוא מפוצץ אזכורים ל"האלווין", "המנסרים מטקסס" ו"קארי", אבל גם מי שלא צפה בקלאסיקות האימה האלה יבין במהרה מה קורה בסרט, ויבין גם שהיסטוריית סרטי האימה בפרט ותרבות פופולרית בכלל הן רק עוד זירות התרחשות עבור "צעקה", הן לא הדבר עצמו. כי הדבר עצמו הוא עלילה שמסופרת בסבלנות אבל לא בעצלנות, ושנבנית כמו מגדל מסחרר בגובהו לקראת טוויסט מוגזם אך הגיוני בסוף הסרט. הדבר עצמו הוא סצנות רצח יצירתיות ומותחות שגובות את חייהן של דמויות שקל מאוד לאהוב (או לשנוא, זה גם בסדר). הדבר עצמו הוא ללהק את דרו ברימור בשביל למשוך את הצופים, ואז להרוג אותה באלימות כבר בסיקוונס הפתיחה כי "צעקה" יודע שאתם לא פה בשביל הגימיקים. כלומר, לא רק בשביל הגימיקים. ויותר משחשוב ל"צעקה" להבריק ולקרוץ, הוא רוצה באמת לרתק ולהפחיד אתכם - ואת זה הוא עושה היטב.
וגם: "צעקה" הוא כתב הגנה סופר-משכנע על קולנוע אלים | האם "צעקה" הוא בכלל סיפור אהבה?